"בילי אליוט המחזמר" עוסק בבסיסו בכסף, יותר נכון ב"אין כסף", ולכן אתחיל בכיס שלכם - האם שווה לכם לקנות כרטיס? כן. העיבוד הבימתי למחזמר הבריטי, שמבוסס על סרטו זוכה הפרסים של סטיבן דלדרי (שביים גם את המחזמר המקורי) ורץ בהצלחה מעל לעשור בלונדון (ובערים רבות נוספות בעולם), מדלג בהצלחה רבה מעל פערי השפה והתרבות ויעניין גם את הקהל הישראלי. המוזיקה אותה חיבר סר אלטון ג'ון עובדת נפלא גם בשפה העברית (בניהולו המוזיקלי של בן זיידמן) והתרגום של אלי ביז'וואי מוצלח וקולח. אם אתם לא חובבי בלט אל תיבהלו - הכיראוגרפיה של מיכל שי עוברת לגמרי מעולם הפוינט והגראן ז'טה אל המיוזיקלס ובזכות כישרון אדיר של ארנון הרינג (שמגלם את בילי יחד עם שון גרנות זילברשטיין לסירוגין) הכל מתקתק בצורה נפלאה. כלומר, כמעט הכל.
בקצת יותר משעתיים (פלוס הפסקה) מנסה המחזמר לגעת בנושאים רבים, אולי רבים מידי: פערי מעמדות, משפחה חד הורית, גבריות, ובעיקר מגדר. בעוד בנושא המגדר עושה המחזה עבודה מוצלחת בצורה יוצאת דופן, הטיפול שלו בכל השאר חוטא בשטחיות קלה. ולא, קטעי הוידאו של מרגרט תאצ'ר המופיעים בתחילת ההצגה על מסך ענק לא פותרים זאת, להיפך. עושה רושם שגם הבמאי אלדר גרויסמן מודע לבעייתיות הבסיסית הזאת ובוחר לתת את הדגש לנושא המאבק של בילי בבחירה הלא שגרתית שלו – להיות רקדן בלט.
אם לא ראיתם את הסרט או את המחזמר נספר שבילי בן ה-11 חי בעיירה בריטית ב-1984 שרוב תושביה עובדים במכרות הפחם. אביו, ג'קי (אבי קושניר בתפקיד דרמטי לא רע בכלל), אחיו הגדול טוני (אושרי כהן שמרגיש לגמרי באלמנט) וסבתו (דינה דורון הוותיקה) האלמנה שסובלת מדמנציה ומתעקשת להחביא פשטידות ברחבי הבית. אמו של בילי (תפקיד קטן אך משמעותי של יעל יקל) נפטרה ממחלה לפני שלוש שנים ואב המשפחה נאלץ למלא גם את התפקיד שלה בעוד הוא נאבק בקושי רב לפרנס את המשפחה.
המצב הכלכלי בבריטניה באותן שנים היה קשה במיוחד, ואנשי הצווארון הכחול היו הראשונים לקרוס תחת הנטל. תושבי העיירה יוצאים לשביתה ללא הגבלת זמן במטרה לגרום לעזיבתה של אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר ולשיפור תנאיהם במכרות הפחם. כל הרקע ההיסטורי הנרחב הזה עוטף את סיפורו של בילי, ילד רגיש וחולמני שלא מוצא את מקומו בסביבה הגברית שמוכתבת לו מלמעלה (שיעורי אגרוף במתנ"ס השכונתי) אך דווקא מפגש מקרי עם מיס וילקינסון (דפנה דקל בתפקיד שגונב את ההצגה) המורה לבלט הוא זה שישנה את חייו.
רוב תושבי העיירה לא בשלים לקבל ילד שרוקד בלט אך בחייו של בילי יש נקודת אור אחת – חברו הטוב מייקל (סהר לב-שומר המצוין) שנאבק גם הוא בתפיסות מגדריות שונות ויחד עם בילי בורח לעולם של שמלות ופנטזיות, רחוק-רחוק מהפחם השחור. בסצנה הטובה ביותר במחזמר, זאת בה בילי ומייקל מודדים את שמלותיה של אמו ("זה בסדר. אבא שלי תמיד עושה את זה") שני הילדים רוקדים בבגדי נשים, במה שרחוק מאוד ממופע דראג אך מצליח לשבור כל כך הרבה מוסכמות חברתיות שלא נותר אלא להוריד את הכובע. שני ילדים בשמלות ענק מרקדות, מסך זהב שיורד מהתקרה, נראה כאילו "פרסיליה מלכת המדבר" הגיע לישראל מוקדם מהצפוי. איזה אומץ נדרש מהמפיקים (פנינה ומשה אדרי, שוקי גור, פרדי זיסקרוט וירון פלד) שוודאי דואגים להחזיר את ההשקעה שלהם בלי תמיכה של אף אחד מהתיאטראות הרפרטוארים בישראל ובכל זאת בחרו לגעת בנושא נפיץ ורגיש כל כך. גוד ג'וב.
לא רק ספורט
אם כבר מדברים על עבודה טובה – איפה היית עד היום, דפנה דקל? השנים מאז שהיא כיכבה במחזמר בסדר הגודל הזה ("סאלח שבתי" מ-1988 למי ששכח) לא מורגשות כלל. דקל מצליחה לפגוע בול בכל רמה – כמובן שהיא שרה מצוין אך גם מערכת היחסים המורכבת שלה עם בילי, שנעה בין זלזול מוחלט, לכעס, לאכזבה ובסופו של דבר לאהבה ומילוי תפקיד האם שכל כך חסר בחייו – משוחקת בצורה נפלאה. אין ספק שדקל לא משדרת קרירות בריטית, אלא הרבה יותר כעס ים-תיכוני אבל זה לא גורע בכלל מתצוגה נפלאה של משחק. למען האמת אף אחד בקאסט ה"בוגרים" של המחזמר לא מציג הופעה גרועה, אבל דווקא השמות הגדולים כמו קושניר וכהן מתפספסים קצת בגלל דמויות לא עגולות במיוחד (כהן כצעיר מרדן וקושניר כאב שנע בין מאצ'ואיזם מוחלט לקבלה של בנו ה"שונה").
מילה טובה מגיעה גם לניצן רפאלי וולאדי קולסניק שאחראיים לתפאורה ולמייצגים. החלל הקטן של סינמה סיטי גלילות מרגיש ענק כשהתפאורה לא מפסיקה להתחלף לרגע וכמות הלוקיישנים מפליאה בכמותה. מהמם במיוחד "קיר האורות" שהוא אמנם הטריק הכי ישן בספר כשמדברים על ברודוויי אבל מצליח לרגש בכל פעם שנעשה בו שימוש. אם כבר תאורה – קרן גרנק עושה עבודה טובה במיוחד.
בסולו הכי גדול שלו, זה בו בילי מנסה להסביר לאביו על "איך זה מרגיש לרקוד" הוא שר "זה פורץ ממני - ככה - בלי מעצורים. פתאום אני למעלה, עף כמו ציפור. כלום לא מחזיק אותי, לא מחזיק אותי. זה מרחיק אותי. ואני – חופשי". "בילי אליוט המחזמר" עושה צעד חשוב קדימה בהבאת פתיחות מחשבתית לז'אנר שלעיתים מרגיש קצת עייף, מציג עבודה נפלאה של שחקנים ילדים ובעיקר – נותן תחושה של חופש מחיי היום יום.