אפרת בן צור לא אוהבת להתראיין. ממש לא. היא מבהירה לי את זה כבר בשיחה הראשונה. כשאני קורא ראיונות שהעניקה בעבר, אני מיד מבין למה. מילא שכבר 20 שנה עדיין שואלים אותה על הזוגיות עם אביתר בנאי, השאלות הבוטות והחטטניות שאיתן נאלצה בן צור להתמודד בכל פעם מחדש היו מייאשות כל אדם מהקונספט הכללי של חשיפה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שקנאי לפרטיותו כמוה. אז לא, לא תקראו כאן שום רכילות עסיסית מעברה, לא תזכו להצצה אינטימית לחייה כרווקה תל אביבית ואמא לאנה בת ה-8 וגם לא תמצאו אף מילה על "שמתי לי פודרה". בדיוק כמו בחיים עצמם, גם בראיון היא מעדיפה להתרכז ביצירה ובעשייה עצמה, ואלוהים יודעת שממנה לבן צור לא חסר.
"יש בי איזה צד מאוד פרטי", היא כמעט מתנצלת, אבל לא באמת, "לא מעניין אותי לחלוק הכל עם כולם. עשיתי את זה הרבה פעמים והבנתי מה זה. אם הייתי יכולה לא להתראיין בכלל אז היה לי יותר נעים. אם הייתי יכולה להפוך את זה לסטייטמנט זה היה: 'תרדו לי מהחיים'. תנסו להיות קצת פחות מציצנים".
את בעצם לא משחקת את המשחק של הסלבס מבחירה.
"אני חושבת שאני הולכת לאזורים שהם פחות 'סלבים'. זה נכון שאני לא אוהבת את כל הפרימיירות וההמולות והצלמים. יש בי צד יותר מופנם שצריך לשמור מרחק, אבל יש לי את החברים שלי ולידם אני ממש לא מופנמת".
נפגעת מהתקשורת?
"זה לא פוגע. אתה מרגיש סתם. אני ממש לא מרגישה נוח עם זה. אני נורא אוהבת את המקום הזה שלי בתיאטרון, שאני מאחורי טקסט ודמות ובמה, שהיא קרובה אבל היא גם רחוקה".
אבל מוזיקה זה הדבר הכי אישי וחשוף.
"כן, אבל הוא נוצר באינטימיות מוחלטת. אני יוצרת את זה לבד, והדבר הזה מתארגן ונבנה לאיזה עולם שאני בוחרת להיות בו. אני הכי רוצה לתקשר את העולם הזה, אבל אין קשר בין העולם הזה לחיים הפרטיים שלי ולמציאות היומיומית, הם שונים לגמרי מהיצירה".
בן צור קוטעת לרגע את רצף השיחה. "אתה עושה לי כיף, אני מזמינה לי קוניאק, בסדר?", היא שואלת כאילו שהיא באמת צריכה אישור. "אני קצת מרגישה לא טוב ואני חייבת לשמור על עצמי, אבל בא לי. אני גם לא יושבת בדרך כלל אחר הצהריים ומתראיינת, אתה יודע. יש לי ילדה, אני רגילה לעבוד בערבים וכבר שבוע וחצי אין לנו הצגות אז אני במין איזה...", היא מנסה להסביר למה היא קצת חסרת מנוחה, "יש התרגשות מאוד גדולה לקראת ההופעה, זה לא כמו הצגות. אני מופיעה בערך פעם בחצי שנה וכל פעם אני במין איזה מתח, אז ישר אני מרגישה לא טוב".
"לחיי האנונימיות!"
