הפרסומת של חברת תחתוני המחזור מודיבודי, שהחליפה את הדם הכחול הכה מוכר לנו בדם אדום מציאותי, עוררה שיח חשוב שמתחלק לשני מחנות עיקריים: יש מי שנחרדו ממראה דם וסתי זולג על ירכיה של אישה בטלוויזיה, ויש מי שראו בפרסומת צעד מבורך, התחלה של תיקון אחרי שנים של השתקה והסתרה.
כך או כך, בפריים טיים הישראלי, מופע כזה הוא בהחלט פורץ דרך; את השיח הציבורי על הווסת בישראל שואפת לקדם גם "לונה", תנועת המחזור של ישראל שהוקמה לפני כשנה וחצי במטרה למגר את הסטיגמה סביב המחזור החודשי, ופועלת לשם כך במספר ערוצים. אבל בעולם האמנות, אמניות נשים מביאות את המחזור החודשי לקדמת הבמה כבר עשרות שנים, והן וממשיכות לעשות זאת גם היום, בשעה שהתרבות הפופולרית מיישרת איתן קו. שוחחנו עם שמונה אמניות שעוסקות בווסת, כל אחת מזוויותיה שלה. מהאמנית שהוסיפה כתמי דם למגזינים כבר בשנות ה-90, דרך האמנית החיפאית שאספה את הדם שלה בצנצנות ועד המאיירת הצעירה שמתייחסת למחזור בצורה הכי יומיומית שאפשר.
מיכל שמיר: המחזור מכתיב לנו את החיים, לטוב ולרע. ולא היה זכר לזה במגזינים
מיכל שמיר (65) היא אמנית זוכת פרסים שהציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, ובימים אלה היא מכהנת כראש בית הספר לאמנות, חברה ותרבות במכללת ספיר. שמיר החלה לעסוק במחזור החודשי במסגרת פועלה בזירה האקדמית ובהמשך נמשכה לעיסוק בו בזירה האמנותית: "למיטב ידיעתי, הייתי בין האמניות הראשונות שעסקו בנושא הזה בארץ", היא אומרת.
"כשהבנות שלי היו בנות 12 ו-13, בדיוק כשהכתם הזה פוגש אותך בפעם הראשונה - והוא פוגש אותך כשאת לא מצפה לזה - ידעתי שזה עומד לקרות להן ונורא הזדהיתי איתן, זו חוויה מאוד חזקה. ובכלל, המחזור מכתיב לנו את החיים, לטוב ולרע: אחרי סטוץ, הוא יכול להיות משהו שאת מחכה לו והוא לא קורה; לחילופין, כשאת מנסה להיכנס להריון ולא מצליחה, כמו שקרה לי, המחזור הוא מפח נפש. הכתם האדום הזה מחזיק את החיים שלנו, אבל מסתירים אותו ונגעלים ממנו - והדיסוננס הזה קשה בעיני".
מהמקום הזה, לפני כ-22 שנה, החלה שמיר לעבוד על סדרת איורים במסגרתה היא העתיקה את התמונות הסטריליות שראתה במגזינים, והוסיפה על מכנסיהן של הדוגמניות כתם דם אדום. "משווקים לנו את הדמויות האלה שאנחנו צריכות להיראות כמוהן, אבל להן הכתם הזה אף פעם לא קורה", היא מסבירה. ולבסוף, הדוגמניות של שמיר הצליחו להגיע אל דפי העיתונים; תחת הכותרת "נערת החודש", הם הופיעו במוסף גלריה של עיתון "הארץ" ובכמה מגזינים. "הראשונות שיש להן אומץ להעלות נושאים כאלה לשיח הן נשים אמניות", אומרת שמיר. "רק אחריהן, אותם נושאים מגיעים לשיח הציבורי".
פז (priklut): נשים אחרות מזדהות עם האיורים שלי, וזה גורם לי להמשיך
פז (30) מאיירת ויוצרת אנימציות שעוסקות בנשיות ובמיניות. בחשבון האינסטגרם שלה priklut, שלו למעלה משלושים אלף עוקבים, היא מפרסמת דימויים שונים של עירום, בדגש על מסרים של שחרור האישה מכבלי הפטריארכיה – ובהתאם, היא עוסקת באיוריה גם בשחרור הבושה סביב המחזור החודשי.
