פעם כאשר יהיה מותר לספר / משרד הביטחון
הוצאה לאור: מודן
הספר הראשון שמפרסם ארגון המוסד באופן רשמי, ונכתב על ידי עובדת הארגון. "פעם כאשר יהיה מותר לספר" מציג תמונה מקיפה על תפקידו של המוסד לפני ובמהלך המלחמה, התרומה המודיעינית שסיפק ובכלל זה על התרעתו הגורלית של "המלאך", אשרף מרואן, מקור המוסד בצמרת המצרית. שמו של הספר לקוח ממכתב שבו גולדה מאיר כתבה ב-1971 לראש המוסד צבי זמיר: "צביקה, פעם כאשר יהיה מותר לספר, אתה וחבריך תקבלו פרס".
הספר כולל מסמכים שלא הוצגו עדיין לעיני הציבור עד כה - ביניהם ציטוטים מהפרוטוקולים של שיחות הנשיא המצרי במוסקבה עוד לפני המלחמה, שמלמדים על כוונתו של סאדאת לחתור להשבת כל שטחי סיני, אם באמצעות מהלכים דיפלומטים, אם באמצעות מלחמה עם ישראל. "המלאך" הוא המקור היחיד של המוסד שמוצג בספר בשם מלא ותמונה, ויתר המקורות שהופעלו על ידי סוכני המוסד באותה העת מוצגים באותיות בלבד.
על פי הספר, יומיים לפני המלחמה, באישון לילה, קיבל מפעילו של מרואן הודעה כי המקור מבקש להיפגש עמו בהקדם "כדי למסור ידיעות בעלות חשיבות רבה". תוך שעות עלה ראש המוסד בעצמו על טיסה ללונדון. "יש 99% סיכויים שהמלחמה תתחיל מחר... היא תתחיל בו-זמנית משני הצדדים, המצרי והסורי", דיווח מרואן לזמיר. מלחמת יום הכיפורים אכן נפתחה למחרת, שעתיים לפני השעה שאותה העריך "המלאך".
מלחמת יום הדין / חיים הרצוג
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרו של נשיאה השישי של מדינת ישראל יצא לראשונה בשנת 1975, וכעת במלאות 50 שנה למלחמה הוא יוצא במהדורה מחודשת עם הקדמות מאת שניים מבניו של המחבר: נשיא המדינה יצחק הרצוג, ושגריר ישראל בארצות הברית מייק הרצוג.
"מלחמת יום הדין" מבוסס על מחקר יסודי לצד ראיונות עם כלל גורמי ההנהגה הישראלית, הצבאית והמדינית של השנים שלאחר המלחמה. הרצוג בוחן שלב אחר שלב את ההתפתחויות שהובילו למלחמה, תוך תיאור מפורט של מהלכה וניתוח מקיף של השלכותיה הצבאיות והפוליטיות. מאז שראה אור לראשונה, "מלחמת יום הדין" תורגם לשפות רבות ונלמד בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם.
"אירוע היובל" למלחמה מביא עימו יותר מבכל שנה שלל סופרים, חוקרים והיסטוריונים שמנסים לתאר ולנתח את המלחמה, האירועים שקדמו לה ואת תוצאותיה משלל היבטים - בניסיון להרכיב את הפאזל שנדמה שגם כיום, 50 שנה אחרי, עדיין לא הושלם והובהר. ביניהם בולטים גם "המלחמה" של העיתונאי ניסים משעל, "יום פקודה" בהפקת המרכז למלחמת יום הכיפורים ובעריכת ד"ר גדעון אביטל-אפשטיין ו"התאוששות" של פרופסור אורי בר-יוסף.
מוצב המזח / ד"ר נחום ורבין
הוצאה לאור: עם עובד
הסרט "המזח" שעלה בבתי הקולנוע בחודש שעבר, ונערך מתוך סדרה באותו השם שעולה כעת בכאן 11, מבוסס על הבלוג "האופציה של הדוקטור" של ד"ר נחום ורבין, אז רופא המוצב. הסרט בבימויו של ליאור חפץ מתמקד בין היתר בקונפליקט בין ד"ר ורבין (מיכאל אלוני), לסגן שלמה ארדינסט (דניאל גד), בשאלה אם להיכנע לאויב או להמשיך ולהילחם.
במקביל לסרט ולסדרה, בימים האחרונים יצא לאור הספר "מוצב המזח" בעריכתה של רנה, עורכת ספרותית ובתו של ורבין שנולדה שבועיים לאחר חזרתו מהשבי - ונקראה על שם קוד הקשר של המוצב. הספר מתמקד לאורך ימי הלחימה ב-42 לוחמי מוצב המזח, המוצב הדרומי ביותר בקו בר-לב שעל גדות תעלת סואץ, ובהחלטה הקשה להניף דגל לבן ולהעדיף את השבי על פני המשך הלחימה חסרת התוחלת במצור המצרי. 37 לוחמים נפלו בשבי המצרי, ולאחר חמישה שבועות הם הוחזרו לישראל במסגרת חילופי שבויים.
יומן מלחמה / גד אולמן
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
גד אולמן, אומן רב-תחומי מוכר, גויס במלחמת יום הכיפורים למילואים כצייר צבאי והתלווה לטייסת תובלה. חמוש בפנקס רישום ובעט, אולמן, שכינויו היה "העט המשוטט", הגיע למנחתים של חיל האוויר, למרפאות שדה, למפקדות, למאהלים ולמטבחים, שם תיעד באופן רשמי וחופשי את המתרחש - תחילה בחזית הדרום ובהמשך גם בחזית הצפונית, בגזרת החרמון.