אני יושב שם מולה, מנסה לשמור על קוליות, אבל בתוך תוכי אני נרגש לפחות כמו מעריצה בת 17 של ג'סטין ביבר. את הפעם הראשונה שגיליתי את הכישרון האדיר של בן צור לא אשכח לעולם. 1999, במת תיאטרון נגה היפואי, שלימים יהפוך להיות תיאטרון גשר שבו היא משחקת כבר 22 שנה. בתוך ערב גדוש אמנים במופע התרמה למען המלחמה באיידס, פתאום עולה לבמה ספק בחורה ספק נערה עם גיטרה. היא אמנם זכתה בטקס פרסי התיאטרון כשחקנית המבטיחה באותה שנה, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחזיתי בקסם הבן צורי במו עיניי. מרגע שהתישבה והתחילה לשיר את השיר המהפנט "איש רע" מאלבומה הראשון, עוד לפני שהשתחרר, נפעמתי. לא הבנתי מה אני שומע, נדהמתי מהאוונגרדיות אבל בעיקר התרגשתי מצבע הקול הילדותי והשברירי. בקול הנדיר של בן צור יש הכל - זהות שלמה ומגובשת. הוא אולי ייחודי ופרטי מאוד, אבל הקול הפנימי שבוקע מיצירותיה הוא למעשה קול של דור.
מי זה היה ה"איש רע אבל סימפטי" הזה?
"זה לא שהיה איש רע ספציפי. זה הסוג הזה של הגברים שמהממים אותך".
שש שנים עברו מאז האלבום האחרון "רובין". למה בעצם?
"קודם כל, הדברים התפצלו. התיאטרון נורא חזק והמוזיקה פחות".
כי את שמת את המוזיקה בצד?
"לא אני, החיים. זה שהגעתי לתיאטרון כמו גשר, שהיה שם את הבמאי והמנהל האמנותי יבגני אריה, שמטפח את השחקנים שלו. זה נצחי, אני שם כבר יותר מעשרים שנה, ויש איזו המשכיות עם אותו בן אדם שאתה גדל איתו והוא מטפח אותך. אתה מקבל תפקידים ואתה בונה את עצמך לאט לאט, מה שלא כל כך קרה במוזיקה. במוזיקה זה עצמאי. את שני האלבומים הראשונים הוצאתי בנענע דיסק ואחר כך באנובה מיוזיק ועכשיו אני לבד".
מפחיד?
"קשה פשוט. אם אני רוצה להפיק אלבום זה ייקח קצת יותר זמן. יכול להיות שאני אעשה הדסטארט, אבל לא בא לי לעשות ואין לי זמן ואני כל הזמן בתיאטרון בעצם. נורא טוב לי בתיאטרון, אני מרגישה מאוד...".
מוגנת?
"אני דווקא לא חושבת שהתפקידים שלי היו מוגנים כל כך, אבל כן, צמח שם משהו שהוא מאוד משמעותי בשבילי. זה סוג של מקצוע שהוא אתה".
השתייה שלנו מגיעה ואנחנו מרימים לחיים. "לחיי האנונימיות!", היא מברכת ומצחקקת. בית הקפה התל אביבי מתחיל להתמלא. חלק מהאנשים שנכנסים ומתיישבים לידנו מזהים אותה, בעוד שחלק ממש לא. ניכר שמאוד נוח לה עם האנונימיות היחסית. לא נתפס שהאישה-ילדה הזאת שיושבת מולי תחגוג בסתיו הבא 50 שנים להיווסדה. מעבר ליופיה מלא האופי ולעיניה הגדולות ומלאות ההבעה, גם בחיים כמו על הבמה ובמוזיקה שלה, בן צור מצליחה לתעתע ולהשתנות כמו זיקית - מאישה בשלה נוטפת סקס אפיל לילדה חולמנית נאיבית.
