בימים אלה מוצגת בבית האמנים בתל אביב תערוכת יחיד של צייר, לשעבר תלמיד המדרשה לאמנות. זו התערוכה השנייה שלו, והיא באה לאחר שהראשונה הוכתרה כהצלחה; עבודות רבות נמכרו, אפילו מבקר האמנות של "הארץ" התלהב. לכאורה אין שום דבר חריג בסיפור הזה, אלא שזה הזמן לציין פרט קטן: 52 שנים חלפו בין התערוכה הראשונה לשנייה.
האמן המדובר הוא אלישע בנוביץ', בן קיבוץ רמת השופט שלמד במדרשה לאמנות בשלהי שנות ה-60 – בין השאר אצל רפי לביא, הצייר והמורה המיתולוגי שגידל דורות של אמנים. לביא "סימן" את בנוביץ', שבסיום שנת הלימודים הראשונה שלו זכה במלגת הצטיינות, אבל אז פרצה מלחמת ששת הימים - ובנוביץ', איש סיירת גולני, גויס ולא שב למדרשה. זה לא מנע ממנו להציג כעבור ארבע שנים תערוכת יחיד בגלריה "דוגית" המיתולוגית בתל אביב, אבל אז פרצה עוד מלחמה. בתוך הכאוס של יום כיפור גויס בנוביץ' למילואים, חזר הביתה רק כעבור כחצי שנה, ומשהו בדחף של בנוביץ' להציג את ציוריו - פשוט נקטע.
למחייתו עבד בנוביץ' כמעצב גרפי, בעיקר בחברת "שקם". בימים שבהם גרפיקה בוצעה ביד, על נייר מילימטרי, הוא הוציא תחת ידו לוגואים ופונטים שלמים. והוא מעולם לא הפסיק לצייר, אבל מאז 1972 ראו את עבודותיו רק בני משפחה, חברים ומקורבים. כל זה השתנה כשאוצרי האמנות ורה פלפול ואריה ברקוביץ' נחשפו לציורים הרבים שנצברו בסטודיו של בנוביץ' – והחליטו להוציא אותן, או ליתר דיוק להחזיר אותן, אל האור. התוצאה: התערוכה הרטרוספקטיבית "תמיד מצייר", שמוצגת כעת (4.4-27.4) בבית האמנים, וקטלוג מודפס בן 120 עמודים, שמאגד את מיטב יצירתו.
לא בכל יום "נעלם" צייר במשך יובל שנים, ולא בכל יום מתגלה אמן מחדש. למה קרה הדבר הראשון ואיך נולד הדבר השני, אלו שתי השאלות הראשונות שעולות השבוע בשיחתנו עם בנוביץ'. "אם לענות בשתי מילים לשאלה למה לא היה המשך לתערוכה מ-72', אז התשובה היא 'אילוצי החיים', הוא אומר. "אפילו שהתערוכה הצליחה, אפילו שנמכרו מחצית מהעבודות, אי אפשר לסמוך על אמנות כפרנסה. באותו שלב היו לי בבית ילדה בת שנה וחצי וילד נוסף בבטן של אשתי, ולפרנס אותם היה יותר חשוב מכל דבר אחר. העדפתי להיות מעצב גרפי שמקבל משכורת ולא אמן רעב".
באמצע קרה משהו משמעותי, לך ולמדינה. לעובדה שלא חזרת להציג היה קשר למלחמת יום כיפור?
"אין ספק שחזרתי מהמלחמה אחר ממה שיצאתי אליה, ולא רק במובן של מה נראה חשוב או דחוף. אני זוכר שחזרתי לא מפוקס, מטושטש לגמרי. לחמתי בחזית הסורית, חילצתי פצועים מתוך טנקים, הייתי עם כוחות שספגו הפצצות ברמת הגולן. אפילו לחזור מזה למציאות היומיומית היה בלתי אפשרי, אז על אחת כמה וכמה לחשוב על אמנות כמשהו לדבוק בו. החודשים הראשונים אחרי המלחמה היו התקופה היחידה בחיי שבה אני זוכר את עצמי לא מצייר. התשוקה וההכרח לצייר חזרו אלי רק אחרי שהחיים חזרו לנורמליות".
עוד לא השתחררתי מזה שאשתי לא נוכחת
בנוביץ', 83, התגורר במשך רוב חייו ברחוב ויזל בתל אביב עם אשתו, דורית בנוביץ' – פסנתרנית שניגנה בהפקה המקורית, מושכת האש, של "את ואני והמלחמה הבאה". השניים היו חלק ממה שנקרא באותן שנים הבוהמה (מי ששידך ביניהם מלכתחילה היו האמן מיכאל דרוקס ואשתו דאז, יהודית), ובנוביץ' עצמו מוזכר בביוגרפיה של יונה וולך כמי שהיה חלק ממערכת "פשיטא", העיתון הסאטירי שבין השותפים לכתיבתו היו וולך והמשוררים מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. "מאיר הגיע לרמת השופט כילד והיה הבן המאומץ שלי הוריי", מספר בנוביץ' על ההיכרות עם המשורר המנוח. "נעשינו חברים ונשארנו חברים לאורך כל השנים, עד מותו".
