המחזה "מלאכים באמריקה" עלה לראשונה בשנות התשעים ונהיה לאחת היצירות האמריקאיות הנערצות ביותר - עם פז"ם של שלושים שנה על הבמה ועשרות, אם לא מאות, הפקות ברחבי העולם. מדובר במחזה בן שבע שעות ושני חלקים ("מילניום קרב" ו"פרסטרויקה") שמתרחש ב-1985 ומספר על פריור, גבר הומו שגוסס מאיידס וננטש על ידי אהובו היהודי, לואיס. לואיס עוזב אותו לטובת ג'ו, מורמוני רפובליקן ושמרן, הומו בארון שבכלל נשוי לאישה - הרפר, עקרת בית עם חיבור רופף למציאות והתמכרות לתרופות. באיזשהו שלב מופיעה גם מלאכית.
זו באותה מידה יכלה להיות טלנובלה הומואית מאוד, אבל בידיו של המחזאי טוני קושנר "מלאכים באמריקה" הייתה לקלאסיקה מיידית, יצירת מופת שעד היום צרובה בתודעה כאחד המחזות הגדולים – וכשהמחזה עובד למיני-סדרה של HBO בהשתתפות מריל סטריפ, אל פאצ'ינו ואמה תומפסון, הוא רשמית קיבע את מעמדו כיצירה קאנונית.
השבוע, "מלאכים באמריקה" עולה בארץ לראשונה מאז 1994 - בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של גלעד קמחי. בין השחקנים המשתתפים תוכלו למצוא את את עירית קפלן, מיה לנדסמן, שהם שיינר, מתן און-ימי, אלעד אטרקצ'י, יואב לוי ודודו ניב. נדב נייטס ("בשבילה גיבורים עפים") ואביגיל הררי ("אחד בלב") מגלמים את הרפר וג'ו, וברור לשניהם: "מלאכים באמריקה" היא אכן יצירת מופת, ולא קל לקחת חלק באחת כזו.
זה טקסט עם כובד אמיתי, סוג של קונצנזוס – "המלט", "מותו של סוכן", "מלאכים באמריקה".
נייטס: "מצחיק שאתה אומר את זה. אני מופיע במקביל ב'מותו של סוכן', ו'מלאכים באמריקה' מרגיש כמו שש דרגות של מורכבות מעל המחזה ההוא. טוני קושנר וארתור מילר בכלל לא למדו באותו בית ספר. האחד ביסודי והשני באוניברסיטה. ברמת הסצנות, הטקסט, השיחות, המורכבות שיש ב'מלאכים' פשוט מהממת".
יש חרדות כשניגשים לדבר כזה?
הררי: "ברור".
ואיך מתגברים?
הררי: "דרך עשייה. פשוט צריך להתרכז בעבודה עצמה. בחרדת הנגיעה בחומר שנעשה הרבה פעמים ובצורה מבריקה. לנסות להביא את עצמך, את מה ששלך, את היחסים מחוץ לבמה ועליה, לנסות לגעת בנפש של הדמות, להסתכל על המימד הפסיכולוגי".
"הייתי רוצה לעלות את ההצגה הזאת באריאל"
בניגוד ללא מעט קלאסיקות על-זמניות, "מלאכים באמריקה" הוא מחזה שנעוץ ישירות בתקופה שבה הוא מתרחש: ארצות הברית של סוף המלחמה הקרה, משבר האיידס בשיאו והימין הקיצוני האמריקאי רק מרים את ראשו, ומבחינת כולם - דונלד טראמפ הוא רק עוד איש עסקים קיקיוני. לשם נכנס ג'ו: הומו בארון שפועל בשירות ממשלה שמתעלמת ממנו ובזה לו. בתחילת המחזה, הוא ממשיך לומר לאשתו: "אמריקה משתנה, רייגן עומד לעשות פה סדר". לדברי נייטס, זו בסך הכל הדרך שלו לחמוק מזהותו האמיתית. "אני רואה את השנאה העצמית של ג'ו כטריגר להקצנה הפוליטית שלו", אומר השחקן. "הוא שונא את עצמו ולכן הופך להיות ימני, נהיה לחלק מהמשטר שפועל נגדו".
זאת יצירה קווירית שעולה בתקופה בה פוליטיקאים רבים לא מהססים לצאת עם ההומופוביה שלהם בגלוי. מה יקרה אם בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק יבואו לראות את ההצגה?
נייטס: "הלוואי. לעשות את ההצגה הזאת לקהל המכור פחות מרשים או מעניין אותי".
הייתם מוכנים להעלות את ההצגה הזאת באריאל?
הררי: "בטח!"
נייטס: "הייתי רוצה להעלות את ההצגה הזאת באריאל. הייתי רוצה להתחיל להופיע באריאל".
הררי: "אבל היא לא תגיע לשם".
"יש ביקורת על שחקנים סטרייטים שמגלמים הומואים, ואני יודע על מה היא מתבססת, אבל אני לא ממש יכול להבין אותה. במקרה שלי זו דמות של הומו בארון, היית בהכרח מלהק לתפקיד הזה הומו בארון?"
