מיכל אמדורסקי ותיקה בתעשיית הבידור. לאורך השנים הצטברו לא מעט תפקידים ברזומה שלה, אבל נראה שהתפקיד החדש שלה ב"האישה שאיתי", מחזמר על פי שיריו של דויד ברוזה, מרגש אותה בצורה יוצאת דופן. מה גם שזוהי החזרה שלה לבמות אחרי שנים בהן היא לא כיכבה בהצגות: "זה כאילו החזירו לי את האוויר", היא אומרת בשיחה עם mako. "ככה אני מרגישה. אף אחד לא מבין את הצורך שלנו כאנשי בידור להיות על הבמה".
את המחזמר "האישה שאיתי", מבית התיאטרון העברי, כתב ומביים גדי צדקה. הוא עוקב אחר בני זוג שניסו להביא ילד לעולם במשך שנים ללא הצלחה - וכמו אצל זוגות רבים אחרים שנמצאים באותו המצב, הניסיונות הכושלים להרות השפיעו לרעה על מערכת היחסים שלהם. דווקא כשמצליחה הגיבורה – בגילומה של אמדורסקי – להיכנס להיריון, היא מבינה שאולי תינוק משותף עם בן זוגה זה לא הצעד הנכון.
לאורך העלילה, כאמור, שזורים שיריו של דויד ברוזה מהאלבום המצליח "האישה שאיתי", שגם העניק למחזמר את שמו. "אלה השירים הכי יפים שיש, אלמותיים. אנשים כאן גדלו על האלבום הזה", אומרת אמדורסקי. וגם היא עצמה מרגישה חיבור משמעותי למוזיקה של ברוזה: "גדלתי על השירים האלה. הם יצאו בתקופתי, באייטיז. זה בית, זה זיכרון, זה רגש".
אולי זה החיבור האישי שלה לשירים, אולי זה הסיפור הסוחף וכנראה אלה שניהם גם יחד – כך או כך, ניכר שאמדורסקי נלהבת במיוחד מהתפקיד ב"האישה שאיתי". "התפקיד שלי מקסים ואני רוקדת בו המון פלמנקו. אני מאוד נהנית לעשות אותו", מספרת אמדורסקי. "זה תפקיד חיי לדעתי. לא לדעתי, אני בטוחה. אני רוצה להגיד תודה לגדי צדקה שהאמין בי ונתן לי לעשות את זה. לא הרבה האמינו בי, אתה יודע".
את אומרת את זה בכאב.
"אני אומרת את זה בשמחה, לא בכאב. לא הרבה נתנו לי הזדמנות כזאת".
למה?
"לא יודעת למה. סטיגמות? לא יודעת".
"רק מי שנמצא על הבמה יכול להבין את זה. זה כמו סם"
כאמור, המחזמר מסמל את חזרתה של אמדורסקי לבמות התיאטרון: היא אמנם כיכבה במחזות זמר לילדים, אבל כבר שנים שלא הופיעה בהצגות למבוגרים. מגפת הקורונה הייתה אחת הסיבות בגללן נעדרה אמדורסקי מהבמות, כמו כוכבים רבים אחרים שנאלצו להפסיק להופיע. "זה הכה בי בקורונה בפעם הראשונה, עד אז באמת מעולם לא הפסקתי", היא אומרת. "וזה כאילו קרקעו אותי. זה כמו טייס שאומרים לו לא לטוס יותר, זה קשה ומתסכל. זה אוויר לנשימה עבורי, זה פשוט חיים ובאמת קשה להבין את זה. זו לא עבודה שמחליפים, אין דבר כזה, זה מקצוע שבוחר בך ולא הפוך. לא בחרתי, לא קמתי בבוקר ואמרתי 'אני רוצה להיות שחקנית'. זה קרה תוך כדי תנועה".
"זו תעשייה אכזרית", היא מוסיפה, "אבל כמה שנים אני במקצוע הזה? 30 שנה. זה המון זמן. אתה יודע כמה אנשים קמו תוך כדי שאני עדיין כאן. זו רכבת הרים, ואין חוקים. אתה לא יכול לדעת מה יקרה. פתאום נופל עליך תפקיד חייך ואז יש לך מוות של שנה. זה המקצוע, אתה צריך לפתח עור של פיל. להיות בעל אישיות מאוד חזקה ולעבור את זה בשלום, גם את הדיכאונות".
איך עוברים את זה?
"מתעסקים בדברים אחרים. כותבים שירים, מתעסקים בבית, בילדים. מוצאים דרך. עושים תפקידים יותר קטנים".
היו רגעים שאמרת 'די, אני עוזבת'?
