זו השנה השמינית בה תקיים עיריית תל־אביב-יפו את שבוע האיור בשיתוף פורטפוליו. שבוע האיור, שהפך למסורת עירונית, מוקדש כולו לאיור ישראלי מקורי. הוא נועד לעודד יצירה ולתת במה למאות מאיירים ומאיירות מקומיים - ותיקים וצעירים כאחד - וכן להצגת תערוכות ופעילויות איור שיוזמים מוסדות אקדמיים והתארגנויות עצמאיות של מאיירים. שבוע האיור ייערך במהלך עשרה ימים ושני סופי שבוע, מ-18 בנובמבר ועד 27 בנובמבר, ברחבי תל-אביב יפו. ישתתפו באירוע 700 מאיירים ב-75 תערוכות, שיציגו את עבודותיהם בתערוכות שיפתחו בחללי תרבות ואמנות, גלריות שיתופיות, מוזאונים, מקומות בילוי ומרכזים עירוניים ברחבי העיר. השנה, עומד האירוע בסימן שכונות בדרום העיר תל אביב, במזרח העיר וביפו. שוחחנו עם כמה מהאמנים שלקחו בו חלק, ואספנו עבורכם את העבודות שיגרמו לכם לרצות לעשות סיבוב ארוך ומתרפק ברחובות תל אביב.
ללכת לאיבוד בתחנה המרכזית החדשה, רגע לפני שהיא מתפנה
"אמא תחנה", קולקטיב תמ"א | אוצר: זאב אנגלמאייר | גלריית התדר
אחת התערוכות המעניינות בשבוע האיור היא "אמא תחנה", אותה אוצר זאב אנגלמאייר (המוכר לרבים בדמות שושקה). המאיירים של קולקטיב תמ"א, כולם בוגרים טריים של מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מתבוננים בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב כמעין משולש ברמודה מקומי; מרחב שבו הגבול בין אגדות אורבניות לאמת מיטשטש. יחד עם אנגלמאייר, בילו האמנים שעות וימים רבים בתחנה המרכזית וגילו רבדים של חיים נסתרים מן העין. במיצג אווירתי שמשלב מדיות של איור, פיסול והקרנה, חברי הקולקטיב תיארו את אותם רבדי חיים מסתוריים ולא מוכרים שמתקיימים בתחנה, רגע לפני סגירתה.
בשיחה עם mako, מספר אנגלמאייר כי "התחנה היא מקום מרתק, עוד לפני שנודע שהיא מתפנה. זה מבנה מורכב שיש בו אבסורד כי הוא בעצם מיועד לשימוש מאוד פונקציונלי: צריך למצוא תחנות אוטובוס ולנסוע ליעד. אבל, הוא תוכנן ככה שאין ברירה אלא ללכת לאיבוד בתוכו - זה ממש סוג של מבוך. הארכיטקט שיצר אותו אפילו הצהיר שהוא רצה שאנשים בתחנה יחוו תחושה דומה למה שחווים בשווקים באירופה, ללכת לאיבוד. עם השנים נוצר שם משהו מעניין, האווירה בתוך התחנה היא מאוד מיוחדת. הכל קצת עייף, יש בזה משהו עצוב".
"עם השנים אימצו את התחנה עובדים זרים, גני ילדים של פליטים וכל מיני אאוטסיידרים", מספר אנגלמאייר, "הרעיון מאחורי התערוכה היה לחוות את התחנה ולכן היוצרים שהו שם המון. אני הייתי איתם בחלק מהזמן וממש חיכיתי משבוע לשבוע לפגוש אותם. גילינו שם המון מרחבים". ואכן, במרחבים העצומים של התחנה המרכזית מתקיימים עולמות שלמים שהמבקרים בה לרוב לא מודעים להם: בין השאר, נחשפו היוצרים למוזיאון יידיש ענק, גלריות ריקות, חנויות שמוכרות מטעמים מיוחדים ובתי קולנוע נטושים. המציאות המופלאות הללו, יחד עם הדימוי המשונה והמגושם של מבנה התחנה המרכזית עצמו, הן שהיוו השראה לעבודות בתערוכה.
