מלכי טסלר תמיד הייתה מרדנית; עוד מילדותה בקיבוץ קבוצת יבנה הדתי-סוציאליסטי, היא ידעה שהיא לא כזו שפועלת על אוטומט. "מאז שאני ילדה ידעתי שאני אהיה אמנית", היא מספרת בשיחה עם mako. "לא ידעתי בדיוק איך ובמה זה כרוך, אבל ידעתי. ידעתי בתוך הלב שלי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני לא רוצה לירוק לבאר שממנה שתיתי, יש לי המון דברים טובים להגיד על הקיבוץ שממנו אני באה, הוא אפשר לי הרבה. אבל זה לחיות בתוך חברה מאוד סגורה ושמרנית, כולם צריכים להיות אותו הדבר. ולהיות אחר זה לא... אתה לא יכול להיות אחר. אם אתה אחר, אתה מנודה... את מבינה?".
"זה קשוח", מוסיפה טסלר. "מאז שאני ילדה ההורים אמרו לי 'עזבי, אל תהיי טובה בלימודים, אבל תהיי בסדר. אל תתבלטי'". אבל לדבריה, למרות שההורים התקשו לעיתים לעכל אותה, הם מצאו את דרכם לעמוד לצידה, להבין שהיא מי שהיא, שהיא אמנית בליבה. למעשה, כבר בגיל צעיר הצהירה בפניהם טסלר שהיא לא דתייה. "ההורים שלי ליברלים ומאוד מכילים", היא מבהירה. "אמא שלי זכרה לברכה נלחמה בשבילי כשלא מצאתי את עצמי בבית הספר, וקיבלתי מורה פרטית שתלמד אותי אמנות – היא הייתה באה אלי הביתה, היינו לומדות תולדות האמנות בסלון. וככה עשיתי את הבגרות באמנות".
עברו השנים והחלום של טסלר התגשם: כשבגרה היא למדה אמנות במכון אבני ובמדרשה בבית ברל, ועד מהרה הפכה לאמנית מוערכת – והציגה את יצירותיה במוזיאון חיפה, במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, בפסטיבלים ברחבי העולם ואפילו במוזיאון טייט מודרן הנחשב בלונדון. בימים אלה היא מציגה תערוכת יחיד בגלריית המדרשה בבית ברל, באוצרותו של אבי לובין, ושמה "ילדה נופלת לשמלה".
אני מציירת בטושים כי קשה לי להתבגר
בתערוכה מציגה טסלר קטעי אנימציה שעוסקים בעיקר בנשים וילדות המבצעות פעולות שונות, שלעתים מסתבכות – אישה שבולעת דג שלם, ילדה שנופלת לתוך שמלה, אישה מעשנת סיגריה והעשן שיוצא ממנה הופך למניפה. עוד מוצגים בתערוכה גם ציורים, שמתארים אף הם דמויות אנושיות בעיצומה של פעולה; עושות יוגה, קופצות בחבל, מתנשקים. לא פעם, הנושאים העולים מעבודותיה של טסלר קשורים בהתנהגות של מבוגרים, בהרגלים שלהם – אבל האסתטיקה שלהן מספרת סיפור אחר: טסלר מציירת בטושים ובעטים ומשתמשת גם בפנדה ובמדבקות. הקווים שלה החלטיים וברורים, וציוריה צבעוניים מאוד. מעין טייק בוגר על ציורים של ילדה.
הסגנון הילדותי שלה לא התהווה סתם כך. "אני חושבת שהציור בטושים זה בגלל שקשה לי להתבגר. אני מרגישה כאילו אני עדיין ילדה", מסבירה האמנית. "אני גם עובדת עם ילדים, זה חלק מהחיים שלי, ילדות היא חלק מהיצירה שלי. דבר נוסף עבורי הוא הצבעוניות הזו מול הקושי שבילדות, הקלילות הזו של הציורים – מול חוויית הילדות שהיא לא תמיד קלילה. בציור הצבעוני והשמח יש גם המון עצב, ואיזו ידיעה שצריך להתבגר מתישהו. הילדות עוברת כל כך מהר".
הסירוב של הנפש להתבגר לצד צמיחתו הבלתי נמנעת של הגוף הוא אחת מאבני היסוד בעבודותיה של טסלר: היא עצמה מרגישה קטנה וגדולה כאחד, ולא תמיד מצליחה לגשר על הפער. את העיסוק בתחושה הזו היא מתעלת גם לעבודות שקשורות באופן ספציפי באינטימיות ובסקס, כאשר בחוויה שלה, זה המקום בו הדיסוננס בא לידי ביטוי בצורתו הבהירה ביותר.
אחד מקטעי האנימציה שמציגה טסלר בתערוכה נקרא "מיסיונרית", ומציג גבר ואישה בעיצומם של יחסי מין. "כשאת ילדה את יודעת שיחסי מין זה דבר שקיים, שתעשי את זה כשתהיה מבוגרת, כי זה מה שמבוגרים עושים. זה מובן", אומרת האמנית. "ואז כשגדלים ומקיימים יחסי מין – אני בתור מלכי – לפעמים זה עדיין נראה לי כל כך מוזר, כל כך לא ברור. זה כמובן לא קשור לבן הזוג שלי, אני לא סובלת מסקס. אבל אני חושבת, 'רגע, אבל אני לא הילדה הזאת?'. פתאום אני מוצאת את עצמי בעולם המבוגרים, ומקיימת יחסי מין, ולפעמים זה נורא מוזר לי".