"לא מפחדת ללכת לכל מיני מקומות רגשיים עוצמתיים, להיפך"
זה ממש לא סוד שבן צור היא אחת השחקניות המוערכות וגם העסוקות ביותר בארץ. בימים אלו היא מצליחה לג'נגל בין ארבעה תפקידים ראשיים במקביל. חוץ מתפקידה המפעים כלאה בהצגה "הדיבוק" שרצה כבר ארבע שנים בתיאטרון גשר, היא גם שורפת את הבמה בהצגה "אליס", לה היא גם כתבה את המוזיקה. בשנתיים האחרונות היא זוכה לנשום קצת אוויר אחר מזה של גשר; היא מככבת בהצגות "תמונות מחיי נישואין", הפקה משותפת של תיאטרון הקאמרי ותיאטרון גשר וגם ב"אישה בורחת מבשורה", הפקה משותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי על פי ספרו של דוד גרוסמן. דמותה המרגשת עד כאב של אורה אף זיכתה אותה גם בפרס שחקנית השנה בטקס פרסי התיאטרון האחרון. קשה להישאר אדיש לתפקיד הזה או לאותנטיות הנדירה שבן צור מצליחה לייצר על הבמה.
"זה תפקיד מאוד חזק", היא מספרת על דמותה של אורה, "תפקיד שמאוד רציתי לעשות עוד כשקראתי את הספר, וכששמעתי שחנן [שניר נ.ס] הולך לביים את זה, ישר פניתי אליו. בער בי להיות חלק מזה. אחרי 'הדיבוק', שהיה תפקיד מאוד משמעותי בקריירה, הרגשתי שמשהו הבשיל. אחרי כל השנים של העבודה, משהו יותר מבין מה הוא רוצה להביא, יותר מבין מה זה הדבר הזה שנקרא משחק".
התפקידים שלך הם של נשים על סף תהום. את לא חוששת להגיע לכל המקומות הקיצוניים שהן לוקחות אותך?
"לא. אני חושבת שזה להבין מה צריך ואיך להביא את זה. הרגשתי שאני פתאום בדיאלוג אחר עם הבמאי, עם יבגני. שהדיאלוג הוא כבר לא שחקנית-במאי, אלא משהו קצת גדל שם. כבר הייתי בת 45, זה היה אחרי שאנה נולדה ואחרי שאמא שלי נפטרה. זה כבר המון זמן בשביל להבשיל, בשביל להיות מישהי שיודעת לכוון את הדבר. תמיד הייתי נודניקית, כן? במובן הזה שתמיד יש לי מה להגיד, אבל ברור שזה אחרת מאיך שהייתי ב'כפר' או ב'עיר' או אפילו ב'שלוש אחיות'. כשיבגני בא ושאל אותי מה את חושבת על לאה מ'הדיבוק', אז זה בא משם, זה בא ממנו. זה לא כמו במוזיקה, שאם אני לא מייצרת אז לא יהיה כלום. אבל אחרי 'הדיבוק' שאלתי את עצמי מעניין מה יהיה הדבר הבא שאני אעשה, כי הכל עכשיו ייראה לי פחות מעניין".
כקהל, התפקיד של לאה ממש מטלטל. לא קשה לעבור את החוויה הזאת כל פעם מחדש על הבמה?
"דווקא לא. אני חושבת ששם יש לי הרבה מרחב, בפנימיות הזאת. אני לא מפחדת ללכת לכל מיני מקומות רגשיים עוצמתיים, להיפך".
וכמה את מרגישה קרובה לאורה ב"אישה בורחת מבשורה"?
"באורה היה לי צורך להביע את הצעקה הזאת שיש לכל הורה. אני כל הזמן חושבת איזה דבר מטורף זה לגדל ילד ואז לתת לו לצאת מהבית, וזה הקונספט פה. הספר הזה מביא את זה ממקום כל כך אישי ואנושי, וכל כך אהבתי את איך שגרוסמן פורט את הדמויות. לקרוא את הדמויות זה כמו להסתכל על מפה של מערכת עצבים. מה שהוא מביא לתוך האנשים האלה, זה היה נראה לי פשוט מרתק. החרדה של אורה היא מאוד ברורה. אורה היא מאוד חזקה ונוקבת ולא מוכנה להתפשר, היא קצת כמו הטקסט של 'על דרך הטבע', זה טקסט שמתעקש".