מה הייתם רוצים שהקהל הלא-מכור שלכם, או, ספציפית, סטרוק וסמוטריץ', יקחו מההצגה במידה ויראו אותה?
הררי: "קודם כל צריך לתת להם את הקרדיט שיכולה להיות הבנה פסיכולוגית יותר עמוקה של ההצגה הזאת. השאיפה היא לעורר דיון מסוים, אבל הכי חשוב לעורר אמפתיה וחמלה. אני מדברת על סמוטריץ' והחבר'ה שלו. אם נגיד תהיה הצגה באריאל ואנשים יראו את ההצגה, לא קהל מכור, לא קהל שקיבל כרטיסים מהעבודה, אני רוצה שהם ייקחו ממנה אמפתיה וחמלה. זה מה שבאמת משנה איזה משהו".
נדב, לא פעם נמתחת ביקורת על שחקנים סטרייטים שמשחקים הומואים. אתה מבין מאיפה היא באה?
"לא, זה די מעניין לי את התחת".
אוקיי!
"לא, סתם, סתם. כאילו, אני יודע על מה הביקורת הזאת מתבססת, אבל אני לא ממש יכול להבין אותה. במקרה שלי זו דמות של הומו בארון, אז הליהוק שלי כגבר סטרייט מקבל עוד נדבך. היית בהכרח מלהק לתפקיד הזה הומו בארון?"
ג'ו הוא גבר אמריקאי לבן ושמרן, גזור מהתבנית של העדה המורמונית: חתיך, מרובע והגון, עורך דין מוכשר. אבל הוא כל הזמן מנסה להדחיק את ההומוסקסואליות שלו, בכוח ובכאב. והקורבן העיקרי של ההדחקה הזאת היא הרפר - אשתו האוהבת, שהולכת ומתערערת ככל שבעלה מתרחק ממנה, ככל שהוא גורם לה לחשוב שאין שום בעיה ושהרתיעה שלו ממנה נמצאת אך ורק בראש שלה. בגרסה של HBO, השחקנית מרי לואיז פרקר (שאנחנו מכירים בעיקר כננסי מ"העשב של השכן") גילמה את הרפר כאישה שברירית, מצחיקה, עצבנית ופיוטית, וזכתה על זה באמי.
אביגיל, איך את תופסת את הרפר? את התלישות שלה מהמציאות, את הזעם השברירי שלה?
"אני לא בהכרח תופסת אותה כתלושה מהמציאות. מערכת העצבים שלה רגישה מאוד, והיא לא מקבלת תוקף לנשיות שלה. הבסיס של הפרנויה שלה הוא אמיתי, בסופו של דבר. הרבה פעמים אנשים שנורא מפחדים ממשהו או רואים דברים שלא נתפסים כאמיתיים במציאות, הבסיס שלהם דווקא נכון – בעלה באמת לא רוצה אותה".
אז איך מונעים מהרפר להיות קריקטורה של מטורפת? "Never go full retard", אומרת הררי, מרפררת למונולוג של רוברט דאוני ג'וניור מ"רעם טרופי". "Never go full crazy. אסור לשחק קריקטורה. צריך לשחק כל הזמן את הפעולה. אני לא ניגשת אליה כאילו היא משוגעת שאין תוקף למה שהיא רואה וחווה. היא נאחזת, לא מסוגלת להתמודד עם המציאות שלה ולכן הוזה גברים שמתחבאים מתחת למיטה עם סכין, רעשים, שמיים שנופלים. היא מחפשת סיבות להבין את מה שקורה בפנים אצלה".
ג'ו הוא דמות קצת כפויה טובה – לא מצחיק, לא מטורלל, בלי נאומים חוצבי להבות. נדב, איך ניגשים לדמות כזאת?
"לא יודע, אני כל כך מרחם עליו שאני לא יכול לחשוב עליו דברים רעים בכלל. לא מצליח, גם אם אני רוצה. ומה זה חשוב, באמת? יש לנו סיפור שעלינו לספר, ויש גם את הבנאדם הזה, וחשוב לתפוס את כל הפאזל הזה, את החמלה והיעדרה".
הררי: "על זה המחזה מדבר, בעצם".
על מה הוא מדבר?
הררי: "על גאולה. חמלה".
נייטס: "החיפוש אחרי חמלה".
נגיד והיית פוגש את ג'ו, מה אתה אומר לו?
נייטס לוקח את הזמן עם תשובתו, מודד כל מילה. "עשיתי את זה כבר. זה ממש קרה לי בזמן האחרון".
אתה רוצה לספר מה אמרת לג'ו שבחיים שלך?
"תראה, שום דבר לא קורה במשפט אחד או בפגישה אחת. אבל זה הגיע לרמה של התערבות. אני לא יודע אם זה נמדד במה שאומרים. מספיק שמישהו יאהב אותו, שיפגוש אותו וייתן לו את התחושה שהכל בסדר. המילים לא יכולות לעזור".
אביגיל, נגיד שהרפר היא חברה שלך מהתיכון. מה היית מייעצת למישהי מעורערת בנפשה שנשואה להומו בארון?
הררי: "אני מאוד פרקטית: לא טוב לך? תעזבי".
