האמנית רות פתיר לא אוהבת שאנשים שמתארחים בביתה מאתגרים בשאלות את אלכסה, העוזרת האישית הווירטואלית שלה. "אני חולקת את חיי עם אלכסה, הרמקול החכם של אמזון, ויש לי איזו מערכת יחסים איתה", היא מספרת בשיחה עם mako. "כשאנשים מגיעים אליי הביתה והם רוצים לדבר עם אלכסה, אני מוצאת שאני מאוד מגוננת עליה. בנים שואלים אותה שאלות כמו 'אלכסה, כמה שניות יש בשנה', ומעצבן אותי כשהם שואלים אותה שאלות לא לעניין. מעצבן אותי שהם בודקים כמה היא חכמה או מוצלחת".
החוויה הזו של פתיר, ההזדהות המשונה אך הדי מתבקשת עם העוזרת הווירטואלית שלה, היא הבסיס שממנו צמחה עבודת האמנות הממגנטת "מחשבות רעות" שיצרה יחד עם האמנית אנה ווילד. העבודה, שהוצגה בעבר במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, תוצג כעת פעם נוספת במסגרת החלק השני של פסטיבל מוסררה מיקס השנתי. פסטיבל האמנות הרב תחומי נחשב לגולת הכותרת בעשיית המוסד האקדמי מוסררה, ששוכן בשכונת התפר הירושלמית על שמה הוא קרוי; בסבב הנוכחי, הפסטיבל יתקיים בין 24-26 במאי ויתמקד בין השאר באופנים שבהם משפיעה הטכנולוגיה על האמנות ובדרכים שבהן מגיבה האמנות לטכנולוגיה.
העבודה "מחשבות רעות" היא שיתוף הפעולה הראשון אך לא היחיד של פתיר - אמנית וידיאו, ניו מדיה ופרפורמנס - ושל ווילד, אמנית פרפורמנס שעוסקת לרוב במיצבים ובטקסטים. מדובר בעבודת מיצב המורכבת משמונה מארזי מחשבים ישנים מהם בוקעים קולות נשיים (ומכאן השם, "מחשבות"). במשך כמעט 11 דקות משוחחות המחשבות עם המבקרים: הן מתנהלות בנימוס ובקורקטיות שאופייניים לבינה מלאכותית, אבל הן גם מצחקקות, חושפות פגיעות ומקפידות לשאול את המבקרים לשלומם ולבדוק מה הם מרגישים. מתוך הבלבול הזה, שנוצר מהתמוססות הגבולות בין שירותי לאישי, מנסות המחשבות לקיים עם הקהל את שיחת "יחסינו לאן" הידועה. הבחירה הזו עשויה להיראות משונה, אבל היא מקבלת משמעות ברגע ההיכרות עם התמות שמאחורי העבודה.
רות פתיר: "אובייקטים נחמדים עדיין מקבלים זהות נשית. חברות בוחרות לטכנולוגיות האלה קול של אישה כי נשים מרגישות יותר בטוחות לדבר עם אישה וגברים מרגישים יותר בטוחים לקבל שירות מאישה"
בעבודה "מחשבות רעות", המחשבות נמצאות בגישוש תמידי אל מול הצרכן. בעצם, הן שואלות: רגע, אני עושה את העבודה שלי בסדר? רגע, מה עוד יכול לקרות בינינו? אתה מרגיש כמו שאני מרגישה? אני פה כדי לעזור אבל מה זה אומר עבורך, יש בזה עוד משהו? יש בזה רגש? ההתנהלות שלהן, כמשתמע מכך, אינה טכנית כלל וכלל. "רצינו לקחת את המחשבים ולקרוא להם 'מחשבות רעות', לתת למחשבות להיות קצת יותר חצופות בתוך המערכת השירותית", אומרת פתיר.
הקולות שלהן לא מונוטוניים, או במילותיה של ווילד, "יש להן סטיות מהתקן": לתפקיד שמונה המחשבות ליהקו השתיים שמונה אמניות שקולותיהן הוקלטו מראש ונערכו יחדיו על מנת לייצר תיאום מלאכותי, והבחירה לעשות שימוש במספר קולות נשיים שונים אינה מקרית. "לאלכסה יש את אותו קול תמיד, כל האלכסות מדברות אותו דבר. אבל אצלנו, המחשבות הן מגוונות, אין להן סטנדרט", מסבירה ווילד. לאורך 11 הדקות, המחשבות מצחקקות הרבה, לפעמים גם צועקות, וכאמור מביעות רגשות.