צילום ועריכה: מיכל צ'יטיאט
את השיר "על דרך הטבע", מיצירותיה המופתיות ביותר של דליה רביקוביץ', בן צור הלחינה כבר לפני ארבע שנים, אבל הקליטה ושחררה אותו רק עכשיו. "השיר כתוב בלשון קצת תנ"כית, אבל עדיין מאוד פשוט, מאוד יומיומי. 'אדם יוצא בבוקר או בצהריים ונעלם. מה פירוש נעלם?' כמו מן סיפור כזה, מן אגדה. כל אחד יכול להבין אותו אחרת, אבל בסופו של דבר הוא מדבר על התחושה הקשה הזאת שיש לאדם כשאדם נעלם ממנו. למרות שהיא לא אומרת 'אבא שלי', זה 'אדם' כי זה פונה לכל אדם. נתקלתי בשיר שוב כשהייתי בתקופת אבל על אמא שלי, אז קראתי אותו אחרת. היה אדם ועכשיו אין. אצל דליה רביקוביץ' אין גלגול נשמות".
למה בקושי רואים אותך בקליפ?
"בהתחלה מיכל צ'יטיאט, שצילמה וערכה את הקליפ, רצתה שיראו אותי יותר, אבל אמרתי שאני לא רוצה כי אני לא חושבת שהשיר הזה מדבר עליי. הוא לא מהרהורי הזמרת ששרה. אני חושבת שמה שהיצירה מבקשת זה מה שזה, ואם יש שיר שמבקש שאני אהיה בפרונט אז אני אהיה בפרונט. אולי בשיר הבא שנקרא 'עיר מרוחקת'".
את אוהבת להיות במרכז?
"כן, אני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד והרבה מה לתת".
מיד כשסיימה את לימודי המשחק בניסן נתיב נחטפה בן צור לתיאטרון הקאמרי. שם היא הספיקה להשתתף בשלוש הצגות ("ביקור הגברת הזקנה", "קפריסין" ו"הקבצן"), אבל אז היא ראתה את ההפקות "האדיוט" ו"אדם בן כלב" של התיאטרון היפואי החדש והמבטיח, גשר. היא חברה לתיאטרון, והשאר בעצם היסטוריה.
מה משך אותך כל כך בתיאטרון גשר?
"השלוש שנים שלמדתי בניסן נתיב היו מדהימות, וידעתי שאני אוהבת נורא את המבנה של להקה קטנה, שעומד בראשה במאי אחד שיש לו איזה קו אמנותי שאני מאוד אוהבת, ולכן עניין אותי לעבוד איתו. ידעתי שאני רוצה לעשות דברים אחרים, ורציתי מאוד להמשיך ללמוד. ידעתי שזה יתאפשר עם יבגני. אני מאוד צריכה להרגיש ביטחון בתוך איזה משהו שהוא קטן, זאת דרכי. אני גם מנהריה, אתה יודע. היום אני אולי פחות צריכה את זה, אבל עדיין מאוד חשוב לי להיות בקשר טוב עם האנשים שאני עובדת איתם, שיהיה נעים. זה לא אומר שהתהליך הוא לא מורכב וקשה. גם עם יבגני התהליך הוא מורכב וקשה, אבל זה בסדר".
אז איך בכל זאת הצלחת להישאר למעלה מעשרים שנה באותו תיאטרון?
"ידעתי שאני גדלה בתוך חממה, ואני מכירה את עצמי שאני צריכה להרגיש מאוד בנוח וקרובה ובמשפחה, ובטח עם מישהו שאני מאוד מעריכה ומחזיקה ממנו, והוא גם נתן לי הרבה. לי זה היה המקום הכי נכון. אני לא יכולה למהר נורא ולעשות המון דברים. אני צריכה לעבוד לאט והקצב הזה מאוד התאים לי. אני אוהבת את הרצינות הזו שיש שם, את ההקפדה הזו. למדתי מיבגני המון על במה, על אווירה, על משחק ועל מוזיקה. על החיבור של הכל ביחד. הוא השפיע עליי גם כמוזיקאית, ברור לי".