העיסוק של טסלר בסקס נוגע בין השאר לחוויות שחוותה בימים עברו, שהיו לעיתים קשות. "אף פעם לא היה לי חינוך למיניות בריאה, והגעתי לעיר הגדולה. היום אנחנו כבר בעידן המי טו, אבל את יודעת, לפני זה זה היה... אין לך מושג, אין לך מושג. אני רציתי שיאהבו אותי, את מבינה?", היא אומרת. "הרבה פעמים הגוף נוכח אבל הנפש לא שם בכלל, זה רק הגוף. התמה הזו באה לידי ביטוי בעבודות שלי: הרצון של הגוף מול הרצון של הנפש, מה עושה לי טוב, מה אני אמורה לעשות מול מה שאני רוצה לעשות. איפה הגבולות שלי. הגוף שפתאום נפגש עם גוף אחר, והאם זה באמת בא מתוך תשוקה או מתוך מכניקה חברתית".
עבור טסלר, היצירה מרפאת את הכאבים. "בתקופות שאני לא יוצרת אני הרבה יותר עצובה", היא אומרת, "היצירה היא הטיפול הכי טוב שאני יכולה לתת לעצמי. קודם כל זה לנפש שלי, לפני הכל. זו התרופה שלי כדי לשרוד". ומעבר לזה, האמנות היא גם הדרך של טסלר לבטא את עצמה אל מול אחרים. "אני מרגישה שיש לי איזה סוג של כוח באמנות שלי, היא מאפשרת לי לבטא דברים שאני לא יכולה לבטא במילים, בעולם הרגיל", היא מספרת. "זו הדרך שלי לומר את מה שיש לי להגיד בצורה אותנטית. יש פער בין הבחורה הצעירה, המבולבלת והשברירית, לבין האמנות, שיכולה פתאום להוציא דברים אחרים – לספר סיפור אחר. אמנות זה סוג של תקשורת אחרת עם העולם, שבשבילי היא הרבה יותר מעניינת ומורכבת".
"אני רוצה שהציורים שלי ידברו לבד, בלי שצריך יהיה להסביר אותם. שהם יוכלו לגעת באנשים, שנמצאים במקומות שונים בחיים - אנשים בגילים שונים, ממקומות שונים. מבחינתי, לא צריך להיות אקדמאי או סטודנט לאמנות בשביל לאהוב אמנות"
טסלר רוצה להפיץ את האמנות שלה, אבל לפעמים זה מורכב; יש באמנות – באופן בלתי נמנע - משהו אינטימי, וההצגה של ציורים בתערוכות היא במידה רבה חשיפה אישית. את הקושי הגדול ביותר במובן הזה היא חווה מול בני משפחתה. "אני מרגישה שאמנות ומשפחה אצלי זה לא הולך ביחד. נגיד בתערוכה הנוכחית, הייתי צריכה לפרסם אותה, ואז אבא שלי ראה את זה בפייסבוק ואמר – 'אה, מלכי, אני רואה שיש לך תערוכה, תגידי לי ואני אבוא'. אמרתי לו. 'אבא, אתה לא יכול לבוא. זה לא בשבילך'. זה לא בגלל שהוא דתי, זה בגלל שהוא אבא שלי. אני לא רוצה להביך אותו, לא רוצה שהוא ירגיש לא בנוח. ואני מרגישה שזה לא משהו שהוא ירגיש בנוח איתו".
אבל האמנית יודעת שיש לה מה לומר, והיא נחושה לחלוק עם אחרים את היצירה שלה, למרות החששות. "זה מה שאני עושה, וזה נראה לי כמו דבר חשוב בעולם", היא מבהירה. "כלומר, אם לא הייתי חושבת ככה אז לא הייתי מוציאה את האמנות החוצה. הייתי שומרת אותה במגירה".
וכשטסלר מציגה עבודות בתערוכות, יש לה אג'נדה ברורה - היא לא רוצה להגיד למבקרים מה להרגיש בעודם מתבונננים; היא מקווה שהעבודות יהיו נתונות לפרשנות, ושכל אחד יוכל למצוא בהם את עצמו. ומעבר לכך, היא מבהירה שהיצירות שלה לא מיועדות רק למי שמגיע עם הבנה מוקדמת באמנות. "ביום שישי קבוצה של נערים ונערות הגיעו לתערוכה, הם שאלו אותי שאלות והקשיבו, וזה היה ממש כיף. זה כיף שבני נוער יכולים להתחבר לעבודות שלי, להסתכל עליהן ולהרגיש משהו, וזה לא מצריך מהם להבין בתולדות האמנות".
"זה משהו שאני מאוד מכוונת אליו ביצירה שלי", אומרת טסלר. "שהציורים שלי ידברו לבד, בלי שצריך יהיה להסביר אותם. שהם באמת יוכלו לגעת בהמון אנשים, שנמצאים במקומות שונים בחיים - אנשים בגילים שונים, ממקומות שונים. מבחינתי, לא צריך להיות אקדמאי או סטודנט לאמנות בשביל לאהוב את זה, להתעניין בזה ולהתחבר לזה".
"ילדה נופלת לשמלה", מלכי טסלר
גלריית המדרשה, בית ברל
1.12.2022 - 20.1.2023
הירקון 19, תל אביב-יפו
שלישי, רביעי וחמישי - 13:00 - 18:00
שישי - 10:00 - 14:00