יובל יצחק פיסלה חלום של הומלס המדמה את סיפור סולם יעקב; עמנואל זילברשניר דימה את התחנה לפיל ענק שבתוכו מבוך מסדרונות; נעה פלד המציאה שלטים חדשים לניווט בתחנה, המותאמים להדבקה ליד שירותים ציבוריים ורציפי אוטובוסים; דור כהן צייר מפה מאויירת של המקום, שמעבירה את תחושת הבלבול שמלווה את המבקר בתחנה; בן ריבק לקח מוטיבים המזוהים עם התחנה, פירק אותם לחתיכות ויצר ציור קיר; אייל בלבין גזרה צלליות עטלפים; אביב חן ציירה קומיקס של התחנה; ולנטינה קלסולרי יצרה ארגזים עם חטיפים פיליפינים וירקות מבד. ברקע התערוכה תושמע יצירה מוסיקלית שיצר במיוחד אבישי זווצניק, עם המיית מנועי אוטובוסים וקולות שהוקלטו בתחנה המרכזית.
המרחבים המלוכלכים והמסובכים של התחנה המרכזית מהווים אמנם קרקע פורייה להתרחשויות קסומות למיניהן, אבל לא רק – ולאורך השנים פקדו את התחנה סוחרי סמים, נרקומנים, זנאים ועובדות מין. אבל את הנושאים האלה ביקשו אנגלמאייר והאמנים שלא לבחון במסגרת התערוכה: "ההתייחסות היא יותר לאווירה, כשהאתגר כאן היה להוציא משהו מהאווירה הזו", מסביר אנגלמאייר, אם כי מבהיר שלא היה כל ניסיון לשנות את התדמית של התחנה, כשלדבריו "המטרה הייתה לנסות להיות כמה שיותר אמיתיים ולא לנסות לייפות דברים". לא סתם בחרה יובל יצחק לקחת סיפור תנכ"י ולתרגם אותו למונחי התחנה המרכזית: "משהו בהתייחסות הזאת, של להעתיק סיפור מיתולוגי ולשים אותו על התחנה, זה גם כי בתחנה עצמה יש איזה מימד כזה. הגודל שלה, הדברים שמתרחשים בה, וגם העובדה שהיא הולכת להיסגר: התחנה עומדת להפוך לזיכרון".
למרות שזו אולי בחירה מתבקשת, התערוכה עצמה כאמור לא מוצגת בגלריה בתוך התחנה המרכזית אלא דווקא בגלריה בתדר. "מההתחלה היוצרים רצו לקחת את האווירה הזו ולנסות לשחזר אותה במקום אחר", מספר אנגלמאייר ומסביר שהמטרה הייתה ליצור מעין הזרה - להציג דברים מוכרים בדרך אחרת או בלתי מוכרת כדי להתבונן במציאות באור חדש. ואכן, היצירות מאפשרות לצופה להביט בתחנה במבט מפוחד פחות, חומל יותר, ובעיקר סקרן.
העניין בתערוכה הוא יותר לחגוג את התחנה המרכזית מאשר למתוח עליה ביקורת, אני מסכמת, ואנגלמאייר מסכים. "ממש, כן. בעיני יש בזה אהבה: יש בתחנה משהו נוגע ללב. יכול להיות שאם תערוכה כזו הייתה נעשית לפני עשר שנים הייתה משמעות לביקורת על התחנה. אבל היום, חודשים ספורים לפני שהתחנה מתפנה, הרעיון הוא תערוכת פרידה ממנה".
מראה מרהיבה של יפו בת זמננו
"שם הגדולים 7", דרורית קפלן | אוצרת: חגית פלג רותם | גלריית סמטת רבקה ושלמה אבולעפיה
תערוכה נוספת ששווה לבקר בה היא התערוכה "שם הגדולים 7". האמנית דרורית קפלן קראה לתערוכה על שם כתובת מגוריה - בניין מגורים חדש שנבנה בלב שכונת גבעת עלייה שביפו. קפלן מציגה סדרת פורטרטים שמייצגת את שכניה ובאיזשהו אופן גם מציגה תמונה של יפו בת זמננו. האיורים, שנוצרו בהשראת הסיפורים האישים שמסתתרים מאחורי שמות השכנים, נערכו ליצירת וידאו־ארט: הם מלווים במוסיקה מקורית שיצר דרור בן נתן, שאף סימפל את קולות השיח בין האמנית לבין השכנים.
