אני סטודנטית במחלקה לאמנות שמתקרבת לסיים את שנה ג', ומבינה שבארץ אין לי למה להישאר. אחרי שאסיים את התואר לא אוכל לעבוד כאמנית. אוכל לעבוד כפקידה בגלריה או במוזיאון, אם אוסיף לתואר ואעשה תעודת הוראה אפילו אוכל ללמד. אבל לא אוכל להיות אמנית פעילה שעבודתה היא אמנות, כי אין דבר כזה בישראל. עם תואר באמנות האפשרויות שמוצעות לנו הן ללמוד עוד: לעבור להוראה, לאוצרות או למנהל עסקים, ועם התואר החדש למצוא עבודה, כשהאמנות משמשת בתור נקודה מעניינת בקורות החיים. ידע כללי ולא עוד. אבל אני מעוניינת להיות אמנית – אז המסלול האפשרי היחיד הוא לעבור לחו"ל, שם גלריות משלמות לאמנים, חלקן אפילו משלמות משכורת. אחרי שאצליח למכור כמה עבודות ולהציג בתערוכות – בתקווה בגלריה מדוברת – כשאחזור לארץ אולי אוכל להיות אמנית. אבל האם בכלל שווה לחזור בשביל זה?
בחודש שעבר חזרתי מסמסטר של לימודים באקדמיה לאמנות יפה בווינה, והבנתי שהמצב של האמנות בארץ לא דומה למה שקורה בכל העולם. באירופה האמנות חיה: אמנים מציגים, מוכרים וחיים מהיצירה. כמובן, ככל שאמן טוב יותר ופעיל יותר הוא מציג במקומות טובים יותר, ואנשים בעלי השפעה מתעניינים יותר באמנות שלו, אבל גם אלו שמצליחים בכך פחות לא מהססים להישאר בעולם הזה, ויודעים שאפשר להתפרנס ממנו.
בארץ המצב לא כזה. אין לאמנות ולאמנים כמעט מקום, והבטחת הכנסה כאמן - מטעם המדינה - היא דבר הזוי לחשוב עליו. אין שום מערך בארץ שמאפשר את זה בכלל. האמנות הישראלית מתבססת על התנגדות - התנגדות לממסד, לבעלי ההון, לקפיטליזם, לכל מסגרת. מלמדים אותנו שמרד הוא האופציה היחידה. יופי, כולנו הולכים נגד - כל כך הולכים נגד שאין כבר משהו מספיק קונקרטי ללכת נגדו. אפשר לחשוב שזה סוג של פירוק לשם בנייה מחודשת, אבל בשום שלב לא מגיעים לדבר על החלק של הבנייה. כך, אני נשארת עם עולם אמנות על סף חורבן, רגע מסגירה מוחלטת.
לנסות להבדיל את הכסף מהעשייה האמנותית רק מונע ממנה להיות העיסוק העיקרי של האמן, רק מוריד את המושג "אמן" ממעמד מקצוע למעמד תחביב
וצריך רגע לדבר על אותה סלידה מ"בעלי ההון" שקיימת בארץ. אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי שמונע מכסף, וזה לא עניין חדש. כל תחומי העשייה מונעים מכסף, או לפחות מכירים בעובדה שצריך אותו כדי להתקיים. בעלי ההון הם אלה שקובעים מה יצליח בעולם האומנות ומה לא, כשם שהם אלה שמחליטים איזה סטארט אפ ופטנט יצליחו וישנו את העולם. אי אפשר לדרוש מהאמנות להיות מופרדת מכסף כל עוד האמנים מעוניינים להתקיים. מה לעשות, בשביל לחיות צריך שיהיה עם מה ללכת לסופר, ולנסות להבדיל את הכסף מהעשייה האמנותית רק מונע ממנה להיות העיסוק העיקרי של האמן, רק מוריד את המושג "אמן" ממעמד מקצוע למעמד תחביב. כמובן שכל זה לא רלוונטי כשאתה נולד לכסף ויש מי שיממן לך את התחביב.
אמנים בישראל כמעט ולא מוכרים את היצירות שלהם. התירוץ שלנו זה שמי שלא מתוך העולם הזה לא מתעניין בו, ולכן אין לנו צופים וקהל. למכור יצירה לאדם ללא השכלה אומנותית, למי שלא מבין את הרפרנסים והדקויות, נחשב לדבר מזעזע. למכור אמנות נחשב דבר גס לעשות גם ככה, אבל לאדם רגיל שלא אספן? זה לא יעלה על הדעת. זוהי אחת הבעיות העיקריות שלנו, המרחק שאנחנו שומרים מהקהל שלנו. אנחנו צריכים לנסות להפוך את עולם האמנות להיות חלק מהארץ. מוזיקאים ישראלים שמחים לראות קהל שמתעניין באמנות שלהם, שמחים להכניס פנימה אנשים ועובדים למשוך אותם. אנחנו, לעומת זאת, עושים מאמצים אדירים להרחיק אותם. כמעט כל עבודה בארץ היא צינית וקוראת לגיחוך על הצופה, ובעיקר על הצופה שלא מבין את ההיסטוריה של האמנות. אז ברור שכל מה שהקהל הרחב יודע לבקש זה סגירה של מוזיאונים והורדה של עבודות מקירות. מבחינתם סגירה של מוסדות אמנות היא סגירה של הבריון שמסתכל עליהם מלמעלה ומלגלג על חוסר הידע שלהם בעולם שלא רלוונטי אליהם.
אני לא מנסה רק להתמרמר על מר גורלי, על ההחלטה שלי להיכנס לעולם שכולם לוקחים כמובן מאליו שאין בו עתיד. אני רוצה לקרוא לשינוי. אני רוצה לקרוא לבנייה של עולם אומנות מתפקד בו אמנים לא צריכים לחיות חיים כפולים גם כמורים, אוצרים או מלצרים. ככה אי אפשר יותר; אנחנו חייבים שינוי בגישה, שינוי בקהל, ובעיקר - להפסיק לומר למה לא, ולהתחיל לעשות שיהיה. או שפשוט נעבור לחו"ל, אתם יודעים.