שביט התראיינה הבוקר לגלי צה"ל וסיפרה על הופעותיהם המשותפות, "גם בימי בריאותו וגם בימי חוליו, להופיע איתו היה חגיגה שאי אפשר לתאר, אני הייתי רצה לבמה וקופצת עליו ואז לפני רצונו או שהוא היה מעדיף שניפול ואז ייסדק לי משהו או שהוא היה מחבק אותי כל כך חזק ואני הייתי אומרת "איי איי ולא יכולתי לדבר במשך שתי דקות". וכמובן התגובות של הקהל לא איחרו לבוא, "הקהל היה מתנפץ ממנו, איזה שחקן, איזה דרמטי, איזה מצחיק".
דרכם של ציפי שביט וספי ריבלין הצטלבו בשנת 1989 בפסטיגל, ולאחר מכן השתתף ריבלין בתוכנית "ציפי בלי הפסקה" לצידה של שביט וגילם שם את שבתאי השרת ואדריאן המוכר בקיוסק. "תמיד עלינו על הבמה כמו צמד, כמו שני ילדים מבית הורים. הוא נותן לי יד כדי שלא אפול במדרגות אני הייתי מחממת את הגרון בשבילו והבנתי שזהו שזה בלוקבסטר, שום דבר בלעדיו לא יהיה אותו דבר, אלוהים נתן לי אותו והפכנו לחברים הכי טובים".
"הגרון שלי שחוט, הלב גמור, הרגליים לא לוקחות אותי"
ספי ריבלין הפתיע את ציפי שביט ולמרות הקושי הגיע לערב המחווה שנערך לכבודה, "הוא עשה מאמץ עליון, ובא להיות שם איתי בערב הזה. והקהל הריע לו: "ספי ,ספי, ספי", כמו באצטדיון ענק, 1000 איש מחאו לו כפיים, באולם שכל כך אהב אותו ונתן לו את פרס יקיר העיר", היא מספרת בהתרגשות. "ראיינו אותו בביתו לכבוד האירוע, ושהם היו כבר בדלת הוא אמר להם, "תזכירו לי במי בעצם מדובר?", ומוסיפה "גם עם כל הסבל, הכאב ואובדן הקול שהיה יותר מסתם קול אלא היה הכול בשבילו הוא הצליח לגייס תעצומות כאלה, הוא אחד ויחיד".
"אני אוהב אותך נורא, היה כותב לי, אני נמצא בחברה נהדרת", סיפרה שביט על מכתביה עם ריבלין ברגעיו האחרונים אך הודתה שמעולם לא ערכו שיחת פרידה אמיתית ,"לא אמרתי לו מעולם, ספינקה, עוד מעט אני אהיה לבד, אבל הוא הרגיש, נישקתי את העיניים הכחולות שלו, את המבט המתעניין, ראיתי אותו עד הרגע האחרון", היא סיפרה.
"הגרון שלי שחוט, הלב שלי גמור, הרגליים לא לוקחות אותי", אמרה בקול חנוק לקראת סוף הראיון והודתה שהיא טרם החליטה אם תופיע הערב על הבמה כמו הקלישאה "The show must go on", "אני לא יודעת בדיוק, עוד לא עשיתי את זה אף פעם, במצב כל כך קרוב, אולי נעשה את זה כמו שהוא עשה גם שהיה עייף, חולה ותשוש אבל אני באמת לא יודעת".