אם בוחנים את האמנות של ורד ניסים, של רותי סלע ושל גיא בן נר, אפשר לאגד את השלושה תחת מאפיין משותף בולט: כל אחד מהם עסק ועוסק, בדרכו, בצילום משפחתי. ניסים - בוגרת המחלקה לאמנות במכללת בית ברל - מביימת ומתעדת, כבר כמעט שני עשורים, את הוריה, ובשנה האחרונה גם את התאומים שלה; רותי סלע, ראשת מחלקת האמנות במכללת בית ברל, צילמה את אביה וחפרה מחדש ביחסיה איתו; בן נר, דיקאן הפקולטה לאמנות בבית ברל, ידוע בזכות יצירות הווידאו שלו שבהן מצולמים לרוב הוא ובני משפחתו.
כבר תקופה בלתי מבוטלת שהאמנות של השלושה מערבת את הקרובים להם ובמידה רבה גם נשענת עליהם, אבל בשנים האחרונות נכפה על אופייה של האמנות שלהם שינוי חברתי מסיבי: הרשתות החברתיות, ואיתן תרבות השיתוף וההפצה המהירה. הקלות שבהפצה בימינו, מיותר לציין, גם הפכה את האינטרנט למקום המתבקש לשיתוף תמונות משפחתיות. התהליך הזה שעבר מוסד הצילום המשפחתי משפיע על עבודותיהם של השלושה בכמה דרכים, ועל כך הם ידונו בהרחבה כשיתארחו היום (רביעי, 19:00) במפגש מטעם מחלקת האמנות של מכללת בית ברל.
תמונות משפחתיות אינטימיות שצולמו בזמנו כיצירות אמנות ויועדו להיות מוצגות בגלריות יכולות כיום להפוך לוויראליות ברשת, כשהן נטולות הקשר. הסוגייה הזו מעלה, כמובן, תהיות באשר לאופן בו ניתן, גם בעידן הנוכחי, לשמור על כבודם של בני המשפחה המצולמים ועל פרטיותם.
לניסים (42) הייתה זיקה ליצירה מאז שהיא זוכרת את עצמה. כשלמדה במדרשה בבית ברל, היא חיפשה את המקום שלה בעולם האמנות – ומצאה אותו כשחזרה לשורשים. "כשאתה מחפש אתה תמיד חוזר הביתה, למשפחה", היא מספרת בשיחה עם mako תרבות. כך קרה שהוריה הפכו למושאים של רבות מעבודותיה המצולמות. "במשך 17 שנה אני חוקרת את הזהות שלי, את המגדר שלי ואת המקום הסוציו-אקונומי שלי דרך זה שאני מביימת את ההורים שלי בתוך העבודות", היא מסבירה. לפני שנה הפכה ניסים לאמא, ומאז גם התאומים שלה נכנסים לעבודות המצולמות, אבל זה מורכב. לדבריה, "זה הניסיון להבין את הפער בין אלבום משפחתי לבין עבודות אמנות".
כי לפעמים הפער עשוי לייצר חשש. התיעודים של הוריה נהיו עם הזמן למזוהים עם האמנית ועם פועלה, וגם הפכו את השניים לפרצופים מוכרים בזירה הרלוונטית: "אבא שלי פעם בא לפתיחה ואמרו לו 'אה, אתה אבא של ורד'. מזהים אותם, הם הפכו לסלבס בעולם האמנות וזה קטע מטורף". ההורים של ניסים עצמם מרוצים בסך הכל מהתהילה המסוימת שהם זוכים לה, אבל עבור האמנית – הבחירה להפוך את הוריה לדמויות ציבוריות איננה תמיד פשוטה.
כפי שמספרת ניסים, "זה עניין של מוסר, של איפה את שומרת את המצולמים שלך - שבמקרה שלי הם ההורים שלי - בתוך השדה הזה. הם בוטחים בי. היה תצלום אחד של אמא שלי ותהיתי אם לטשטש את האזור של החזה שלה. היא אמרה שלא אכפת לה, אבל טשטשתי – כי זה המקום שלי לשים קו אדום, למתוח גבול. כי אין שליטה: ברגע שאת משחררת דימוי של ההורים שלך, או של הילדים שלך, אין לך שליטה עליו יותר". לפני כמה שנים עבדה ניסים על תערוכה שעסקה ברווקות מאוחרת, ובהתאם צילמה רווקות בשנות השלושים לחייהם. "את העבודות האלה אני לא משחררת ביוטיוב, למשל", היא אומרת. "יש חוזים ומותר לי לשחרר אותן – אבל אני קודם כל חושבת על המצולמות".
רותי סלע (48) מבהירה מצידה כי חשוב לשים לב לאופן שבו העבודות האמנות שלה עצמה, של ניסים ושל בן נר עשויות להיתפס מחדש בעידן בו הן עשויות להיות מופצות ברשת. "העבודות המוקדמות שלנו נוצרו לפני שהיה סטרימינג", היא אומרת, "לפני שהגיעה המחשבה על זה שדימויים יכולים להיות מופקעים מהגלריות, מחלל שיש לו קונטקסט. הדברים יכולים לצאת מהקשרם. פעם, אפשר היה לשתף את התמונות האלה בקונטקסט של תערוכה, ככה שמי שרואים את הצילומים אלה אנשים שהגיעו לתערוכה. והיום, תוך שנייה אפשר לראות את הצילומים ולזהות מי המצולם ומאיפה הוא, הפרטיות והאנונימיות של המצולמים נלקחת מהם. הזמנים השתנו וצריך לראות אם הם עדיין מאפשרים, בבחינה של אתיקה".