נייטס: "עד שזה בא אליך".
הררי: "לא, אני גם עושה את זה בעצמי. כשאת עושה את זה את נשארת עם הריקושטים על זה שקמת והלכת, אבל בסופו של דבר, אף אחד לא ייקח אחריות על החיים שלך".
"פעם מאוד התביישתי בליבי מ'האי'. היום אני מחבקת אותה"
הררי היא שחקנית עסוקה, עם רזומה שכולל מועמדות לאופיר על "אחד בלב", לא מעט שייקספיר (וארתור מילר) על הבמה הישראלית, ותפקידים בכמה וכמה סדרות טלוויזיה אהובות ומדוברות כמו "ביום שהאדמה רעדה" ו"מתים לרגע". ובכל זאת, רבים יזכרו אותה בזכות תפקיד אחד: ליבי מ"האי". עוד לפני כן הררי הייתה שחקנית-ילדה שעשתה לא מעט קלטות ילדים, אבל תפקידה כליבי טובת הלב הוא זה ששם אותה על המפה עבור דור שלם של ילדים שגדלו על הסדרות של גיורא חמיצר.
עדיין עוצרים אותך וקוראים לך "ליבי"?
"כן, עדיין עוצרים ואומרים. אנשים שנראים לי מבוגרים, כמו נדב, אומרים לי 'גדלתי עליך'".
אתה גדלת על "האי" כמוני, נדב?
הררי: "לא, הוא גדל על 'לב אמיץ'".
נייטס: "איזה שטויות".
את מתגעגעת לתחושה שכל ילדי ישראל יודעים מי את?
"לא, אני שנאתי את זה, רציתי להימלט! זה נורא הפחיד אותי. היום אני מתחרטת, יכולתי לעשות הרבה כסף וכבר להיות במקום אחר".
"פעם ממש אמרתי 'איזו שמנה אני, איזו מחוצ'קנת אני'. פחדתי מחשיפה הרבה זמן. פחדתי, כי הייתי בגילם של הצופים ב'האי'. לא הבנתי איך העולם עובד, רציתי לגלות את עצמי והייתי בתקופה הכי מחרידה של עצמי"
הציעו לך פסטיגלים וסירבת?
"כן, הייתה תקופה שהציעו לי פסטיגלים".
ואת מתחרטת שלא הלכת על זה?
"לא באמת. פעם מאוד התביישתי בליבי מ'האי'. היום אני מחבקת אותה, אבל פעם ממש אמרתי 'וואי, איזו שמנה אני, איזו מחוצ'קנת אני'. מאוד פחדתי מחשיפה הרבה זמן. פחדתי, כי הייתי בגילם של הצופים בסדרה. לא הבנתי איך העולם עובד, רציתי לגלות את עצמי והייתי בתקופה הכי מחרידה של עצמי".
מה הדבר הכי פסיכי שקרה לך עם מעריצי "האי"?
"התחלתי את הסדרה כשהייתי בת 17, ולכן בעונה השלישית כבר הייתי בצבא. הייתי מש"קית חינוך במג"ב והגעתי לצפון לכבוד יום העלייה האתיופית. מבחינתי כבר הייתי רחוקה מהעולם של 'האי', אבל אז ירדתי מהאוטובוס וקבוצת בנות זיהתה אותי. ופתאום נחיל ענק, כמו אש בשדה קוצים, התחיל לרוץ אלי, נערים ונערות. בגיל שלי. ברחתי לאוטובוס והתחבאתי שם, עד שהם ירדו מזה".
והמוכרות הזאת היא משהו שאת לא מעוניינת בו יותר?
"ברור שאני מעוניינת בה, אבל צריך להבין את היחסים מול זה, כי אני כן אוהבת את האנונימיות שלי. כשחקנית, אני מסתכלת על אנשים ברחוב כדי לגנוב את זה אחר כך".
נוח לכם איפה שאתם?
הררי: "כן, נוח. לי יש, כמובן, את הקשיים ההישרדותיים שקשורים לכל מקצוע במדינה בערך, חוץ מהייטק. אני חושבת שהפתרון הוא להמשיך להתרחב גם בתחום שלך, לעשות עוד ועוד. יש לי אספירציות הוליוודיות".
בא לך להגיע ל-HBO?
"בחלומי הקטן, מאוד בא לי HBO".
נראה לי שאחרי שנכנסת לנעליה, מרי לואיז פרקר הייתה שמחה שתהיי לה לפרטנרית לסצנה.
"אני אשמח לשחק איתה. גם ריאן גוסלינג נראה לי אחלה פרטנר".
ומה איתך, נדב? יש לך איזשהן שאיפות רחוקות קדימה?
"במישור המקצועי? אין לי. איפה שאני עכשיו ככה זה טוב, ואני נמצא במקום הזה כבר עשרים שנה. לא ראיתי שאני מגיע למקום הזה ולא רציתי להגיע אליו, אבל זה קרה, לשמחתי".
"מלאכים באמריקה", תיאטרון הקאמרי | בימוי: גלעד קמחי, תרגום: אלי ביז'אווי
להצגות הקרובות>>>