"כן, היו רגעים שאמרתי 'די'. מהתסכול זה יוצא מהפה, אבל המקצוע תמיד שואב אותך חזרה. זה חלק ממך, חלק בלתי נפרד. מי שלא מתעסק בזה לא מבין כמה זה חלק מאיתנו, זה שמחה, לנשימה ולנשמה. רק מי שנמצא על הבמה יכול להבין את זה. זה כמו סם".
אז מה הצעד הבא בקריירה שלך?
"יש עוד דברים בקנה. אני כאן כדי להישאר".
היחסים בינך לבין אסף אמדורסקי מעולים, יש סיכוי לשיתוף פעולה איתו?
"ביני לבין אסף? never say never".
"לשאול שחקנים איך עושים תרבות בימים כאלה זה כמו לשאול בעל מכולת איך הוא מוכר סוכריות. בוא לא נשכח שזו העבודה שלנו, אנחנו הראשונים שנפגעים והאחרונים שחוזרים. זאת הפרנסה שלנו"
החזרה של אמדורסקי לאור הזרקורים מגיעה בתקופה לא פשוטה. בימים הקשים האלה, אנשי תרבות רבים בישראל שואלים את עצמם איך אמור להיראות עולם התרבות בזמן מלחמה – והאם בעת הזו, כשהחדשות מדי יום עדיין קשות מאוד, אפשר עדיין לשמח ולשמוח.
איך עושים תרבות בימים כאלה, כשיש הרוגים וחטופים? מה התחושות?
"אני לא שונה מהקהל. אני רואה את הקהל מגיע, אני רואה את הקהל צמא לחזרה לשגרה ולנחת, לשעתיים של הסחת דעת, לשקוע בסיפור אחר, לראות אמנות על הבמה, לשמוח קצת, לחייך ולשיר איתנו. אני רואה את האנשים בקהל שרים איתי, מחייכים אליי, מוחאים כפיים. אתה רואה את הניצוץ שלהם ואת הכרת התודה שלהם. זה ככה גם מהצד שלי. אני מחייכת כשאני רואה את הקהל, זה ממלא אותי ונותן לי טעם לחיים. אני כאן כדי להזכיר לקהל שיש טעם לחיים שלנו. אני מזכירה להם שיש אהבה בעולם, אני מחבקת אותם והם מחבקים אותי בחזרה".
לא חששת מביקורת?
"תראה, ההצגה לא כזו שמחה. זה סיפור אהבה עם משקעים, עם בכי. זה מתאים מאוד לתקופה, זה לא מסיבת פופ. אנשים באים להתרגש. הם מזילים דמעה מהמקומות הנכונים: כשאני בוכה על הבמה הם בוכים איתי אבל מהמקום הנכון, עם סיבה ראויה. יש במחזמר הזה הכל. האולמות מלאים, אנשים צריכים את זה. אנחנו צריכים להרים את עצמנו, מכאן זה מתחיל. לקחת את הבעל לראות הצגה מרגשת, להזיל דמעה. זה הטעם שלנו לחיים, אחרת מה נשאר לנו".
ומעבר לזה, מסבירה אמדורסקי, לדברים יפים יש זכות להתקיים - גם בתקופה החשוכה הזו. "זה כמו לשאול בעל מכולת איך הוא מוכר סופגניות, סוכריות, משהו מתוק", היא אומרת. "בוא לא נשכח שזו העבודה שלנו, אנחנו הראשונים שנפגעים והאחרונים שחוזרים. זאת הפרנסה שלנו. אנחנו צריכים את זה גם כפרנסה וגם כאוויר לנשימה".
המחויבות של אמדורסקי למדינה ולעם לא מסתכמת רק בהרמת המורל על הבמות. כמו מפורסמים ישראלים רבים אחרים, גם היא נרתמה למשימת ההסברה הלאומית – ומאז תחילת המלחמה היא מעלה לרשתות החברתיות שלה הצהרות תמיכה בישראל. אבל בחודש נובמבר, אותם פרסומים גררו מתקפה כלפיה מצד פלסטינים – והטלפון הפרטי שלה הוצף באינספור שיחות והודעות בשפה הערבית, הכוללות קללות ואף איומים על חייה. בעקבות האיומים, החליטה אמדורסקי להגיש תלונה במשטרה.
המשטרה מצאה את האנשים שאיימו עלייך?
"לא מצאו אותם".
איך הרגשת כשזה קרה? פחדת?
"לא, זה לא מזיז לי. זה לא עוצר אותי, אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה ואת מה שאני יכולה. אני אמשיך לעשות את ההסברה הזו החוצה. תסתכל באינסטגרם שלי, יש לי חצי מיליון צפיות בריל, יש שם עניין. אני לא אעצור את זה. זו לא הסברה לפה, זו הסברה החוצה – עליתי על הגל הזה אז אני אמשיך".
משהו לסיום?
"עם ישראל חי".
"האישה שאיתי", מחזמר על פי שיריו של דויד ברוזה. להזמנת כרטיסים