"אנשים נורמלים" / סאלי רוני (הוצאת מודן)
עם תחילת הקריאה בספר, התחושה היא שזה בכלל ספר על אהבה ראשונה וסבוכה שנכתב לבני נוער. בהתחשב בעובדה שהסופרת שכתבה אותו היא רק בת 30, והייתה בת 28 כשהספר יצא לאור באנגלית, זה מרגיש אפילו עוד יותר נכון. אבל אם נשחרר את ההרגשה הזו, וגם נתעלם מההיפסטריות האגרסיבית של הדמויות – קונל ומריאן - נגלה סיפור אהבה סוחט דמעות שכאילו נלקח מרומן רוסי עב כרס ומצא את עצמו בשנות ה-2000 בדבלין. הקריאה בו מהירה ולינארית, כמעט תסריטאית ואיפיון הדמויות המיוסרות והמורכבות ספציפי ומרתק למדי. כל אלו הם הגורמים שהובילו את המפיקים ב-hulu לעבד אותו למיני סדרה מצוינת, שעלתה בשנה שעברה. אז תעשו לעצמם טובה קטנה לפני שאתם פותחים את הטלוויזיה, ותקראו קודם את הספר. (מאיה מאירי)
"איך לאהוב את ביתך" / הילה בלום (הוצאת כנרת זמורה דביר)
רק כשמרגישים את האדמה רועדת מתחת לרגליים מבינים עד כמה הספר השני של הילה בלום מעולה, וכמה הוא עוצמתי. בטח ובטח אם אתם הורים, בטח ובטח ובטח אם את אמא (אמא לבת? הלך עלייך סופית). "איך לאהוב את בתך" מצייר מציאות מטרידה שבה בין מערכת היחסים המושלמת למערכת יחסים הרסנית שאין לה תקנה לא מפריד אפילו פסע, ולמעשה יש בין השתיים יותר מקורטוב של חפיפה. כמה חכמה, רגישה, פגיעה וחדה צריך להיות בשביל להצליח לכתוב ספר כזה, אפשר רק לדמיין. (דנה בר-אל שוורץ)
"מוות במשפחה" / קרל אובה קנאוסגורד (הוצאת מודן)
אוטוביוגרפיה בת שישה כרכים של סופר נורווגי? השם של הסדרה הוא "המאבק שלי"? וכאילו שזה לא מספיק, לכרך הראשון קוראים "מוות במשפחה"?! נראה שיש לנו זוכה בתחרות הספר הכי מרתיע בעולם. אבל אתם תצטרכו להאמין לנו שזה גם הספר הכי טוב בעולם. לקרוא את קנאוסגורד זה לחיות חיים שניים, לא פחות. הסדרה הזו זכתה לשבחים מטורפים מקיר לקיר, וכל מה שאומרים עליה נכון: זו ספרות חיה, אמיתית ונושמת כל כך שהיא מעבר לספרות, היא חיים כתובים. הספר הראשון, אגב, לגמרי עומד בפני עצמו, אבל תאמינו לנו - אתם לא תרצו לעצור. (דור בביוף)
"קנאת סופרות" / מאיה ערד (הוצאת חרגול פלוס)
הספר האחרון של מאיה ערד הוא יותר תרגיל בקריאה מאשר רומן, אבל חובבי הז'אנר יכולים לרוות ממנו ים של נחת. ספרים על סופרים הם תמיד קונספט קצת מטרלל, וכאן ערד לוקחת את הטרלול הזה למקסימום בהנאה גלויה, עם מספרת פמיליארית למחצה שעד לסוף הרומן לא לגמרי ברור מי היא ושלל סיפורים שנארגים זה לתוך זה לעילא. מסוג הספרים שמאוד קל וכיף לקרוא, ובכל זאת הם משאירים את קוראיהם עם מחשבות לא בלתי עמוקות עם סיומם. (דנה בר-אל שוורץ)
"ההסכמה" / ונסה ספרינגורה (הוצאת תכלת)