ואיך זה מרגיש לצאת מהחממה הזאת בשנתיים האחרונות?
"הגיע השלב שרציתי גם לצאת לדרך יותר עצמאית ולבחור. בגשר אין הרבה יותר מדי הצגות ואתה יכול לפעמים למצוא את עצמך לא עושה כלום, ואז הגיעה 'אישה בורחת מבשורה', אז אמרתי 'אוקיי, למה שאני לא אעשה את זה"?, ואז פתחתי את הדלת הזאת. זה היה שלב, שלב טוב, נראה לי שהייתי חייבת לעשות אותו. שלב בהתפתחות שלי כשחקנית. אני רוצה להמשיך לעבוד בגשר ואני רוצה גם לעבוד בחוץ, וזה אפשרי".
נהנית לעבוד פעם ראשונה עם איתי טיראן?
"הוא באמת מדהים. איתי פרטנר נפלא, וזה גם חומר מאוד טוב לשחקנים. כיף לשחק את המחזה הזה, זה טקסט שכיף לעבוד איתו של דיאלוגים מאוד חזקים, של פינג-פונג כאלה. גם גלעד קמחי הבמאי עשה עבודה נורא יפה, עדינה ופיוטית, ופינה מקום לשחקנים. אני גם מאוד אוהבת את הקאסט של 'אישה בורחת מבשורה', את דרור קרן, דניאל סבג ואמנון וולף ואת כל מי שסביבי".
"יש לי סיוטים עד היום שאני מנסה לברוח מבית הילדים - ומצליחה!"
בן צור נולדה בסוף 1969 בנהריה, אבל ההורים שלה חזרו לקיבוץ בו גדלו מהר מאוד, כשעדיין לא מלאו לה שנתיים. "שם תקעו אותי בבית ילדים עד גיל 4 ואז חזרנו לעיר", היא נזכרת, "בתור ילדה זו לא נראתה לי חוויה קשה. אני לא זוכרת מה היה שם, אבל יש לי סיוטים עד היום שאני מנסה לברוח מבית הילדים - ומצליחה!". בנהריה היא החלה לרקוד, ואחרי הצבא החליטה להגשים את עצמה ונרשמה ללימודים באקדמיה למחול בירושלים. "ריקוד זה היה הדבר. הרבה שנים חשבתי שאני הולכת להיות רקדנית", היא מפתיעה.
רגע, מה? ריקוד זה חלום מפוספס?
"לא, להיפך. רקדתי והיה לי קשה שם, כי כל הזמן התנדנדתי. לא היה לי מספיק בלאנס, ואתה חייב להיות יציב נורא. אז עשיתי סדנה אצל יורם לווינשטיין ולאט לאט הרגשתי איך חוסר היציבות משרת אותי, כי כשחקן אתה פחות צריך להיות יציב. יציבה נפשית תמיד הייתי, אבל יציבה פיזית פחות".
ולמדת גם פסנתר בילדותך, לא?
"קצת. אני לא יודעת לנגן באמת. אני מלחינה את השירים על שני מיתרים של גיטרה קלאסית, וקצת התקדמתי מאז כי המליצו לי לקנות את האוטו-הארפ שמורכב מ-21 כפתורים של אקורדים. את רוב האלבום 'רובין' הלחנתי על האוטו-הארפ. גם את השיר החדש 'על דרך הטבע' הלחנתי עליו. כשאני מגיעה לחזרה עם הנגנים אז אני מדברת איתם במושגים של מישהי שלא מכירה מוזיקה מהאקדמיה, אני שומעת את זה יותר מעורפל".
בן צור הייתה רק בת 14 כשהתייתמה מאביה, שהיה חולה מאז שהייתה ילדה קטנה. "לגדול בבית ליד אבא חולה זה דבר שמעורר המון חרדה", היא מספרת, וקשה לא להבחין ברעד הקל בקולה ובכאב שמסתתר בעיניה כמו צלקת שמסרבת להיעלם.