סלע גם היא, כאמור, עסקה בצילום ותיעוד של קרובי משפחתה. בעבודתה "איש המילים", עבודת וידיאו באורך 35 דקות, היא תיעדה פגישה עם אביה, אותו לא פגשה שמונה שנים. העבודה מתארת הן את דמותו של האב והן את מערכת היחסים המסובכת בינו לבין סלע. עבודות אחרות של סלע עשויות גם הן מתיעוד של אנשים, גם אם אלה אינם בני משפחה. כך, למשל, היא תיעדה כסטודנטית עוברי אורח ברחוב. "לא חשבתי לבקש רשות, לא הפנו את תשומת הלב שלנו למקום הזה", היא מודה.
עבודת וידיאו משותפת שלה ושל מעין אמיר, שנוצרה לאחרונה, עוסקת ביוצאי יחידת המודיעין 8200 - ובמהלכה לא נחשפות פניהם של אף אחד מהמצולמים. "העבודה הזו מעלה שאלות על צנזורה", היא אומרת, ומסבירה כי אם הייתה עושה את אותה עבודה לפני כך וכך שנים, היא כנראה הייתה דואגת הרבה פחות מצנזור זהותם של המשתתפים בווידיאו.
הנושאים שמציפות ניסים וסלע מתקשרים באופן בלתי נמנע גם עם השיח על ילדי הסלבס שלא פעם מתועדים תכופות ברשתות והופכים לסלבס בפני עצמם. כמו עוברי האורח שצילמה סלע בצעירותה, גם ילדי הסלבס לא מסוגלים להבין מי וכמה ומתי ולמה יראו את תמונתם; בהתאם, מפורסמים רבים שבוחרים להפוך את חיי ילדיהם לציבוריים, דוגמת מאיה ורטהיימר (שחולקת עם עוקביה סרטונים אינספור של בתה אסיה), נמצאים בשל הבחירה הזו תחת מטחים בלתי נגמרים של ביקורת ציבורית.
ניסים, מצידה, מסבירה כי אמנם יש חשיבות בתיעוד שקול של הילדים ("אני לא אומרת להעלות תמונות חשופות") אבל מבהירה כי במקרים כאלה, הקהל הצורך הוא זה שאמור להפעיל את שיקול הדעת. "אני מבינה את הבעייתיות של זה אבל אני גם מבינה את מאיה ורטהיימר כאמא", אומרת ניסים. "בא לנו לתעד את הילדים שלנו כי אנחנו חיים בעידן שבו מתעדים הכל. ואני חושבת שבמקרים כאלה צריכה להיות אחריות מצד הצופה: אפשר ליהנות ממה שרואים אבל צריך לדעת לעשות את ההפרדה ולשמור על גבולות".
מעבר לשאלות המוסריות הנ"ל, הפיכתן של הרשתות החברתיות לפלטפורמה העיקרית לשיתוף תמונות משפחתיות מקשה על עבודתם של האמנים גם בצורה נוספת: השינוי שעבר מוסד הצילום המשפחתי דורש מהאמנים לשכלל את אופן עבודתם, כדי להבדיל את תצלומיהם האמנותיים במהותם מתצלומים שגרתיים. "הכל זמין לנו, הטכנולוגיה זמינה לנו, הכל קל לנו: אנחנו לא צריכים לסחוב דברים כבדים כדי לצלם", אומרת ניסים. ואכן, תמונות משפחתיות – מעוצבות, מפולטרות וגדושות באקססוריז או בתלבושות שונות – כבר הפכו לדבר שבשגרה בכל חשבון טיקטוק או אינסטגרם של כל הורה נלהב.
ולמרות זאת, לראות עיניה של ניסים עדיין קיים הבדל מהותי בין תמונות משפחתיות אינסטגרמיות לבין תצלומים משפחתיים אמנותיים – והיא מקפידה לומר שהשינוי שעבר מוסד הצילום המשפחתי לא מוזיל את האמנות שלה, אלא מציב בפניה הזדמנות להתפתח כאמנית. "לא חוויתי את זה כמשבר, אלא כמשהו שמאתגר את השפה שלי", היא מסבירה.
לדבריה, "אני מביימת, אני שולטת באמירה שאני רוצה לומר, והטכניקה היא תוצר לוואי של האמירה – אני מבטאת את עצמי במדיות השונות, וגם בצילום. אז אני לא יכולה להשוות את עצמי למישהו שסתם מצלם ברחוב. גם בצילומים המשפחתיים, אני יוצרת את התפאורה, וזה אחרת – אני לא פשוט אומרת 'טוב בואו נעמוד כאן ונצטלם. אני הזעתי בשביל התפאורה הזו". "ההקשר הוא זה שמייצר את המשמעות של העבודה", מוסיפה סלע, "מאיזה סיבות בחרת לצלם, באיזה אופן הצילום מוצג ובאילו נסיבות". כך, היא מסכימה עם דבריה של ניסים ואומרת גם היא כי למרות הערבוב המסוים בין יומיומי לאמנותי, עדיין אפשר וצריך לדעת להבדיל בין השניים.
המפגש יתקיים הערב, יום רביעי 13.4, cמרכז התרבות של המדרשה - הפקולטה לאומנויות במכללת בית ברל, בשעה 19:00