"האיורים שלי שנוגעים למחזור מדברים על אחווה נשית ודאגה אחת לשנייה", היא מסבירה. "כולנו באותה סירה, כולנו מכירות את ההרגשה, את השבוע שלפני ואת הכאב שיש בגוף בזמן מחזור. זה משהו שרק נשים מבינות. וגם, יש את העולם של סקס במחזור. אני מראה את זה אז-איז: מבחינתי, זה טבעי ורגיל".
"אני מרגישה שאני עושה משהו חשוב בזה שאני מדברת על דברים שאנשים מתביישים בהם", היא אומרת. "כנשים, הפטריארכיה לימדה אותנו לשנוא את עצמנו ואת המחזור שלנו. אבל אין מה להתבייש במחזור - כולנו חוות את זה. ואני חושבת שמה שגורם לי להמשיך להוציא את האיורים שלי החוצה זה שנשים אחרות מזדהות איתם, האיורים נותנים להן אישור".
חגית מולגן: גברים כתבו את מצוות הנידה, אבל הם לעולם לא יוכלו להרגיש אותה
תערוכת היחיד הראשונה של חגית מולגן (50), "לא מוכנה", הכתה גלים כשהוצגה בגלריה בקיבוץ בארי ב-2004 ובגלריה של אוניברסיטת ווסליאן ב-2006. היא הציעה התבוננות אחרת, כאובה, במצוות הנידה - מנקודת מבטה של אישה שגדלה בקהילה דתית סגורה. "זו הייתה הזמנה לשיח על ההבניות שמונחות על הגוף שלנו, ובעיקר אלה שגברים מנסחים כלפינו", היא מספרת על התערוכה.
בתערוכה הציגה מולגן, בין השאר, עבודה ששמה "שמיכת הטלאים שלי"; היא מורכבת משורות של בדי בדיקה על קנבס לבן שמונחים במארג של דגם חוזר – הכתמה של חמישה בדים בצבע אדום כדם וסתי ואז הפסקה של שבעה בדים נקיים, וחוזר חלילה (המספרים שנבחרו, כמובן, שאובים ממצוות הנידה עצמה). רצף הספירה מייצר סדרתיות אינסופית של ספירה אובססיבית. "היצירה הזו בחרה בי. כשהחומרים הצטברו הבנתי שאני מתעסקת במשהו שכואב לי, שאני אפילו מתביישת לדבר על זה. אבל לאט לאט הבנתי שאני רוצה לדבר על זה. רציתי לאוורר", אומרת האמנית.
בילדותה של מולגן, נצרבה בה המשנה ממסכת שבת שנוסחה "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר". "הייתי הולכת לבית הכנסת כל שבת ולא הבנתי למה מבשרים בקול רם על המוות האפשרי של אמא שלי. זו הייתה חוויה טראומתית", היא אומרת. וגם כשבגרה, וכבר הבינה מהו מחזור ומהי מצוות הנידה, היה לה ברור שעל העניינים האלה לא מדברים בקול רם. "הבנתי שכשאני מקבלת אני צריכה להיות עם זה לבד. ונראה היה לי לא הגיוני שגברים כתבו את מצוות הנידה על הגוף שלי, למרות שהם לעולם הם לא יוכלו להרגיש מה זה עושה לי".
"ומעבר לזה", ממשיכה מולגן, "הדם שלי גרם לי להרגיש שאני פחות שווה מגברים. בסרטי מלחמה יש דם אדום, כי זה דם של גברים גיבורים, אבל הדם שלי כל כך טמא שצריך לצבוע אותו לכחול. בימי הביניים חשבו שהדם הווסתי הוא רעל, ובואי, זה לא כל כך השתנה מאז. מאלצים אותנו להעלים את המחזור שלנו, לסגור את התחבושת ולעטוף כשאת זורקת בפח כדי שלא יראו אותה - והמסרים האלה בסוף חודרים גם לחדר הישיבות, למשא ומתן, לזוגיות, לכל מקום".
רוקסי מונטאנו: הכתם האדום על הבד לא חייב להיות מפחיד. הוא יכול להיות יפה
רוקסי מונטאנו (34), בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, חקרה את הופעות הווסת בעולמות הספרות והאמנות, נרשמה למעגלים נשיים שעוסקים בווסת והקימה אחד כזה בעצמה, וגם החלה לגעת גם בדבר האמיתי: דם המחזור עצמו.
במסגרת פרויקט הגמר שלה, השתמשה האמנית בדם המחזור שלה ושל תשע נשים שאגרו את דמן עבורה: היא פיתחה טכניקה של הדפס דם וסתי על קטיפת משי, והצליחה למצוא דרך לקבע את הדם על הבד כך שגווני האדום השונים יהיו עמידים לשמש ולכביסות.
