בגיל 13 בערך, בילוי שגרתי של אחרי בית הספר עם החברה הכי טובה שלי התפתח איכשהו לסשן צילומים אמנותי ("בוק" - מילה מאוד טעונה ומרגשת בימי הפוסט בת-מצווה). בדיוק קיבלתי מצלמה דיגיטלית חדשה, בדיוק קניתי איזה סטרפלס ב-TNT, בדיוק גנבתי לסבתא אודם אדום בוהק - והתוצאה הייתה, באופן טבעי, סשן פוזות פתייניות כמו שילדות בנות 13 אוהבות לעשות בלי לדעת בדיוק מה הן עושות. רק תחשבו מה היה קורה אם היה לי טיקטוק.
בעצם, מה שהיה קורה זה כנראה בדיוק מה שקרה: אמא שלי עברה במסדרון, קלטה את המתרחש והתפלצה. הזעזוע שלה הפתיע אותי - היא תמיד הייתה "אמא קולית" ומעולם לא הפגינה שמרנות יתרה, אבל לא אשכח בחיים את מבט האימה בעיניים שלה כשדרשה ממני למחוק את התמונות ואמרה "הדברים האלה מסוכנים. את נראית כמו איזו לוליטה".
השילוב בין המשחק הפתייני לאימה ההורית, בין המילים "סכנה" ו"לוליטה" - הוא מן הסתם זה שגרם לי לחטוף את הספר של נבוקוב מהמדף בסטימצקי בתחושה שאני עושה משהו מרגש ואסור. באופן כמעט אירוני, התמהיל הטינאייג'רי הזה עומד בלב ההקשר התרבותי של הרומן האייקוני, ולכן (בעיקר באקלים הנוכחי) מעורר את ההנחה השטחית ש"לוליטה" היא יצירה שעושה רומנטיזציה סקסית לפדופיליה מתעללת.
עוד בפרויקט:
>> מה המומינים לימדו אותי על חרדה ודיכאון
>> לא רק מלחמה מצלקת את הנפש. גם ספרים מצלקים
>> ראנד עזרה לי לזקק את מה שרציתי לשנות בעצמי
זה כנראה גם מה שאני חשבתי, בסקרנות זהירה, לפני שפתחתי את הספר ופגשתי את ארבע השורות הראשונות והמפורסמות שעד היום מיד גורמות לי לבכות. אני בוכה כי זה הספר הכי יפה והכי עצוב בעולם. קראתי אותו פעמיים ברצף וידעתי שלא אקרא עוד דבר כזה. כמעט עשר שנים אחר כך, כשהחלטתי ללכת ללמוד ספרות באוניברסיטה, פתחתי אותו שוב במטרה לבדוק אם הוא עדיין הספר הכי יפה בעולם, ושמחתי שאפשר לסמוך על עצמי בת ה-13. מאז הספקתי גם לכתוב עליו את הסמינר האחרון של התואר.
זו הייתה סגירת מעגל הולמת, כי "לוליטה" הוא סמל לכוחה של ספרות בעיני - בדיוק בגלל שהוא עושה את ההפך מרומנטיזציה סקסית לפדופיליה מתעללת. למעשה, אם רוצים לגרום לפדופיל לבטל את התוכניות שלו, מומלץ לתת לו לקרוא את הספר הזה (בהנחה שהוא קורא אינטליגנטי יותר מנירו לוי).
עוד בפרויקט:
>> יש עולם מצמית שמציית לנורמות מדכאות. ויש את העולם של קסטנר
>> מבוגרים לא יודעים לדבר בגובה העיניים. ספרים כן
"לוליטה" היא הרפתקה עגומה של אמפתיה, בהדרכת המספר הכי לא מהימן בתולדות המילה הכתובה: הומברט הומברט, האינטלקטואל הנעלה בעיני עצמו, הנרקיסיסט היומרני והפתטי, המפלצת שגוררת את הילדה דולורס הייז לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית במסע זוועות ומעניקה לה את הכינוי שהפך שם קוד לנערות פתייניות.
כן, ההתאהבות בו כמעט בלתי נמנעת, אבל היא גם זו שמחוללת בעוצמה מטלטלת את הבנת הפשע שלו. זה קורה בהדרגה, ביחד איתו, לאורך רגעים קטנים שבהם התודעה הכוזבת שלו נסדקת מבעד ללהטוטי המילים המסחררים. רק בעמוד האחרון של הספר, בפסקה מפוכחת וקורעת נפש, הומברט מבין באמת מה הוא עשה ללוליטה. מה הוא גזל ממנה. וקבלו טריק של אלופים: זה הרגע לחזור להקדמה, להבין פתאום מה כתוב בה ולהתמוטט. המהלך המורכב הזה, הכתוב בגאונות שקצרה היריעה מלהסביר את היקפה, האפקט הופך המעיים של הזדהות אמפתית עם מוח מעוות והכאב שבסופה - הוא עדיין שיעור הספרות הטוב ביותר שקיבלתי מימיי.