הצנחנים נרגשים בכותל; בן גוריון עומד על הראש בחוף הים; מתנחלת יחידה הודפת שורת שוטרים חמושים בהתנתקות; אישה מנשקת את ידו של ראש הממשלה בדרום תל אביב. ההיסטוריה הישראלית מלווה בעשרות רגעים כאלה, שנלכדו בעדשת המצלמה ומקפלים בתוכם סיפור שלם על תקופתם. השבוע, בהינף כיסא, הצטרף אליהם צילום נוסף.
במבט ראשון זה תיעוד חדשותי מחריד, כמעט סנאף. אמיר חצרוני, קובי סויסה וחן עשור משדרים מהרחוב לערוץ "אונליין TV", כשלפתע מושלך לעבר חצרוני כיסא מתכת כבד. כמעט אפשר לחוש את עוצמת המכה כשהכיסא הולם לו בגולגולת. חצרוני המום, מדמם, מחפש משען. סויסה אוחז בו. כמעט מוות, בשידור חי. הגולשים מזועזעים.
במבט שני צפים הרבדים המגוחכים, הכמעט קומיים, של האירוע. המהירות שבה מתחלף מבטו הזחוח והמלגלג המפורסם של חצרוני בחוסר אונים מוחלט; הטקסט הפרובינציאלי בתחתית הפריים - "שידור מיוחד מטוסט גן העיר אשדוד"; הפטמה הגדולה של סויסה שמשתחררת מחולצתו. אלה האלמנטים ששלחו את הגולשים, צוהלים ומשועשעים, ליצור ממים ובדיחות רשת סביב הסרטון. מה לעשות, גם תיעוד של אלימות יכול להיות קורע, בהנחה שאתם לא אלה שחטפו את הכיסא לראש.
ואז מגיע המבט השלישי, אחרי שההלם שוכך והצחוק נרגע. וזה המבט שהופך את האירוע לאיקוני, ליתר דיוק - לא האירוע כולו, אלא ספציפית הרגע שאחרי המכה, בו חובק חצרוני את סויסה בחוסר אונים. הגולש דניאל טבול היה מהראשונים שהבינו את הפיוטיות של הדימוי, ובמקום לעשות עליו מם מצחיק בפוטושופ, הוא צייר אותו בצבעי מים עדינים. "זה רגע שמתמצת את הישראליות, יש בזה משהו כל כך פילוסופי ויפה", הוא הסביר בראיון ל-mako.
כשהגוף של סויסה חובק אותו, חצרוני מתמסר לו, מעמיק את חיבוקו. החולצה של סויסה נפתחת, וחצרוני משווע אליה, כאילו כדי לינוק. לינוק בחזרה את הכוח שנשדד ממנו
ולא רק הוא ראה את היופי של הדימוי הזה. גם אמן הפלסטלינה שניר פלג פיסל את אותו פריים בדיוק. הגולש אופיר ליבוביץ' יצר גרסה אבסטרקטית שלו, רון זילברשטיין השתיל חלקים ממנו על פסל "הפייטה" של מיכאלאנג'לו. גם אם הכוונה שלהם הייתה קומית, ברור למה הרפרנס שלהם הוא ההיסטוריה של האמנות: כולם זיהו בחיבוק של חצרוני וסויסה משהו איקוני, היסטורי, אמנותי.
אז מה אנחנו רואים בפריים הזה, שמעורר השראה אמנותית בכל כך הרבה אנשים? בשוט מטושטש של סרטון, מעל ההכרזה על השידור החי מטוסט גן העיר אשדוד, חבוקים שני גברים. האחד קטן מאוד פיזית, אבל ביומיום מגדיל את עצמו ללא הרף. כבר שנים שהוא בונה את כל דמותו התקשורתית סביב פרובוקציית ההתנשאות: אני עליון עליכם. אני פרופסור. אני אירופאי. אני בניתי את הארץ הזאת. כל ניסיון של שונאיו להקטין אותו, לקרוא לו ילד כאפות, מכוער, טרול, רק מזין עוד יותר את אש המגלומניה: הוא ענק בין פשפשים.