ב-2017, ההאשטאג MeToo מצא את עצמו מתנוסס ברחבי העולם. בהשקות, בסושיאל, על גופה של הדוגמנית אמילי רטקאובסקי, בכתבות תחקיר ובכל דיון על עולם התרבות. ואיכשהו, כל זה לא ממש התרחש בצרפת. אבל אז הגיעה ונסה ספרינגורה, סופרת ומוציאה לאור צרפתיה, שכתבה בשנה שעברה רומן אוטביוגרפי וגרפי שגולל את סיפור יחסיה האסורים עם ג' (גבריאל מצנף) סופר צרפתי מוערך שפיתה אותה כשהייתה בת 13 והוא בן 50. הקריאה בספר מטלטלת, קשה וסוחפת, ומזכירה את הקריאה בלוליטה - רק שכעת הילדה היא זו שמספרת את הסיפור ובמילים הרבה יותר פשוטות. אחרי שתסיימו אותו, ויש להניח שזה יקרה תוך שעות מעטות, תמצאו את עצמכם מגגלים את כל המעורבים בפרשה ומתאבססים על פרטיה. (מאיה מאירי)
הֵלֶךְ / יניב טורם (הוצאת ברחש)
ב"הלך" נתקלתי לראשונה לפני כשנתיים בתערוכת בוגרי תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. על השולחן באחד מחדרי התצוגה הונחו עותקים אחדים של ספר שכריכתו מיד משכה את העין: גבר ללא פנים אוחז בכיפה שעל ראשו – ספק מסדר את מיקומה, ספק עומד להסירה. מעליו התנוססה, בעיצוב המזכיר קטלוג משרדי, המילה "הלך" וכותרת המשנה: "שיטוט חזותי בין דת לדתיות".
הרמתי עותק והתחלתי לעלעל. זו הייתה אמורה להיות קריאת התרשמות חפוזה, אבל בתוך דקות מצאתי את עצמי נסחף בעבודה של יניב טורם, מאייר ומעצב ירושלמי, ובבחירה המבריקה שלו לעצב פולמוס על דת ודתיות כדף גמרא: ציטוטי טקסט "קנוני" (מתוך ספרו של ד"ר מיכה גודמן "חזרה בלי תשובה") במרכז העמוד, ושיח מאויר דינמי סביבו. מכיוון שתערוכת בוגרים איננה המקום האידיאלי לשקוע בקריאת ספר, נאלצתי להחזיר את העותק בסיום שני פרקים בלבד, אבל הבעתי בפני טורם תקווה שידפיס את הספר במלואו לקהל הרחב. מקץ שנתיים, בזכות פרויקט מימון המונים מוצלח, זה קרה.
"הלך" הוא רומן גרפי אוטוביוגרפי תחום בזמן ובמקום: כיממה במושב הדתי הושעיה, שם עושה טורם שבת בבית הוריו. טורם, בן הציונות הדתית שהסיר מאז את הכיפה, מתחבט בשאלות של דת, אמונה וחינוך באמצעות שיחות (חלקן צולבות) עם אביו, שהעניק לו חופש רב כילד דתי, אך גם הותיר בו פערי ידע; ועם גודמן ותובנותיו על הזהות המורכבת של החברה הדתית. זו ספרות וידויים מהורהרת, מתומצתת ומעניינת, מאוירת בכישרון ומעוצבת בחוכמה, הזמנה לשיטוט ויזואלי, טקסטואלי ואינטלקטואלי יוצא דופן ומעורר מחשבה. (ניב שטנדל)
"איך לשנות את דעתך" / מייקל פולן (הוצאת פן - ידיעות אחרונות)
מייקל פולן ("דילמת השפע") הוא עיתונאי וחוקר רציני, אבל הוא בכלל לא התכוון לבדוק על עצמו את ההשפעה של סמים פסיכדליים, בטח לא בשנות ה-60 לחייו וכשהוא תופס את עצמו כאדם בריא נפשית, מאוזן פסיכולוגית וסולד מניו-אייג'יות. בכל זאת, כשהוא החליט לכתוב על חומרים משני תודעה והשימושים האפשריים שלהם בטיפול בדיכאון והתמכרות, הוא הבין שהמסע לא יהיה שלם בלי זה, ולאחר שהשלים עם כך שלא יקבלו אותו לשום מחקר רפואי, ירד אל "מחתרת הפסיכדליה" לבדו. ספרו "איך לשנות את דעתך" (מאנגלית: ירון סיון) מספר על ההיסטוריה של הסמים הפסיכדליים, המחקר המדעי העכשווי שלהם - וגם על חוויותיו מרחיבות התודעה של הסופר עם ארבעה סוגים של סמים פסיכדליים: אל-אס-די, פטריות הזיה, איוואסקה ו-DMT. (מאיה לקר)
