החברים, הקולגות והמכרים של האמנית הישראלית כרמי דרור עלו על גדותיהם מרוב התלהבות בשבוע שעבר כשזו פרסמה בחשבונות האינסטגרם והפייסבוק שלה תמונות מתוך תערוכת היחיד שלה ב-MoMA PS1, חלל תצוגה יוקרתי של המוזיאון לאמנות מודרנית בקווינס, ניו יורק. מחמאות בנוסח "מרגש", "מדהים" ו"כל הכבוד" (שרופדו במבחר של אימוג'יז עליזים, כמובן) הציפו את מחלקת התגובות, הפוסטים צברו תאוצה והבשורה האדירה עברה מפה לאוזן. גלריה בפריז יצרה קשר עם דרור; כתבי אמנות ביקשו ראיון; אמניות מוכרות ביקשו להתייעץ; מכרה אחת עודדה את קרובות משפחתה לבקר בתערוכה; המצולמים והמצולמות בעבודותיה של דרור התגאו בכך שתמונותיהם מתנוססות באחד החללים הכי נחשבים בעולם האמנות העכשווית; חברה שפרסמה דירה להשכרה באמצעות פוסט בפייסבוק ציינה שבדירה תלויה עבודה של דרור, והקפידה להדגיש שעבודותיה של אותה דרור מוצגות בימים אלה בתערוכת יחיד ב-MoMA.
כל האנשים האלה, קרובים יותר או פחות לאמנית הצעירה, לא ידעו דבר אחד (ודי מהותי, יש לומר): תערוכת היחיד של דרור, שזכתה לשם הסמלי "X", לא הייתה ולא נבראה. התמונות שפורסמו בחשבונות האינסטגרם והפייסבוק שלה מפוברקות לחלוטין.
דרור עשתה הכל כדי להבטיח שהייצוגים של התערוכה ברשת יהיו אמינים ככל שניתן. ראשית, היא יצאה למסע חיפושים באינטרנט ואיתרה את החלל האידאלי עבורה לתערוכה מפוברקת ב-MoMA PS1. מדובר בחלל ללא חלונות, עם קיר לבנים ורצפת פרקט שנראה היה לה שעשוי להתאים לעבודות שלה. אז, היא שכרה את שירותיה של אישה שמתמחה ביצירת מודלים, וזו יצרה עבורה - מאפס - מודל תלת ממדי של החלל כפי שהיה נראה אם עבודותיה של דרור היו תלויות בו. דרור הקפידה לוודא שהמודל יהיה מחושב עד הפרט האחרון: ששמה יהיה כתוב באותיות שחורות בכניסה לחלל, למשל, ושהרצפה הבהירה תהיה מעט מלוכלכת.
כשהמודל התלת ממדי היה מוכן, החלה דרור לפרסם את התיעודים-לכאורה של חלל התערוכה. "הרשת החברתית היא לא החברה הכי טובה שלי, אני די בורחת מהדברים האלה בדרך כלל", אומרת דרור. "אם זו הייתה תערוכה אמיתית, כנראה שלא הייתי מפרסמת ברשת כל כך הרבה פירוט – הייתי רוצה שאנשים פשוט יגיעו לתערוכה ויחוו אותה. אבל המהלך היה לייצר צל של תערוכה, זיכרון של תערוכה. לכן, הפרטים צריכים להיות בחוץ, כדי לשכנע".
"תכננתי את המהלך הזה לפי מדרגות של תוקף מציאותי", מסבירה דרור, ומתארת כיצד טפטפה לעוקביה בהדרגה את המידע, טיזר אחר טיזר, כפי שנעשה רבות במהלכי קידום של פרויקטים ברשתות החברתיות. "בהתחלה פרסמתי דימויים מתוך התערוכה. ואז פרסמתי תמונות של החלל עצמו – קודם כל קלוז אפ ואחר כך לונג שוט". על מנת להשלים את האשליה, בפוסטים שהעלתה דרור היא דאגה כמובן לציין את המיקום, לתייג את כל העוסקים במלאכה שהפכו את התערוכה מחלום למציאות - ביניהם המצולמים בעבודות שלה והאוצרת שליוותה אותה, אילנית קונופני - וכמובן להודות להם במילים יפות.
