כבר לא צריך לומר שהאינטרנט השתלט על החיים החברתיים של בני האדם, אבל בשנים האחרונות - ובמיוחד מאז שהקורונה פרצה לחיינו - הוא גם משנה לחלוטין את הדרכים שבהן אנחנו צורכים תרבות. בין אם מדובר במאיירים שפועלים בעיקר באינסטגרם, ביצירות שנמכרות כ-NFT או בגיפים ופילטרים מקוריים שנחשבים לאמנות של ממש, שינויים מבעבעים בעולם התרבות ומוכיחים שהיא לא שייכת רק למבקרים במוזיאונים. בהשראת הלך הרוח הזה, קמה מגמת התערוכות הווירטואליות, בהן תוכלו לבקר גם מבלי לצאת מפתח הבית. אחת מהן היא התערוכה הווירטואלית הישראלית "רצף", שכוללת חמש יצירות וידיאו דאנס - שילוב בין מחול, וידיאו ומוזיקה.
"רצף" אמנם נראית כתערוכה שנבעה ממגבלות הקורונה אבל היא נהגתה עוד טרם המגיפה. מקורה בבאר שבע: התערוכה היא יוזמה של "בוראס", בית לאמנות עצמאית שפועל בעיר ומהווה מנוע וחממה לאמנים מקומיים. באמצעות יתרונות הדיגיטל המובנים מאליהם, ממחישים האמנים המשתתפים ב"רצף" את הקלות בה ניתן לצרוך אמנות, כמו גם את האפשרות ליצור אמנות מקומית ולהביא אותה לחשיפה מקסימלית ברחבי העולם - שרלוונטית בימינו יותר מתמיד. כך, הקונספט של "רצף" משחק על שתי אג'נדות מובהקות: האחת היא התמסרות לעולם האמנות הווירטואלי כפי שהכתיבה לנו המגפה, והשנייה היא הפצתה הרחבה (והראויה) של תרבות מהפריפריה.
בחירת האמנים שיעבדו על הפרויקט נעשתה באופן לא שגרתי. בשלב ראשון פורסם קול קורא עבור מוזיקאים ואמני סאונד שהתבקשו להגיש יצירה מוזיקלית חדשה עבור הפרויקט. מתוך המאות הרבות שנשלחו נבחרו כמאה יצירות, שעלו כקטלוג לאתר אינטרנט ייעודי. בהמשך, פורסם קול קורא נוסף לאמני מחול ורקדנים, שבחרו יצירה מוזיקלית מהמאגר ויצרו במיוחד עבורה קטע מחול. מאלו, נבחרו חמש היצירות הסופיות. עבור כל יצירה נבנה סט במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע, והיא צולמה על ידי צוות צילום בראשותו של גיל נמט. חמש היצירות עלו לאתר אינטרנט חדש, שהוא החלל המשמש את התערוכה הווירטואלית. אמני הסאונד והמחול שלקחו חלק בפרויקט מעולם לא נפגשו.
"אני לא שמעתי על דבר כזה בארץ"
"זה פרויקט מאוד מרגש", מספר אייל דדון, אחד הרקדנים שפרויקט שלו מוצג ב"רצף", בשיחה עם מאקו. "כשהקורונה הגיעה, המחול מצא את עצמו בקשיים בגלל כי לא היה קהל ולא תיאטראות. אז איך מגיעים לקהל? צוות בוראס הביאו רעיון: פלטפורמה דיגיטלית שמאפשרת מקום לפתיחות ולשיתופי פעולה, גם מרחוק". הקונספט אמנם מוכר בחו"ל ונעשה בו שימוש בעבר, אבל בישראל מדובר באחת ביוזמה פורצת דרך. "בבוראס הנגישו לקהל משהו חדש ורענן. אני אישית לא שמעתי על דבר כזה, לא בארץ בכל אופן", מודה דדון.
את העבודה שלו דדון יצר בשיתוף עם אמן הסאונד איתי וייסמן. גם וייסמן, כמוהו, מבאר שבע במקור – אבל הוא חי ויוצר מזה 15 שנים באמסטרדם. וייסמן הופיע בפסטיבלים גדולים באירופה ועבד על פרוייקטים מגוונים בעולמות הג'אז, הפופ והפאנק. נוסף על כך, הוא בוגר מצטיין מאוניברסיטת אמסטרדם ומחנך בחינוך הגבוה למוזיקה בעיר. "עברתי על למעלה ממאה שבעים יצירות מוזיקליות", מספר דדון. שמעתי יצירה יצירה, עד שהגעתי ליצירה של וייסמן". העבודה, שזכתה לשם " Band of DJs", היא סרטון באורך תשע דקות ובמהלכו ניתן לראות את דדון רוקד ללא הרף, לעיתים בתנועות שמשדרות טירוף, כשהוא נמצא בחדר שכולו עשוי מארגזים.