עד כמה השירים שלך עוסקים במוות של אבא שלך?
"הדימוי שנמצא בשירים זו לא המציאות. אני לא מתעסקת במציאות. המציאות לא מעניינת אותי, בטח לא כשאני יוצרת מוזיקה. אני יוצרת משהו בעולם אחר. המציאות זה דבר אחד והיצירה היא דבר נפרד".
אבל רוב האלבום "צוללת" מדבר על נטישה.
"נכון, גם רוב האלבום השני בעצם".
שני האלבומים הראשונים היו מורכבים בעיקר משירים שלך. למה נטשת את הכתיבה?
"אני מאמינה שעוד אכתוב, אבל קצת נמאס לי מעצמי. נמאס לי מהמקום שאני מסתכלת על עצמי ככה, אחד לאחד, וכותבת דבר מאוד חזק אצלי. עוד פעם אותה מנגינה. רציתי משהו שיפתח לי עוד ערוצים בתוכי. אין לי צורך בבעלות המוחלטת הזאת שגם הטקסט יהיה שלי. פתחתי את הספר של אמילי דיקנסון, והנה פתאום סיפור על געגוע ממקום אחר. דווקא במכתב בין זבוב לדבורה ולא 'הייתי צוללת אליך כל החיים'. פתאום זה מגיע בווריאציה אחרת".
ואיך את בוחרת טקסטים? את קוראת שיר ואומרת 'את זה אני חייבת להלחין'?
"זה נורא כיף. כשאתה שחקן אז אתה תוהה 'מה יהיה התפקיד הבא? ואיזה תפקיד יציעו לי', במוזיקה אתה יכול לשבת ולכתוב את הדבר שלך. הוא לא מחכה לאף אחד, הוא שלך. ואז אתה מחליט ליצור לו מוזיקה. המוזיקה נותנת למילים גוף כדי להרגיש אותן אחרת, כדי להרגיש אותן בעוד איזה תדר. הקשר שלי לטקסטים הוא נורא חזק דרך התיאטרון. אני מלחינה שירים שאני מרגישה שהטקסט יכול להיות שלי. גם ב'רובין' הרגשתי שהשירים של אמילי הם שלי. אני נורא נהנית מזה שהטקסט הוא בשפה שלוקחת אותי למקום אחר, שיש בה איזה כישרון אחר, שיש בה גם איזה עושר של לשון אבל גם איזה דיבור יומיומי. גם ההתעסקות ב'על דרך הטבע' בנטישה ובנוטש ובנעלם הזה, זה משהו שאני מתעסקת איתו אבל בצורה אחרת. הרבה יותר נוח לי היום להתחבר לזה ככה מאשר דרכי. אני מרגישה שהאישיות שלי לא יוצאת ככה פחות חזק מאשר בטקסטים שלי".
"אחרי שכתבתי את האלבום השני, שכולו היה מורכב מטקסטים שלי חוץ מ'הילדה שרה לנחל' של לאה גולדברג, פתחתי את הספר של אמילי דיקנסון שהיה אצלי כבר הרבה זמן. תמיד קראתי אותו בעברית, ואי אפשר היה להלחין את זה בעברית. ניסיתי, אבל זה לא היה מספיק יומיומי. אז הסתכלתי בספר ופתאום ראיתי שיש את הטקסטים המקוריים באנגלית, וממש רציתי לעשות משהו חדש. היה בי צורך עז לעשות משהו חדש. בדיוק נגמר האלבום השני ואמרתי 'מה עכשיו?', אני רוצה להיות באיזושהי תנועתיות. זה מנחם אותי, זה נעים לי, זה חדש לי. ככה התחלתי להלחין את bee באנגלית".
היו פנטזיות לנסות לשווק את האלבום בחו"ל?
"לא חשבתי על זה עדיין. תראה, גם ב'צוללת' אמרו לי: את חו"ל, מאמי, את חו"ל!".