הצעד האחרון היה פרסום של סרטונים בסטורי. בשביל לייצר סטורי מזויף מהתערוכה המזויפת, מסבירה דרור, היא שלחה חברים שגרים באזור לצלם עבורה סרטונים של החלל ב-MoMA PS1, סרטונים שיחקו את האופן בו אנשים מתעדים תערוכות בסטורי שלהם ("זום אין עקום ומעפן", לדברי דרור). את הסרטונים האלה שלחה לחבר, שהוציא מהפריים את העבודות שבאמת תלויות בחלל המדובר ושתל במקומן את העבודות שלה. "היה לי ברור שאני חייבת את הסטוריז האלה, התאבדתי עליהם והם עשו את העבודה – מהרגע שעלו הסטוריז התחילו השיתופים והמידע התגלגל".
"הבנתי שאין דרך חזרה, ועכשיו אני צריכה לשמור את הסוד הזה"
מעט מאוד אנשים ידעו על התרמית. מלבד אנשי המקצוע שעזרו לדרור במלאכת הזיוף, האמנית חשפה את הסוד רק בפני בן הזוג שלה ובפני חברים בודדים. "החברים הטובים שלי מן הסתם תהו לעצמם מה לעזאזל קורה, כי הם מכירים אותי. ואפילו ההורים שלי לא ידעו על זה", היא צוחקת. "אבא שלי התקשר אליי ואמר, 'למה הבוס שלי צריך לספר לי שאת מציגה בניו יורק? מה זה צריך להיות, למה את לא מספרת לנו דברים כאלה?'".
במשך כעשרה ימים, דרור הרגישה שהיא כמעט מתפקעת אבל הצליחה לשמור על הסוד. ואכן – אף אחד מכל עשרות המגיבים לא חשד שהיא משקרת. "אולי בגלל שאני לא פעילה מאוד ברשתות ולא משתפת את החיים שלי, זה גרם לאנשים להרגיש שזה הגיוני שאני מציגה שם. דווקא היעדר המידע על מה שאני עושה ועל מה אני עובדת בכל רגע נתון אפשר להם לגשר על הפער. הטלפון שלי היה מוצף בהודעות, וקיבלתי רק פירגון ותגובות מרימות והרגשתי שאני מרמה אותם", היא מספרת. "הבנתי שאין דרך חזרה, ועכשיו אני צריכה לשמור את הסוד הזה עם עצמי ועם עוד ממש מעט אנשים, ועל הדרך לקבל הרבה מאוד תגובות אוהדות מאנשים שאוהבים אותי. זה היה נורא קשה. אלה היו הימים הכי אינטנסיביים בחיים שלי, לא יודעת אם זו הייתה התרגשות או חרדה, אבל לא הצלחתי להירדם. הרגשתי את זה בגוף שלי".
"חוויתי את המציאות כתרגיל מחשבתי", ממשיכה דרור, "כאילו התקיימתי בשתי מציאויות במקביל: בשבריר שנייה אני במציאות הפיזית ובשבריר האחר אני מציגה במומה. לרגע אחד שמחתי מהתגובות המרימות וברגע השני הרגשתי רע על זה שעוד לא חשפתי את המהלך. ביום שבו פרסמתי את הפוסט הראשון החלטתי שאני לא הולכת לספר לאף אחד. אבל לא יכולתי להכיל את זה - אז סיפרתי לכמה חברים קרובים. חוקקתי לעצמי חוק שאם אני פוגשת אנשים בעולם הפיזי אז זה לגיטימי לספר להם, אני שקרנית גרועה. אבל במרחב הווירטואלי, ניסיתי לשחק את המשחק".
את המשחק הזה שיחקה דרור מ-23 בפברואר ועד יום רביעי האחרון, אז חשפה את האמת בכנס של המחלקה לצילום, בצלאל בנושא מציאויות. "דיברתי עם מישהי שהייתה בכנס והיא אמרה לי שהידיעה שאני מציגה ב-MoMA PS1 נתנה לה השראה. היא אמרה לעצמה, 'אם היא יכולה, אז אולי גם אני יכולה' וביקשה שאני אשאיר עוד קצת את האשליה". מכר נוסף של דרור, שגם הוא השתתף בכנס, כתב לה כך: "חלמתי השבוע על לעשות תערוכת יחיד ראשונה ואין ספק שהיה לפעולה שלך חלק משמעותי בזה. מצד אחד, לא משנה אם המעשה או טוב או רע אם כך או כך הוא מכוון לכיוון הנכון. אז תודה לך על זה, אני מניח. אבל גם קיללתי אותך לא מעט". עשרות הנוכחים בכנס הווירטואלי אמנם יודעים שתערוכת היחיד שלה הייתה מזויפת, אבל מעל לאלף מעוקביה ברשתות החברתיות טרם גילו שמדובר היה בתרמית - והם צפויים לגלות על כך עם פרסומה של הכתבה הזו ממש, שתעלה גם בחשבונות הפייסבוק והאינסטגרם של האמנית כאקט סופי של סגירת מעגל.