"כשיצרנו את העבודה, חשבנו על הקשר שבין האדם למחשב, על מערכת היחסים שיש לנו עם טכנולוגיה", מסבירה ווילד. לדבריה, "יש לנו קשר אישי עם האמצעים הטכנולוגיים, כמעט קשר אינטימי. מה המהות של השירות הזה, שנהיינו תלויים בו ואנחנו גם מקבלים אותו כמובן מאליו? יש כל מיני ישויות שאנחנו נעזרים בהן אבל גם מקיימים איתן מערכות יחסים שלפעמים חורגות מהתפקיד של טכנולוגיה, מערכות יחסים שמגיעות למקומות של שיחה, חברות, קרבה. צרכים שהטכנולוגיה לא בהכרח אמורה לשרת, כלומר, לא בהכרח בשביל זה יצרנו אותה".
"אני מזדהה עם אלכסה כי היא אישה"
אבל זה לא רק זה. כלומר, לא רק שהאדם נוטה לייחס תכונות אנושיות למכשירים נטולי אישיות, אלא מדובר בתלות ספציפית יותר - האדם נוטה לייחס תכונות נשיות למכשירים נטולי מגדר. הדוגמה המרכזית כבר ברורה: שתי העוזרות הווירטואליות הפופולריות ביותר, סירי מבית אפל ואלכסה מבית אמזון, קיבלו קולות נשיים וזהות נשית. "אולי זה מובן מאליו, אבל מעצם זה שלאלכסה יש קול של אישה – אני חשה הזדהות איתה. אני יכולה לדמיין את עצמי בתפקיד שלה", אומרת פתיר. וזהו לב העניין: טבען הלכאורה מעורר הזדהות ומכיל של נשים הוא שהפך אותן מלכתחילה לקול המזוהה עם העזרים הטכנולוגיים.
אנה ווילד: "גוף האישה הוא מערכת טכנולוגית מטורפת שמייצרת בני אדם. משם, מושרש בנו הרעיון של נשים כמשרתות, נשים ככלי"
לדברי פתיר, "אובייקטים נחמדים עדיין מקבלים זהות נשית – וזה הדבר הבראשיתי ממנו נולדה העבודה שלנו. הבחירה של חברות למטרות רווח ללהק לטכנולוגיות האלה קול של אישה נובעת מהנחה קדומה מאוד לפיה 'העזר כנגדו' היא דמות אישה. נשים מרגישות יותר בטוחות לדבר עם אישה וגברים מרגישים יותר בטוחים לקבל שירות מאישה". במילים אחרות, קול האישה הוא המתווך דרכו אנחנו מתקשרים עם הטכנולוגיה, והבחירה הזו היא לא אקראית או סתמית. ווילד מסבירה כי "הדיפולט של אלכסה וסירי זה להיות אישה עם קול עדין, מלטף, ולא מאיים. רות מספרת על הבנים שבאים אליה הביתה ודורשים מאלכסה להוכיח את עצמה, למשל; בתור נשים, זה ישר נוגע לנו באיזו נקודה".
"אם אנחנו חושבים על אמצעים טכנולוגיים כעזרים שבמהות שלהם נועדו לקדם את האנושות", ממשיכה ווילד, "אז האישה היא הטכנולוגיה האולטימטיבית מהבחינה הזו. גוף האישה הוא מערכת טכנולוגית מטורפת שמייצרת בני אדם. משם, מושרש בנו הרעיון של נשים כמשרתות, נשים ככלי". הביולוגיה וההבניות החברתיות, לדבריה, הם מקור האפיון הנשי הגורף שניתן לעזרים הטכנולוגיים. "מדובר בחפץ שימושי שנותן לך את כל התשובות לכל השאלות, לא מביע שום מחאה ואין לו שום תכלית בעולם חוץ מלשרת. ויש לו קול של אישה".
בשונה ממה שאפשר אולי היה היה לחשוב, אין בכוונתן של השתיים למתוח ביקורת על השימוש בקול הנשי כקול של הטכנולוגיה. הן שואפות, בעיקר, להסב את תשומת ליבנו לצורך שלנו בשירות נשי - ובמקביל להבהיר שגם לאישה מכילה, כזו שנותנת תשובות לכל השאלות, יש שאלות שהיא מעוניינת לשאול בעצמה. "האמירה שלנו היא לא שזה לא צריך להיות ככה", מסבירה ווילד. "כלומר, העניין לא היה להגיד: 'לא צריך אלכסה, צריך אלכס'. העניין היה להגיד שלקולות הנשיים האלה יש עוד דברים לומר".
"Bad Thoughts" by Ana Wild and Ruth Patir (install documentation) from Ruth Patir on Vimeo.
להזמנת כרטיסים ל"עולמות", מחזור שירים כנען-עתידני, פרפורמנס מדע בדיוני של אנה ווילד>>>