וניסית?
"לא. אני זוכרת שהלכתי לבני בשן וניסינו לתרגם את 'צוללת' באנגלית". היא מתפקעת מצחוק. "זה היה מצחיק וזה היה נשמע מאולץ. אם היה איזה יבגני אריה כזה כמו בתיאטרון שהיה אומר לי (מכריזה מבטא רוסי כבד) 'את חו"ל את!', אז אולי. אני לא יכולה להיות לבד באמביציות המטורפות האלה. אני לא מספיק שם. האמביציות שלי נמצאות ברצון לעשות משהו שהוא מעניין לי, ושאני חושבת שהוא גם יכול לעניין אחרים כמובן. אני לא מנותקת מהבחוץ, אני לא רוצה לעשות רק משהו אלטרנטיבי שאף אחד לא יקשיב לו. אני אוהבת תקשורת ואני אוהבת לתקשר, אבל אני לא חייבת שכל העולם יאהב. גם את זה אני לא חייבת. העשייה מאוד מעניינת אותי. יכולתי גם להגיד שאני לא רוצה לעשות מוזיקה כי זה קשה עכשיו להוביל את הדבר הזה עוד פעם, אבל אני נורא אוהבת להיות בתוך המוזיקה ובתוך היצירה עצמה. גם סוג היצירה שאני מחפשת להיות בה היא מאוד מסוימת. לא מעניין אותי לעשות כל דבר".
כשאני מנסה לרחרח אם יש סיכוי לראות אותה מככבת פעם במחזמר, מתקבלת מדבריה התחושה שטוב לה בנישה שלה ולא דחוף לה להרחיב אותה. "אני לא זמרת של תיאטרון, אני זמרת של השירים שלי. גם בגשר היו מחזות זמר ולא השתתפתי. בתור מישהי שגם יודעת לשיר יכולתי לחפש את המקום שלי גם בזה, אבל לא רציתי בגלל שיש לי את ה'צוללת' שלי ויש לי את הקטע שלי".
אז לא לחכות לתפקיד הראשון שלך במחזמר?
"תלוי איזה ומי יביים את זה. זה יכול להיות נחמד. מישהו אמר לי: למה את לא עושה את מרי פופינס? עושים את זה בהבימה עכשיו". היא מתגלגלת מצחוק.
אני מבין שהז'אנר לא מדבר אליך במיוחד.
"יש מחזות זמר מאוד יפים, אבל אני לא זמרת כזאת. אין לי קול גדול כזה עם ויברטו. אבל אולי, זה יכול להיות סוג של ניסיון מהנה. אין לי איזו התנגדות היום. פעם זה ממש היה מופרד לגמרי, משחק ומוזיקה זה שני עולמות נפרדים, היום לא".
ומה עם תפקידים קומיים, את לא בעניין?
"פחות. מלחיץ אותי קצת להיות עכשיו הקומיקאית. זו הגדרה שלא נוחה לי. יש אנשים שאוהבים ללבוש כל מיני בגדים, אני לא. אני הרפתקנית אבל לא בלעשות כל מיני".
אנה ראתה הצגות שלך?
"אני לא מביאה אותה לראות אותי על הבמה, שאמא במין איזה מרכז כזה, אבל היא כן נמצאת מאחורי הקלעים עם השחקנים. היא לא ראתה את 'הדיבוק' וגם לא את 'אישה בורחת מבשורה' ובטח לא את 'אליס', זה לא באמת תפקידים לילדים".
ואת המוזיקה שלך היא שומעת?
"כן, היא גם היתה איתי באולפן, והיא גם שרה במקהלה של 'על דרך הטבע'".
התחום מעניין אותה?
"ברור שאני מרגישה שיש בה איזו תיאטרליות, אבל כרגע יותר מעניינות אותה חיות, היא רוצה להציל חיות".
ואם היא בסוף תרצה ללכת בעקבותייך?