"זה לא שקמתי בבוקר והחלטתי להטריל. אני מתייחסת לזה כעבודת אמנות לכל דבר"
"האם החלל הווירטואלי הוא נכס פרטי או ציבורי? האם קיימת בו מערכת חוקים זהה לזו הקיימת בחלל הפיזי בעולם האמנות? האם המהלך של כרמי מעודד לאנרכיה או לפעולות לא חוקיות, לשקרים ולטשטוש? האם אכן מדובר בשקר ועבירה על החוק?". את השאלות האלה הציפה אילנית קונופני, אוצרת ומרצה בבצלאל ומי שליוותה את דרור בתהליך, במסגרת הכנס בבצלאל. כולן שאלות ראויות (ולא בטוח שיש להן תשובות חד משמעיות), אבל השאלה הראשונה, הבסיסית שכנראה תתעורר אצל הצופה הממוצע ברגע חשיפת התרמית של דרור היא אחת, פשוטה: למה היא עשתה את זה?
בניגוד למה שאפשר היה לחשוב או למה שאולי מתבקש היה לצפות, המניע לפעולה של דרור לא היה הניסיון לקדם את עצמה כאמנית מבטיחה ולסלול באופן עצמאי קיצור דרך אל התהילה המיוחלת. "אנשים אומרים, 'אהה את עושה את זה כי את רוצה להציג ב-MoMA'. בסדר, כולם רוצים להציג שם", היא אומרת. "אין לי אינטרס, אני לא רוצה לגנוב שום דבר מאף אחד או להעלות את הערך שלי בתור אמנית: כנראה שיכולתי להתחיל למכור עבודות שלי במחירים גבוהים יותר, אבל לא עשיתי את זה. ה'אין-תערוכה' מבחינתי היא הרבה יותר חשובה מהתערוכה ב-MoMA", היא אומרת. המניע של דרור גם לא היה פשטני וילדי כמו כמיהה למתיחה איכותית. "זה לא שסתם קמתי בבוקר והחלטתי להטריל. אני מתייחסת לפעולה הזו כעבודת אמנות לכל דבר", היא אומרת. וכמו בעבודת אמנות שגרתית, גם כאן, כאמור, כל פרט היה מחושב מראש.
הבחירה של דרור בחלל הכה-ספציפי שבו תמקם את התערוכה המזויפת, למשל, לא נעשתה רק משיקולי התאמה לעבודות שלה, אלא גם משיקולי משמעותו של מומה PS1 בזירה בה היא פועלת, לומדת ומלמדת. "זה המכה של עולם האמנות העכשווית, האיזון המושלם בין מופרך למתקבל על הדעת", היא הסבירה בכנס בבצלאל. "זה מקום בלתי מושג במיוחד למי שחיה בארץ, ובדרך כלל מציגות שם אמניות בולטות ומפורסמות ממני. אבל עם זאת, החלל נחשב למקום צעיר שמגדיר את עצמו כשואל שאלות חתרניות ומאתגר את השיח ומציג הרבה אמנות צעירה". בנוסף, אמרה דרור, היה לה חשוב לבחור במקום שרחוק ממנה גיאוגרפית. "היה לי חשוב ליצור סיטואציה שאין לי קשר פיזי אליה", הבהירה.
המעורבות של העוקבים והחברים במתרחש, התגובתיות שלהם לנרטיב המומצא של דרור והיכולת שלהם לעוות ולשנות אותו היו, מבחינתה, חלק מעבודת האמנות שהיא התערוכה הפיקטיבית – עבודה שלדבריה המשיכה להתהוות לאורך הימים הכה-ארוכים בהם החזיקה בבטנה את השקר. "האדוות בעולם הווירטואלי הפכו לצונאמי בעולם הפיזי", כך ניסחה זאת קונופני בכנס, והסבירה כי המידע שפרסמה דרור בפוסטים שלה לא תמיד התפשט בצורתו המקורית: היו מי שכתבו שהתערוכה של דרור מוצגת במומה עצמו ולא בחלל ה-PS1 או שבתערוכה מוצגות עבודות שלא הוצבו בתערוכה המזויפת המקורית. כך, גם טקס ההתוודות הוא חלק מהיצירה, מספרת דרור. "הסוף של המהלך הוא ההתוודות", היא אומרת, ומבהירה שמפח הנפש וההתבדות שגוררת איתה החשיפה הן לב ליבה של הפעולה שלה: לדבריה, "רק מי שבאמת חווה את השקר שיצרתי את האכזבה חווה את העבודה שלי במלואה".