בשיחה עם mako, קפלן מספרת כי "אני די טרייה בתחום. כשהתחילה הקורונה התפטרתי מהעבודה שלי כסמנכ"לית שיווק, וזה היה הקיו שלי לעשות מה שתמיד חלמתי: לחזור לצייר. בעבר ציירתי באקריליק, אבל אז חליתי בקורונה - ומכיוון שהייתי מרותקת למיטה במשך שלושה חודשים, אמרתי שאני אנסה ציור דיגיטלי כי זה יותר נוח במיטה. התחלתי לצייר פורטרטים ונסחפתי לתוך העולם הזה, התחלתי להשתחרר ולהוסיף צבעים ולהפוך את הציורים ליותר פסיכדליים. יש משהו בציור פורטרט שהוא מאוד מדיטטיבי ומרגיע, להיכנס לתוך העיניים של הדמות".
כשהגיע הקול הקורא של שבוע האיור, הבזיק בקפלן הרעיון לפרויקט. "אמרתי, איזה קבוצה של אנשים אני יכולה לצייר שיש להם סיפור משותף? חיפשתי רחוק בהתחלה, אבל הבנתי שזה כאן אצלי: אני יכולה לצייר את האנשים הפשוטים, הרגילים, לא מישהו עם סיפור דרמטי, וזה מה שמשך אותי לצייר את השכנים שלי. לרחוב שלי יש שם נורא מצחיק: 'שם הגדולים'. זה בדיוק הקטע של התערוכה: שם הגדולים זו הכתובת אבל זו גם הסתכלות אירונית על הנושא של פורטרט. בדרך כלל האנשים שזוכים לפורטרט הם אנשים גדולים, אז אמרתי, מה יקרה אם אני אצייר פורטרטים של השכנים שלי, שהם אנשים רגילים? האם דמותו של בנאדם פשוט מן השורה תסקרן אחרים שלא מכירים אותו?"
בחינה של הממוצעות היא נקודת המוצא לעבודותיה של קפלן, והיא מקפידה להתעכב על המשמעויות הרבות של המילה בהקשר הרלוונטי. על כן, היא מסבירה שלא רק האנשים שהיא מתארת הם רגילים – אלא גם החיים ביפו, יותר משנראה לצופה מבחוץ. "בחוץ שומעים על הדרמות הגדולות - ואנחנו עוברים גם דרמות - אבל רוב הזמן אנחנו חיים חיים רגילים עם ענייני שכנות רגילים". נשאלת השאלה מהם ענייני שכנות רגילים: אפשר לומר שהתל-אביבי הממוצע לא מנהל קשרי חברות הדוקים עם הדיירים שחיים בדירה מעליו או מתחתיו, וישנם גם מי שלא יזהו את השכנים שלהם אם יראו אותם ברחוב. אבל בבניין של קפלן המצב שונה, ומשתמע מדבריה שחיי השכנות בבניין בו היא מתגוררת שונים לחלוטין מחיי שכנות תל אביביים אופייניים.
"עם כל הקשיים והמורכבות, זו שכונה כיפית", מספרת האמנית. "לפני כן, גרתי בכיכר המדינה במשך עשר שנים ולא הכרתי את השכנים. פה ביפו אני חווה שכנות הרבה יותר משמעותית מאשר מה שהיה לי שם. עברנו הרבה ביחד". ואכן, כבר כמעט עשור שדיירי שם הגדולים 7 מהווים חלק מהותי מחיי זה של זה. "הגענו לראות את הבניה של הבניין וככה התחלנו להכיר אחד את השני: יצרנו קבוצת ווצאפ עוד לפני שקבוצות ווצאפ היו דבר מקובל. התחלנו להיפגש בבתי קפה ביפו, לדבר ולהכיר. היו גם חיכוכים ופיצוצים - אבל בסוף התקבענו על נורמה של שכנות טובה. אני ובן הזוג שלי מזמינים לארוחת ערב שכנים חדשים שמגיעים וגם את השכנים הנמצאים, ובימי הסגר עשינו את ערב פסח ביחד, אנחנו ועוד שני זוגות".
