לאורך הקריירה שלו, המאייר והמעצב יניב שמעוני (61) השתמש בכישרון שלו על מנת לתת צורה לרעיונות של אחרים: הוא אייר לספרים, לספרי ילדים (ביניהם גם "הרפתקאות דוד אריה"), לעיתונים ולמגזינים, ועסק באמנות קונספט ובעיצוב דמויות עבור משחקים, סרטים וסרטוני פרסומות. בעבודה החדשה שהוא מציג במסגרת פסטיבל אאוטליין הירושלמי, יצר שמעוני בהשראת חוויית החיים שלו עצמו - ושחזר את זיכרונות הילדות שלו, כמי שגדל ברמת גן להורים שעלו מעיראק והשתדלו להיטמע בישראל.
פסטיבל אאוטליין לאיור ומילים נפתח אתמול (רביעי) ומארח מאיירים, אנימטורים, מעצבים ואמנים רב תחומיים בולטים, שמציגים את עבודותיהם ברחובות העיר ירושלים ובחללי תצוגה שונים. 14 תערוכות, אישיות וקבוצתיות, יציגו פרשנויות חדשות לנושא העל שנבחר לפסטיבל - "חזרות". אחת התערוכות היא התערוכה "חזרה פתוחה" בגלריה ביתא, שאצרה אביטל וכסלר, ובה מציג שמעוני יחד עם אמנים נוספים. "חזרה פתוחה" הוא מושג השאול מעולם הבמה; רגע לפני שההצגה עולה, רשמית ומהודקת, הקהל יכול להיחשף להכנות ולכל מה שמתרחש "מאחורי הקלעים". וכך גם בתערוכה המדוברת: שמעוני ושאר האמנים המשתתפים יצרו מרחבי חיים שונים שנבחנים בתערוכה כזירת תיאטרון, ומשמשים כסט, כתפאורה להתרחשות שהמבקר לוקח בה חלק פעיל.
"הרעיון של אביטל היה שמאיירים יוציאו את עצמם מהדף: לראות את האיורים צומחים מדו מימד לתלת מימד", אומר שמעוני בשיחה עם mako. במסגרת התערוכה בחר שמעוני להפיח חיים מחודשים במרחב שבו גדל. "התחלתי לחפור, ואיפה אתה חופר הכי טוב? אתה יורד לתוך עצמך", הוא מספר. "אתה מתחיל לגלגל לעצמך דברים בראש. והדבר הראשון שקפץ לי היה הנוף של הגגות של רמת גן: הצמרות של הברושים, האנטנות, דודי השמש. זה משהו שנראה מכוער, אבל אני נורא אוהב אותו - זה נוף הילדות שלי".
במסגרת העבודה שמציג שמעוני בתערוכה, "פוג אל נחל", המאייר ברא תפאורה מפורטת שמייצגת את אותו נוף ילדות: הוא אייר מעין רצפה משופשפת שמייצגת את רצפת הגג של בניין מגוריו ויצר דימויי תלת מימד ודו מימד של האנטנות המרובות. הוא שחזר גם אל תוך סלון הבית עצמו והציב במקום טלוויזיה ישנה, שמשדרת קטע שחוזר על עצמו בלופ. מעל הטלוויזיה הונחה מפית קרושה ומעליה הוצבה בובת חרסינה קטנה. "שדדתי את הבובה הזו מאמא שלי, זו בובה שגדלתי איתה", מודה שמעוני. "גם אז היא עמדה מעל הטלוויזיה ככה. אני מת מפחד שמישהו ייקח אותה משם בזמן התערוכה".
"ההורים שלי עלו מעיראק לארץ", מספר שמעוני, "והם לא דיברו איתנו בערבית, רק ביניהם, בשקט ושלא נשמע". הם היו ילדים ישראלים, חדשים ומצוחצחים, מספר המאייר; ההורים לא הביאו לבית ברמת גן את המסורות שגדלו עליהם בעיראק, וכמעט שלא ניגנו בבית את המוזיקה הערבית. "הם החליפו סביבה, הם החליפו מנהגים, הם החליפו שפה", הוא משתף, "וזה לא היה אישיו בכלל. בדיעבד אתה מסתכל ואומר, 'וואו, איך הם עשו את זה בכלל?'".
בימי שישי, כשהמשפחה הייתה מתכנסת יחד, היו ההורים מרשים לעצמם לזלוג ולהשתחרר; להתחבר מחדש לעולם הערבי אותו השאירו מאחור, לשיר ברחבי הבית שירים ערביים ולצפות יחד עם הילדים – שמעוני ואחיו – בסרטים מצריים. "לעיתים קרובות הקליטה הלכה פייפן ומסך הטלוויזיה הפך מושלג", מספר שמעוני, "אז היינו עולים אל יער האנטנות שכיסה את כל הגג, ואת כל הגגות ברחוב, ואת כל הגגות בכל הרחובות. אבא שלי היה מטפס על סולם ומזיז את האנטנה קצת לפה וקצת לשם וצועק וחוזר וצועק, 'ואיך עכשיו? ואיך עכשיו? יש קליטה?'".
"הילדים הישראלים החדשים היו צוחקים על השפה, ועל השירים ועל השחקנים בסרטים, ועל סיפורי האהבה קורעי הלב, וגם קצת על ההורים העיראקים הישנים שלהם", אומר שמעוני. "ההורים שרו להם בערבית כל מיני שירי אהבה כאלה, והם נראו מצחיק, ונשמעו מצחיק. זה היה רחוק מאיתנו, זה לא היה אנחנו בכלל, והסתלבטנו עליהם. לא כל כך הגיע להם: עכשיו אני חושב – צחקנו פה ושם, וחיקינו את הקולות האלה – מה זה עשה להם? הם גדלו בסביבה הזו ואלה היו זיכרונות הילדות שלהם. קצת כתשנו אותם".
רק עכשיו, עם העבודה לקראת התערוכה, הבין שמעוני את המשמעויות הרחבות יותר שמחזיק סיפור המשפחה האישי שלו. "זה מעניין", אומר שמעוני, "כי אשכרה לא חשבתי על זה הרבה: לא התרפקתי על הזיכרון הזה, ורק עכשיו כשהתבקשתי להשתתף בתערוכה זה התחיל לזיז קצת את המוח. והסיפור הזה התחיל לקפל בתוכו הרבה דברים: חוץ ופנים, היסטוריה משפחתית, ענייני שפה והגירה. זה הדליק בי משהו".
שעות הפתיחה של גלריה ביתא:
א-ה 09:00-17:00
ימי ו 10:00-13:00
במהלך הפסטיבל הגלריה תהיה פתוח עד השעה 19:00
התערוכה תינעל ב-14 באוקטובר
פסטיבל אאוטליין לאיור ומילים מתקיים בתאריכים 17-23 באוגוסט. הכניסה חופשית