דרור אומרת שהתסכול שלה מההשטחה של האמנות ברשתות החברתיות, שנגרם בין השאר מתוך אילוצי מגפת הקורונה שהשאירה את כולם בבית, הוא אחד הגורמים מהם מורכבת העבודה ואחת הסיבות המהותיות לקיומה. "אני חווה הרבה מאוד תערוכות דרך הרשתות. זה לא מוריד לי את החשק להגיע אליהן, אבל זה משטיח את החוויה כשאני נמצאת שם. תחשבי על יאיוי קוסמה, למשל", היא אומרת. "אנחנו רוצים לשתף, אנחנו רוצים לקרוא לאנשים שיבואו לתערוכות שלנו, אבל מה שיוצא מהתופעה זו חוויה שטוחה ומרוקנת. תערוכות נחוות במסגרת של ריבוע וברזולוציה נמוכה. הסטוריז מתוך התערוכה X נוצרו במטרה להוכיח שזה באמת קורה, הם משקפים כביכול את המציאות של אותו הרגע ומאפשרים למי שבבית להסתכל על יצירת אמנות תלויה באופן פיזי. אבל החוויה הזו מוגבלת, אנחנו נחווה את העבודה רק לפי מי שצילם את הסרטון, מי שחווה אותה כביכול במרחב הפיזי". "כרמי הפכה את היוצרות", אמרה קונופני בכנס. "דימויי ההדמיות של תערוכה שטרם התרחשה ואמורה להיות מופקת ומוצבת בהתאם להדמיות ולקבל קיום פיזי לבסוף, הפכו לתערוכה עצמה. קהל המבקרים והמבקרות בתערוכה הם העוקבים אחריה ברשתות החברתיות".
הגבול בין אמת לבדיה או בין אמת לאשליה היטשטש בשנים האחרונות, במהלכן השתלטו הרשתות החברתיות על חיינו והפכו לכלי המרכזי באמצעותו אנחנו מפרסמים וקולטים מידע. דרור תוהה אם התהליך הזה רק ימשיך, ובהתאם, היא מתעסקת בעבודתה לא רק במאפיינים של ההווה אלא גם על בשאלות שלה בנוגע לעתיד: כיצד יראה העתיד כשחלק גדול מהתרבות הפופולרית כבר נשען על פייק ועל השימוש בו כחלק משפה. "מה לגיטימי ומה לא? איפה עובר הגבול? מה זה אומר פייק או מציאות או אמת עוד חמש שנים?", היא שואלת. "יכול להיות שהפרשנות שלנו למושגים, או המושגים עצמם, ישתנו בצורה דרסטית".
ליצור הד של תערוכה כשאין תערוכה קיימת
אבל לא ניתן להבין לחלוטין את המהלך האמנותי המבריק של דרור מבלי להכיר את עבודות האמנות ה"שגרתיות" שלה, שמתכתבות במידה רבה עם העבודה הנוכחית - הן בבחינת הטכניקות בהן דרור עושה שימוש והן בבחינת השאלות שמייצרים הדימויים שהיא מפיקה. דרור משלבת בעבודות שלה צילום בסריקות וטכניקת פוטוגרמטריה, טכניקה שלרוב נמצאת בשימוש למטרות סריקות של אובייקטים דוממים ומבנים אדריכליים. האובייקט מצולם מכל זווית אפשרית ותוכנת מחשב משלבת בין התצלומים ויוצרת מודל תלת ממדי שלו. בתחילה היא בונה מודל בעזרת נקודות, ולאחר מכן היא בונה מהנקודות מודל שלם. את העבודות שלה משאירה דרור במצב הביניים הלא מוגמר של הנקודות. זה לא האופן היחיד בו מורדת דרור במטרותיה המקוריות של התוכנה – במקום לייצר בעזרתה מודלים של אובייקטים, היא מייצרת בעזרתה מודלים של אנשים.