התיאורים של קפלן מציירים מציאות מעוררת קנאה; כשהיא מתארת את תמהיל דיירי הבניין המציאות הזו נדמית אפילו כאוטופית, שכן מדובר באנשים מאוכלוסיות שונות שלא מובן מאליו שיסתדרו זה עם זה. "השכנות שלנו היא לא רק עוצמתית אלא גם חשובה לאור כל מה שקורה כאן ביפו. יש בבניין שלי מבוגרים שהחלום שלהם היה לבוא לפה, ויש כאן צעירים שבאו עם ילדים כי הם יכולים להרשות לעצמם לגור כאן כי זה לא כזה יקר. יש כאן ערבים ויהודים, יש פה זוג נשים שחיות יחד, זוג גברים נשואים, יש זוגות מעורבים של ערבים ויהודים: יש פה הכל".
כשהתקבלה להציג בשבוע האיור, מספרת קפלן, היא עברה בבתי השכנים – אחד אחד – והציעה להם לקחת חלק בפרויקט. "היו כאלה שישר קפצו על המציאה ונורא שמחו, בין הזוגות היו כאלה שרבו על מי מהם אני אצייר, ויש כאלה שלא רצו בכלל". במסגרת הפרויקט, כאמור, איירה קפלן פורטרטים של השכנים שנערכו לוידאו-ארט, שמלווה בסימפולים של שיחותיה איתם. השיחות הנ"ל עסקו בנושא שמלווה את התערוכה: שם. "אמרתי לשכנים, אני לא נכנסת לחיים הפרטיים שלכם – רק תגידו בקול רם איך קוראים לכם, ואם אתם אוהבים או לא אוהבים את השם שלכם. לא ידעתי איזו תיבת פנדורה זו".
זה לקח ארבעה חודשים, מספרת קפלן, אבל בסוף לכל אחת מעשר הדירות בבניין יש נוכחות בתערוכה - נציג מכל דירה. "זה כבר הפך לאישיו כאן בבניין: הם מתרגשים ומדברים על זה", צוחקת קפלן. "כולם יבואו לפתיחה של התערוכה ותהיה הרמת כוסית של כולנו. צוחקים עלי שהעליתי את הבניין על המפה".
חוויות שונות ומשונות בשכונות של דרום ומזרח תל אביב
"סיפורי מדרכות" | אוצרות: סטודיו סאנדיי סקיי | קן הקוקייה
תערוכה אחרת שמוצגת במסגרת שבוע האיור היא התערוכה הקבוצתית השנתית של סטודיו סאנדיי סקיי. זו כבר השנה השלישית שבסטודיו דבקים בקונספט ייחודי שמקדש את אינטראקציה בין מאיירים: עשרות מאיירים התבקשו לאייר איש את סיפורו של רעהו שמוגש להם בעילום שם ונחשף רק עם פתיחת התערוכה. השנה, הנושא של התערוכה הוא חוויות אישיות שקשורות בשכונות של יפו ושל מזרח ודרום העיר תל אביב.
"אחד המאיירים כתב על תקופה בתדר שהוא מאוד אהב, ואחר תיאר חוויה פחות נעימה של מישהו שמרגיש שעוקבים אחריו ברחוב והוא בורח. יש הכל מהכל, זו קשת מאוד רחבה", מספר בשיחה עם mako ארנון לקס, מחברי סטודיו סאנדיי סקיי שגם השתתף בעצמו בפרויקט כאחד המאיירים. ואכן, העבודות שיוצגו בתערוכה הן לא רק מרשימות בפני עצמן אלא גם מייצרות מדגם מייצג של דרום ומזרח העיר, תמונה שרבים מתושביה יוכלו להזדהות איתה: משולש פיצה מנחם בלוינסקי בשעת לילה מאוחרת, סיגריה של חורף בבית הקפה השכונתי, חתולה שאבדה בשכונת התקווה וברחה לעיר אחרת, החומוס המקומי ביפו, גלים שנשברים על החוף ובשווקי הדגים שבנמל שמרטיבים לך את הנעליים.
לקס מספר שהדרך שלו להתחבר לסיפור שזר לו היא לא לנסות להבין מי עומד מאחוריו אלא למצוא את הפרטים הקטנים שיעוררו בו הזדהות. "לא ניסיתי לחשוב מי הבנאדם או לנחש מי הוא, אלא יותר להיכנס לתוך חוויה. אני קיבלתי סיפור על הבר אנה לולו שכבר לא קיים, וגם לא הייתי בו מעולם - אז ניסיתי למצוא איזה שורה שתיים שנוגעות לי ושאני מרגיש יותר מחובר אליהן ולעוף איתן הלאה. במקרה של אנה לולו הרגשתי גם שהעניין שם היה ערבוב של מלא סוגים של אנשים, שבהרמוניה מושלמת יוצרים איזה אחד שלם גדול. באיור שלי, ניסיתי ליצור כל מיני דמויות שקשורות ולא קשורות אחת לשנייה, איזה בלגן גדול שיוצר שלם שהוא מסיבתי מאוד".