לבנוביצ'ים שני ילדים, מתרגמת הספרות קטיה בנוביץ' ומבקר הקולנוע תומר קמרלינג (גילוי נאות: קמרלינג הוא חבר מערכת mako). התערוכה בתל אביב סומנה באופן טבעי כחגיגה משפחתית, בוודאי בהינתן שהגלריה ממוקמת במרחק של כ-300 מטרים מבית המשפחה הישן ברחוב ויזל, אלא שהפתיחה נערכה בצל מותה של דורית, שהלכה לעולמה בנובמבר. "אני כל כך שמח שהיא הספיקה לתת את ברכתה לכל מה שקורה עכשיו", אומר בנוביץ'. "מקל עליי לדעת שהיא רצתה לראות אותי חוזר להציג, תמכה בזה בכל מובן. בשנה-שנתיים האחרונות, למרות שמצבה הפיזי והקוגניטיבי כבר לא היו טובים, היא ממש הייתה יושבת ומסתכלת עליי מצייר, מביעה דעות, מעורבת".
איך אתה מרגיש עם זה שהיא לא תזכה לראות את התערוכה, את ספר העבודות?
"זה המון צער. עדיין לא השתחררתי מזה שהיא לא נוכחת כאן, בסביבתי. עדיין יש ימים או שעות שאני מחפש אותה".
יש איזה צער גם על זה שלא חזרת להציג קודם? לא נוצר בך דחף לזה בכל הזמן שעבר?
"עם השנים – בוודאי שנוצר. ציירתי, כל הזמן, בכל רגע שהיה לי פנאי, אבל לא היה לי דחוף להראות לעולם. אני מניח שאם לא היו דופקים על דלתי אנשי מקצוע שהתעקשו שיש להציג את הציורים שלי, כל זה לא היה קורה. בדיעבד, ודווקא מתוך התבוננות נוספת בציורים במהלך העבודה על התערוכה, הבנתי שהיחסים בתוך המשפחה - עם זוגתי ועם ילדיי - היו הדבר הכי משמעותי עבורי. זה מופיע בעבודות שלי שוב ושוב: גבר, אישה, ילד, מורכבות של יחסים משפחתיים".
ואיך אתה מרגיש עם הצגת הציורים עכשיו?
"מרגיש נהדר. אני שמח שנקרתה בפניי האפשרות הזאת לחזור, העובדה שהאוצרים בחרו ליצור תערוכה רטרוספקטיבית, שמתפרשת על שני חללים בבית האמנים, גורמת לתחושה שזה ממש סיכום של כל אותן שנים".
לא רואה סיבה לפרש את עבודותיי
במשך השנים יצר בנוביץ' ציורים, רישומים, איורים וקולאז'ים. חלקם פיגורטיביים, אחרים אבסטרקטיים, אבל נדמה שבין כל השנים והעבודות הוא שמר על מאפיין אחד קבוע: הנוף הישראלי. ברבים מציוריו נראה שהנוף והדמויות בו שזורות זה בזה, ואפילו בציוריו המופשטים ביותר יש רמזים לגבעות, לאדמה ולאור הישראלי שאין לטעות בו. במקרים רבים נחווה ומתואר הנוף כאילו ממעוף הציפור המתבוננת מטה לעבר הקרקע, שבה חרושות חלקות אדמה חקלאיות, ולחלופין מה שעשוי להיראות כמסלולי המראה או מתווים אורבניים של כבישים וערים סואנות.
במילים הספורות שכתב בנוביץ' בקטלוג העבודות שלו הוא מציין שלפני "המדרשה" למד במדרשה אחרת, לגנני נוי, וכי במשך ארבע שנים מצא פרנסה בתחום הזה. "מישהו אמר לי פעם שזה מהדהד את הקשר אדם־נוף שאני נוטה לו בציוריי", כותב בנוביץ', "ולי לא נותר אלא למשוך בכתפיי. מעולם לא מצאתי סיבה לספק פרשנות לעבודותיי".
התערוכה "תמיד מצייר" מוצגת בימים אלה בבית האמנים, רח' אלחריזי 9 תל אביב (הכניסה חופשית). בשבת 27.4, לרגל נעילת התערוכה, יתקיים במקום שיח אמן בהשתתפות בנוביץ' והאוצרים ורה פלפול ואריה ברקוביץ' בשעה 12:00. כל הפרטים באתר בית האמנים.