כך, דרור מצלמת קבוצות אנשים – לעיתים יש צורך ביותר ממאה תמונות, היא מספרת - ומבקשת מהמצולמים והמצולמות להתקרב ככל שניתן אחד לשנייה. "התזוזות הקטנות ביותר של הגוף, כמו נשימות וניסיונות לייצוב הגוף, מובילות לפירוק המודל התלת ממדי ולהתפרקות הדימוי", היא הסבירה בכנס. "כיוצרת, אני בוחרת להשאיר כמה שיותר מרווחים מחוץ לשליטתי כדי לאפשר לאינפורמציה לא צפויה להיווצר. כמובן שזה לא הייעוד של הטכנולוגיה הזו, אבל בשבילי - המקומות החסרים באינפורמציה מאפשרים לדימוי לקבל חיים משל עצמו ולספר את הסיפור במקומי", אמרה. התוצאה היא דימויים של אנשים מפורקים, כמו קרעים, מנותקים כביכול מנרטיב, שעולים מתוך איזה כלום אפור שהוא הרקע הניטרלי של התוכנה.
"לפעמים העבודות שלי נוצרות מרגעים של היעדר שליטה, מטעויות", הסבירה דרור. "פעם אחת ניסיתי ליצור מבנה אדריכלי ופתאום נגלה בפני גליץ' רציני, שיבוש רגעי. שמתי לב שכשהזזתי את עכבר המחשב לכיוון אחר הגליץ' נעלם. הוא התקיים רק בנקודה אחת בחלל התוכנה, אז איתרתי אותו מחדש וצילמתי מהר. ההפרעה שנוצרה דומה במראה שלה למודל האדרכילי - רק הרוס". כך, הסבירה דרור, בניגוד למודל המקורי שניתן לשוטט בו - נוצר מראה פעור, תהום בלב המבנה. הדימוי הזה, לדבריה, מכיל את הפוטנציאל ואת השבר, את מפח הנפש של האשליה. התנגשות בין מה שמנסה לחקות את האמיתי לבין ההתמוטטות שמגיעה עם המגע הקל ביותר בעקב האכילס שלו.
"גליץ' מאפשר להסתכל לרגע על מערכות מבחוץ לראות את היסודות שלהן ואת החולשות שלהן", אמרה דרור. "הפערים בין הקיים ללא קיים הם החומר ממנו מורכבות העבודות שלי, בפרקטיקה שלי אני מחפשת מרווחים שמאפשרים קריאה אחרת, אינפורמציה חסרה, חומר שנחשב לא ישים, פעולות שלא אמורים לעשות, שיבושים וגליצ'ים". דרור ניגשת לפעולות האלה כמו האקרית - והאקר חייב להכיר את המערכת מבפנים, לזהות את הפרצות ומשם לפעול. את אותה פרקטיקה מחשבתית היא יישמה גם במהלך הנדוס התערוכה הפיקטיבית שלה. רק שהפעם, המערכות שבהן חיפשה פרצות לא היו התוכנות איתן היא עובדת אלא הרשתות החברתיות. "ניסיתי לכופף את הכללים שניתנים לי בפלטרפומות האלה לטובתי", הסבירה. דרור הבחינה בכך שגולשים ברשתות החברתיות צורכים באופן קבוע מידע חסר, ומשלימים אותו באופן אוטומטי במוחם לכדי תמונה שלמה; הידיעה הזו היא שהנחתה אותה בעת שהגתה את הרעיון.
"המטרה הייתה ליצור הד של תערוכה, זיכרון של תערוכה, בלי שהתערוכה קיימת, לשכנע אנשים שקיים משהו שלא באמת קיים", אומרת דרור. לחוויה של תערוכה ברשת חברתית אין באמת זמן, והיא בו בזמן לא-שלמה ותמיד-רלוונטית; הדימויים הם אותם דימויים, הם לא מתחלפים בדימויים אחרים (כפי שקורה בעולם האמיתי בעת נעילת תערוכה והחלפתה בחדשה) אלא הם נשארים שם, בפיד ובתודעה הציבורית, מנותקים מקונטקסט פיזי. אפשר לומר שדרור ייצרה מציאות שקיימת רק בתודעה ובדמיון המשותף של עוקביה וחבריה – אבל דווקא מתוך ההבנה הזו, נהיה קשה יותר ויותר להכריז בפה מלא שהתערוכה לא קיימת, והשאלה שמתעוררת היא פילוסופית-משהו: יכול להיות שהתערוכה לא קיימת, אם כולם כבר ראו אותה, "ביקרו" בה?