"הכתמים האלה לא חייבים להיות הכתמים המפחידים, הם כתמים יפים שמסמלים פוריות וחיוניות", היא אומרת. אבל עבודות הטקסטיל של מונטאנו לא עברו לכולם חלק בגרון. "האקדמיה היא מסגרת מאוד פטריארכלית וסגורה", היא מסבירה. "כשהתחלתי עם הפרויקט הזה אמרו לי שנפלתי על כל הראש, חשבו שאני היפית או תימהונית. זה מגרד לאנשים במקומות רגישים. לתערוכה הגיעו אוצרים שהתעניינו בעבודות, אבל ביקשו שאגיש צילום של אחד הטקסטילים, ולא את הדבר עצמו. לא רציתי ללכת אחורה בזמן ועוד פעם להחביא את הכתם: הרי כל המהלך שלי היה להראות אותו לעולם".
הילה בן ארי: התפיסות התרבותיות פולשות לכל אספקט בחיינו
הילה בן ארי (50) היא אמנית רב תחומית זוכת פרסים שהציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. רבות מעבודותיה בוחנות את הגוף הנשי ואת הכוח המופעל עליו, והיא התמקדה גם במחזור החודשי. אחת מעבודותיה היא "שפיכה ממוכנת" משנת 2003, עבודה שיצרה במיוחד עבור התערוכה "אוברקפט: אובססיה, דקורציה ויופי נשכני", שהוצגה בבית האמנים בתל אביב, בגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה ובהמשך גם במוזיאון אורנג' קאונטי לאמנות בקליפורניה. מדובר בקיר אדום שעליו יצרה האמנית גריד של כאלף מגזרות של דמויות נשיות, המחוברות בשערותיהן ובנוזלי הדם והחלב שניגרים מגופן.
"עסקתי בכאבים ובפצעים שקשורים לנשיות", אומרת בן ארי. "זה נבע מחוויות פרטיות שנחקקו אצלי, כולל הצורך בהסתרה אינסופית, כאב ותחושת חוסר אונים, ומהתקוממות אל מול תפיסות תרבותיות שקשורות בגוף הנשי, ופולשות לכל אספקט בחיינו ולאופן שבו אנחנו תופסות את עצמנו. המתח בין מצב קורבני לבין יכולת התנגדות העסיק אותי".
"האירועים האחרונים בארה"ב וגם בישראל מראים כמה כוח ושליטה עדין מופעלים בחברה שלנו על הגוף הנשי", אומרת האמנית, "לכן חשוב שאמניות נותנות ביטוי לחלקים מושתקים שקשורים לזהות שלהן, כמו למשל המחזור שאותו אנחנו נדרשות להצניע. בשנים האחרונות חלה התקדמות באופן שבו אמניות מקבלות הכרה בשדה האמנות, ויש כאן פוטנציאל לידע חדש והשראה".
ג'פרא אבו זולוף: אמנות אקטיביסטית היא חיונית, וחייבת לזעזע
ג'פרא אבו זולוף (35) השתמשה לראשונה בדם הווסת בעבודת אמנות בפרויקט "ספייה ואני" מ-2018, שהוצג לראשונה בתערוכת יחיד במסגרת לימודי התואר השני שלה באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן הוצג במוזיאון הרמן שטרוק חיפה ובגלריה "מסאחה" בדליית אל כרמל. במסגרת עבודה אחת מתוך הפרויקט, החלה האמנית לאגור את דם הווסת שלה ואספה 11 צנצנות. לדבריה, צנצנות הדם יצרו תמונת דיוקן אישי הכי פשוט והכי מדויק שיכול להיות. "אני קודם כל אישה", היא אומרת, "וכאישה אני חוקרת, מבקרת ומסתכלת על העולם דרך עיניים נשיות".
אבל הפרויקט "ספייה ואני" איננו בוחן רק את החוויה של אבו זולוף עצמה כאישה, אלא את החוויות של נשים בכלל. ויותר מזה – האמנית מקפידה לקשר את המאבק הפמיניסטי למאבקים חברתיים ופוליטיים אחרים, אחד מהם הוא המאבק בכיבוש. "כנשים פלסטיניות בישראל אנו מוצאות את עצמנו בשני מעגלי דיכוי, המעגל הראשון והרחב יותר הוא הכיבוש, והשני הוא הפטריארכיה. כדי להשיג שחרור מלא עלינו לפרוץ את שני מעגלי הדיכוי האלה. השחרור שלנו כנשים הוא מהותי במאבקנו לשחרור כחברה פלסטינית. הדם שלי בפרויקט מייצג גם את הולדתו של דור פמיניסטי פלסטיני שלא מוכן להתפשר, תובע את מקומו ונאבק לחברה פלסטינית פרוגרסיבית וחופשייה".