האיש השני גדול מאוד פיזית, אבל בהיררכיה הישראלית הוא ממוקם בתחתית: מזרחי, לא משכיל, עילג. שני האנשים משקפים עיוותי גודל זה של זה, בעיני עצמם ובעיני אחרים, אבל בסוף היום שניהם מצאו את עצמם באותו מקום - בשולי החברה, בתוכנית טראש קיקיונית באינטרנט, סופגים חצי לעג מגולשים. ושניהם מנצלים זה את זה, חצרוני זקוק לבמה וסויסה רוצה את הרייטינג.
ועכשיו הם חבוקים, כמו על רפסודה טובעת בלב ים. חצרוני, הזחוח ומלגלג תמידית, מרוקן לחלוטין מהכוח שלו: בניגוד למלחמות המילוליות שהוא מורגל לנצח בהן, הפעם המהלומה היא פיזית. במקום משחקי מוח, מכה למוח. הדם ניגר מהמקום שממנו ניגרות בדרך כלל המחשבות והעקיצות המנוסחות היטב, הנשק שלו נוטרל. הוא בהלם מוחלט, הוא לא מוכן לזירה כזאת, הוא מבין שהמוח האירופאי היקר שלו כבר לא מוגן, חור נפער בו. מבולבל, הוא מגשש בעיוורון קדימה, לחפש מזור, לחפש הגנה. הוא מוצא שם את ישראל השנייה, ממנה נרתע כל חייו, ולופת.
סויסה נענה לו ואוסף אותו אליו. כבריון גדל גוף הוא יכול לספק לקורבן הגנה התקפית, אבל הוא בוחר לא לזנק ולא להשיב מלחמה, אלא רק להיות שם בשקט בשבילו. להמיר את השרירים, שיכולים לכיסא ויכולים לעבריין שזרק אותו, בחיבוק אימהי. זהו רגע ה"פייטה" של מיכאלאנג'לו, כשבן האלוהים - כלומר, בנה של האליטה הלבנה השלטת - מאבד את מלכותו, ויכול רק לקוות לרחמי הגוף של בן תמותה. וכשהגוף הזה חובק אותו, חצרוני מתמסר לו, מעמיק את חיבוקו והחולצה של סויסה נפתחת, וחצרוני משווע אליה, כאילו כדי לינוק. לינוק בחזרה את הכוח שנשדד ממנו, באותו רגע שבו המעמד וההשכלה והמוצא האירופי כבר לא יכלו להגן עליו. את הכוח הגולמי של החמלה.
במשך שנים זיהה את עצמו חצרוני עם הפטרון שמעניק מחסדו לקבוצות נחותות ממנו. התבטאויותיו הפרובוקטביות סבבו סביב המנטרה של "תחזרו למרוקו, לא היינו צריכים להרשות לכם לבוא לפה". ברגע אחד, כשהוא עירום מכל ההגנות, חצרוני לפתע נזקק לחסדו של המרוקאי. מבקש להידמות לו, ללמוד ממנו, להיטמע בו באינטגרציה מיידית כדי שיוכל לחיות בארץ הזאת, ארץ הטוסט בגן העיר אשדוד.
לפותים בחיבוק הדדי, בכור היתוך הדדי, בניצול הדדי, עם דם ניגר ושד ריק, עומדות ישראל הראשונה והשנייה של השוליים, וטובעות יחד. מחר הן ימשיכו למכור מגלחי ביצים ולקלל גולשים בפייסבוק, אבל בתמונה הם יישארו קפואים לנצח בתוך האמת הרגעית הזאת. צפופים מפחד, על אדמת מולדת בוערת, תחת משקלו של כיסא.