"בן אדם צריך לעשות את מה שהוא נמשך אליו, איפה שהתשוקה נמצאת. אין לי בעיה שהיא תהיה שחקנית".
קיוויתי לסחוט ממנה איזו אמירה חריפה על מירי רגב. זה לא קרה, לא כי בן צור מחבבת במיוחד את שרת התרבות שלנו, היא פשוט חושבת שזה משעמם לדבר עליה. "מירי רגב שייכת לממשלה שלדעתי עבר זמנה. אני לא מתחברת לשום דבר שהיא מייצגת, וחבל לי שזה ככה", היא מסכמת את הנושא העגום.
מתרגשת לקראת ההופעה?
"מאוד. זאת התרגשות אחרת מלפני הצגה, כי יש פה משהו שאני מובילה אותו ואני יוצרת אותו והוא יותר שייך אליי. זאת גם פעם ראשונה שאני מופיעה בצוותא".
מתוכננות עוד הופעות בהמשך?
"כן, אבל לא הרבה. אני הרבה בתיאטרון וטוב לי שם, ואני רוצה לעשות הופעה 'פעם ב'. אני חייבת לפנות מקום לשני העולמות וגם לחיים עצמם".
ואם היו מצמידים לך אקדח לרקה ומחייבים אותך לבחור - שחקנית או זמרת?
"אני מרגישה שזה דומה. התפקידים שלי דומים למוזיקה והפוך. אני באמת אוהבת את שני התחומים ולכן השאלה שלך ממש קשה".
אז מה היית אומרת - תירו?
"הייתי אומרת: בואו נמתין".
בהצגה "אליס" שביים יחזקאל לזרוב, בן צור התנסתה לראשונה בכתיבת מוזיקה לתיאטרון. "אליס זו הצגה מאוד אחרת, עם השפה המיוחדת הזאת שיחזקאל מייצר על הבמה. נראה לי שכל מוזיקה שאני אכתוב אני אתחיל באיזשהו שלב לשיר. כיוון שאני לא מנגנת אני מאוד משתמשת בקול".
תרצי לכתוב עוד מוזיקה להצגות בעתיד?
"כן, אני אוהבת את זה ונהנית מזה. כתבתי מוזיקה גם לסרט "אווה" של חיים טבקמן שהשתתפתי בו".
מה עוד את מאחלת לעצמך?
"להמשיך לעשות דברים מעניינים שכאלה. זה לא מובן מאילו, אני יודעת את זה".
ואיזה פרויקטים עתידיים יש לך בקנה?
"מבחינתי המשימה שלי עכשיו זה ההופעה המתקרבת. זה השיר שיצא עכשיו. אני אומרת לעצמי, עכשיו את בזה כי בזה את צריכה להיות, וכשזה ייגמר את תראי מה הדבר הבא".
אבל יש אלבום באופק, לא?
"יש. הלחנתי עוד כמה דברים. אני עוד לא יודעת מתי, אבל כן, זו הכוונה. בינתיים זה לא אלבום. יהיה, אבל זה לא שעוד שנייה האלבום בחוץ".
מה עוצר אותו?
"תקציב. רק תקציב. תמיד היתה מאחורי חברת תקליטים שהשקיעה ועכשיו אין".
יהיו בו עוד טקסטים של דליה רביקוביץ'?
"כן, אבל לא רק".
אני ממש מקווה שתחזרי לכתוב טקסטים שלך.
"תראה, אחרי השיחה איתך, יכול להיות שאבחר להכניס גם טקסט שלי. אני מוכרחה להגיד שהשיחה איתך קצת עשתה לי את זה. אני עוד חושבת על זה".
אפרת בן צור תופיע ביום חמישי הקרוב (11.1) 21:30 בצוותא (לונדון מיניסטור, ת"א) עם הלהקה שלה - עומר הרשמן, קרני פוסטל, גיא לוי, גיורי פוליטי ועדי רנרט. להזמנת כרטיסים לחצו כאן