"מטרתה הנעלה והחשובה ביותר - אם לא היחידה - של האמנות, היא לשאול שאלות על מנת להביא נושאים חשובים לידי ביטוי, בכדי להוביל לשינוי חברתי", קובעת אבו זולוף. "זה מה שעשתה ועושה האמנות הפמיניסטית בשימוש בדת הווסת בהפרשות או באיברי מין נשיים ככלים וגם כנושאים באמנות נשית. המאבק הפמיניסטי רחוק מלהסתיים: לכן אמנות אקטיביסטית היא חיונית, וחייבת לנקוט באמצעים שיזעזעו את החברה".
נטע דרור: רציתי לשקף את הדבר האמיתי, אבל אף גלריה לא רצתה להציג אותו
האמנית נטע דרור (39) עוסקת בעבודותיה בוואגינות בכמה היבטים שונים. צילום אחד שלה מ-2016, שקיבל את השם "טמפות", מציג את איבר המין שלה עצמה, כשחוט הטמפון שהוחדר לתוכו בולט החוצה.
"רציתי לשקף את הדבר האמיתי: אנחנו משתמשות בטמפונים, בתחבושות ובשלל מוצרי המחזור. זה אמיתי וזה נוכח, וצריך לדבר על זה", היא אומרת. "אבל העבודה הזו שלי אף פעם לא הוצגה. שלחתי אותה לגלריות, ותמיד סירבו להציג אותה בטענה שהיא בוטה מדי. נעלבתי מאוד בזמנו. אני מבינה שהעבודה הזו קשה לעיכול, אבל את יודעת, חבל".
"הרבה נשים, וגם אני, מאמצות את נקודת המבט הגברית על הווסת", מסבירה דרור. "לימדו אותנו שצריך להסתיר את הווסת, שזה מלוכלך וטמא ולא נקי. לימדו אותנו לחשוב ככה, נולדנו לתוך ההבניות האלה. אבל וסת זה לא בוטה, לא צריך להסתיר אותה. אמנות מאפשרת לשאול את עצמנו שאלות, וזה בסדר להגיע בסוף למסקנה שאנחנו כן רוצות להסתיר, אבל הרבה פעמים אנחנו בכלל לא שואלות את עצמנו – פשוט מסתירות באופן אוטומטי. אמנות מערערת את השתיקה הזו".
שקד בשן: זה לא פוליטי או פרובוקטיבי, זה חלק משגרת החיים שלנו
שקד בשן (27), האישה שמאחורי הספר המאויר "אני רוצה את זה רומנטי" ובעלת טור קומיקס קבוע ב"הארץ", עוסקת בעבודתה בחששות של נשים צעירות סביב מיניות ומסתמכת על ראיונות שהיא עורכת עם נשים בשנות העשרים לחייהן. בהתאם, היא עוסקת גם בהשפעות השונות של הווסת על חיי היומיום.
בספר שלה מופיעות סוגיות רבות הקשורות למחזור. "אנחנו לא תמיד יודעות מאיזה חור יוצא הדם ומאיזה חור יוצא הפיפי", היא אומרת, "או למשל הלחץ הזה שהמחזור יגיע בדיוק ביום של החופשה. לפעמים יש גם שיפוטיות בין בנות – נגיד, שאת מפחדת להביא למישהי פד כי יש לך רק את התחבושת הענקית של הלילה ומביך אותך שהיא תדע איזה רמת ספיגה את צריכה. וגם, באינטימיות: אם לא עושים סקס במחזור, האם זה בגלל שזה מגעיל את בן הזוג או בגלל שזה מגעיל אותנו?"
"כשאני קיבלתי מחזור, בכיתה ו', זה היה הסוד הכי שמור בעולם. זה הפריע לי, וזו טראומה שעדיין יש לי", מספרת בשן. "ובכלל, לנשים עדיין יש סביב זה בושה. וזה הכי נורמלי וטבעי, אז למה? באיורים שלי, אני מתייחסת למחזור בצורה יומיומית. בעיני זה לא בהכרח משהו פוליטי או פרובוקטיבי, זה פשוט חלק משגרת החיים שלנו".