עוד תערוכות בסימן חגיגה של תל-אביב יפו ששווה לבקר בהן
סקיצות תל אביביות, עמי שנער | הגלריה בבית האדריכל
עמי שנער, צייר ואדריכל, רושם ומצייר שכונות תל אביביות: בתים היוצרים מרקם אקלקטי וצבעוני של רחובות, ככרות, גינות ושדרות. האיורים של שנער מתארים גם את תושבי השכונות הדרומיות, דמויות ססגוניות שלא תמיד מקבלות קול וייצוג בעולם האמנות. יחד עם זאת, ניכרת ברישומיו של שנער דאגה מהשינויים המהירים המתחוללים לאחרונה בנוף העירוני: היחודיות של דרום העיר מתגמדת לצד המגדלים הצצים בקצב מסחרר, וקיטוב חברתי גם הוא בפתח. שנער שואל האם תשכיל תל אביב העתידית לשמור על הקסם הכה מזוהה איתה, חרף הג'נטריפיקציה?
קסניה נזרוב מאיירת סיפור אהבה לתל אביב, העיר שאליה נשאה עיניים כנערה שגדלה ברמת השרון, ושאותה היא חווה בחמש השנים כתושבת. האיורים מתארים את חווית החיים של האמנית בשכונת פלורנטין ומביאים לידי ביטוי את השינויים שנכפו על העיר עם פרוץ מגפת הקורונה
יפו | אלעד אורן | גלריה סאגה
אלעד אורן מתאר את הנופים, האנשים והצבעים של יפו במקבץ איורים צבעוניים ומשמחים.
שפירא, שכונתי | עדי ארדון | אסופה, עיצוב ישראלי
עדי ארדון מאיירת רגעים, פינות, בניינים וסמטאות בשכונת שפירא בה היא מתגוררת, ומציגה אותה באור צבעוני ופסטורלי.
מגזן ודוד שמש | דאריל ארז־האצ'יסון | גלריה EH
דאריל ארז־האצ'יסון מצייר ורושם בהשראת האדריכלות והאופי של יפו ודרום תל אביב, כפי שהם משתקפים בעיניו של עולה חדש. מארג סבוך של זהויות שמורכב מגבולות גיאוגרפיים ותרבותיים - מעברים, עקירה והגירה - נמצאים במרכז יצירתו של האמן מאז הגיע לישראל מהאיים הבריטיים. בעבודתו הנוכחית הוא מתבונן בפיסות סביבה עירוניות של המדינה המאמצת שלו.
עיר מקלט | נדיה גורנשטיין ואסתי דרורי חיות | הסטודיו של אסתי דרורי חיות
נדיה גורנשטיין ואסתי דרורי חיות גדלו בחיפה ובירושלים ועברו לתל אביב לפני שנים. בתערוכה, הן מציגות את הנוף האנושי של העיר, כל אחת מהזווית האישית ובטכניקת היצירה הייחודית לה. מתוך אהבתן לאקלקטיות האנושית של תל אביב, האמניות חוקרות את הדמויות השונות שמוצאות בה עיר מקלט, ומציגות עבודות במדיות משולבות כמו קולאז'ים, תפירה וריקמה על מצעים שונים וציור.
אביה איל, דן שריד ומיכל שץ - סטודנטים בשנה ג׳ במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל - הגיעו לתל אביב ממקומות שונים בארץ, והם רואים בעיר אינספור הזדמנויות לפרשנות איורית חדשה. כיד הדמיון הטובה עליהם הם שואלים מה טומנות בחובן הפינות הססגוניות והמסתוריות בעיר הצבעונית.
אחרי חמש שנים שבהן התגורר בניו יורק, חוזר אלון שטיאט לתל אביב, מתבונן בה מחדש ומנהל מעין יומן ויזואלי. התערוכה היא פרויקט רישום עירוני של רגעים במרחב הציבורי של תל אביב, שכולל סדרה של כ־50 רישומים: אוסף של רגעים אישיים וקולקטיביים כאחד.