נראה שדדון מתמקד בניצול מקסימלי של החלל, כמו גם בניסיון להציג אדם לכוד. "כן, הוא קצת היפוכונדר, קצת כלוא", מסביר דדון. "כששמעתי את היצירה של וייסמן, הרגשתי אווירה מדברית שאני מאוד מתחבר אליה. תמיד הרגיש לי שפה בדרום יש הרבה שטח, אוויר ומרחב - ומצד שני, זה גם סוגר עליך. בחיים הכל תלוי בפרספקטיבה: את יכולה להיות בחדר קטן ולהרגיש מאוד חופשיה או להיות בחלל ענק ולהרגיש כלואה".
להפוך את היוצרות
דדון, כאמור, נולד בבאר שבע ומתגורר בה גם כיום – אבל היא לא תמיד הייתה ביתו. הוא גדל בעיר וחי בה במשך עשרים השנים הראשונות לחייו, למד בבית הספר מקיף ח' בשכונה ב' והחל את דרכו כרקדן בבית הספר בת-דור. לאחר מכן רקד בלהקת "קמע", ולקראת סיום שירותו הצבאי הוא התקבל ללהקה הקיבוצית בה רקד במשך 5 עונות. גם את תל אביב הוא טעם וטייל לא מעט בחו"ל; רק אחרי 13 שנה, הרגיש דדון שהוא מוכן לחזור לחיות ולעבוד בעיר הולדתו. "אכן רוב האמנות הפתוחה והחופשית מרוכזת במרכז הארץ. אבל אני חייב להגיד שבאר שבע התפתחה מאוד", מדגיש דדון, "אנשים כבר לא מפחדים ואומרים 'אוי, באר שבע, מה אני אעשה כאן'. היום, אנשים שומעים את השם 'באר שבע' והוא מעלה בהם משהו חיובי בלב ובנשמה".
אפשר לייחס את חלק מהשינוי החיובי שעבר על העיר ועל התרבות הפורחת שבה לדדון עצמו, שהקים בבאר שבע את להקת המחול "סול" יחד עם עמותת הבית למחול. הלהקה מהווה, לדבריו, "להקת הדגל של העיר". "את כל הדברים שלא למדתי בבית הספר, למדתי בניסיון החיים שלי מחוץ לעיר - ואני מאוד שמח להביא את הכלים האלה בחזרה לכאן", מספר דדון. "אני שמח שיצאתי מהעיר וחזרתי לכאן כי עכשיו אני יכול להעריך יותר ולתרום יותר".
קיומה (הטרי) של להקת המחול הבאר-שבעית איננו רק משמח אלא גם מסמל מהפך קטן, קביעה לפיה ביתה של התרבות יכול להיות בכל מקום ולאו דווקא בעיר הגדולה. "אף אחד מהרקדנים מהלקה איננו באר שבעי במקור חוץ מאחד. כולם מהצפון או מהמרכז או מירושלים, אבל כולם מגיעים העירה בשביל הלהקה. להקה שלמה עוברת לגור בבאר שבע כי הם מאמינים במוצר האמנותי", מתגאה דדון. "להפוך את היוצרות", אני אומרת, ומתכוונת לאופן בו הופך דדון את באר שבע למרכז שנוהרים אליו ולא לפריפריה שבורחים ממנה. "כן. ברגע שיש מקום לאמנות, תהיה אמנות", הוא קובע.
הגישה הזו, מהסיבות הברורות, מתאימה גם לפרויקט "רצף" - שמטשטש לחלוטין את הגבולות, מדביק את המרחקים והופך את המרכז התרבותי למקום וירטואלי שזמין לכל מי שרק חפץ בביקור בו. "זה פשוט מאוד. דיגיטל יש היום לכל בנאדם. אם דיגיטל נעשה בצורה נכונה, כמו שבוראס עושים, זה בהחלט יכול להגיע לאנשים אחרים – אנשים שבדרך כלל לא היו מגיעים לאמנות. לדיגיטל יש את היכולת למשוך אותם לזה", מסביר דדון, ומסיים באנלוגיה. "תחשבי שאם היו משחות שיניים רק בסופר פארם, לא היית יודעת על קיומן אלא אם היית מבקרת בסופר פארם. אבל את רואה אותן בפרסומות ובטלוויזיה, וככה את יודעת איפה להשיג אותן".