הרישומים של אולמן פורסמו לאחר מכן ב"מזנק", העיתון הפנימי של בה"א 27, בעיתון "במחנה" ובמוסף "הארץ", וכעת הם יוצאים בספר חדש. לצד הרישומים, אולמן מצטט בגוף ראשון את הלוחמים שמתייחסים באופן אותנטי לחוויותיהם, לגעגועיהם ולפחדיהם.
לפני עשר שנים, בריאיון לחדשות 12 לציון 40 שנה למלחמה, אולמן סיפר על מלאכת התיעוד הייחודית שהוטלה עליו: "בתקופת המלחמה ציירתי כל היום. הייתי אומנם ג'ובניק, אבל למעשה נכחתי בקרבות ובכל הזירות. הגעתי בהרקולס לכל מקום, והרגשתי כמו כל חייל לוחם. הייתי עיתונאי מתעד, וחוויתי את ההתרחשות במקומות ובאירועים שבדיעבד הפכו להיסטוריים. הייתי עד להתרחשויות מרכזיות בזמן התהוותן: כתבתי את הציטוטים מפי הגורמים השונים בבלונים, והוספתי תיאורי אווירה בזמן אמת".
את חירותי / אפרים (זיגי) זינגר
הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר
אפרים זינגר נפל בשבי הסורי ביום השני של מלחמת יום הכיפורים: בערב יום כיפור הוא החליט לעשות את החג עם חברתו שושי, בבסיס שבו היא שירתה בצפת, ולאחר מכן הוא התבקש להחליף את אחד החיילים במוצב החרמון. 48 שעות אחר כך הוא מצא את עצמו בשבי הסורי. שם הוא שהה שמונה חודשים, בכלא אלמאזה בדמשק, בתא אחד עם 28 שבויים. ביוני 1974 הוחזרו ארצה "זיגי" וחבריו באמצעות הצלב האדום, והוא הצליח להבריח חלק מדפי היומן שכתב וששימשו אותו לשחזור האירועים. זינגר שימש במשך שני עשורים כמנכ"ל הוועד האולימפי בישראל.
"את חירותי" מסופר בשני קולות, ומציג גם את הצד האחר של הסיפור - הצד של הוריו של זינגר, ובעיקר חברתו שושי, שמתייסרים באי ודאות באשר לגורלו. בין היתר היא מאשימה את עצמה על כך שזינגר העדיף לבלות את החג במחיצתה, דבר שעלה לו בשבי. כותרת המשנה של הספר היא "סיפור אהבה בשני קולות על שבי ואהבה".
ביומן שניהלה שושי, שהפכה בהמשך לאשתו ואם ילדיו, היא כתבה: 'אני לא יודעת איך זיגי יחזור, אבל נמשיך מהמקום שהפסקנו'".
שני יומנים 1973 / ג'קי חוגי
הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר
העיתונאי ג'קי חוגי מפרסם ספר אחד שכולל שני יומנים, זיכרונות של שני חיילים, מצרי וישראלי ששירתו משני צדי המתרס. והסיפור שמאחורי פרסומם המשותף של היומנים הוא יוצא דופן: בתום המלחמה, לוחמי צה"ל בחווה הסינית מצאו בשטח יומן שכתב חייל מצרי. 151 עמודים קטנים בכתב צפוף, שעליהם חתם המצרי בשמו הפרטי בלבד, סייד. אחד מאותם חיילים, עודד ירון, שבעצמו כתב יומן אישי בימי המלחמה, לקח אותו לביתו ושמר עליו לצד יומנו שלו.
לפני מספר שנים ירון פנה אל חוגי בבקשה למצוא את הכותב, ולהשיב אליו את היומן, ובקיץ האחרון החליט חוגי לנסות לאתר אותו: הוא אסף את כל הפרטים שעלו מהיומן והציורים ופרסם כתבה בנושא בעיתון "מעריב". מ', עיתונאי מצרי דובר עברית, קרא ויצא למסע חיפוש. כך הגיע לאחד החברים המוזכרים ביומן, מוחמד אל-ערבי סאדק.
כך, כמעט 50 שנה אחרי, התגלה מיהו כותב היומן האבוד: סייד חוסיין אל-בסטוויסי, חייל מצרי נעדר, שנהרג בקרב החווה הסינית. סייד סיים לימודי מדע המדינה באוניברסיטת קהיר, התקבל לעבודה במשרד התרבות באלכסנדריה, אבל מיד נקרא לחזית. שם הוא נהרג בהיותו כבן 26. היום היה אמור להיות כבן 70.
על פי היומן של סייד, ב-30 בספטמבר 1973 ידעו חיילי היחידה על ההחלטה לפתוח במלחמה נגד ישראל. ב-1 באוקטובר הודיע להם מפקדם כי שעת הפתיחה נקבעה ליומיים או שלושה אחר כך. באותו הרגע הוא מתאר את הבהלה שחווה: "עדיין אינני מוכן לפגוש את אלוהים. החיים מתוקים ויפים, ויש חלומות ותקוות גדולות המצפים שאגשימם".
אבי לניר - סיפור חיים קצר / יעל ינאי
הוצאה לאור: אסיה
סיפור חייו ומותו של אבי לניר, הטייס הבכיר ביותר שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, והיחיד שלא שב ממנו בחיים. בריאיון עם מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד, הוא נשאל אם הוא יודע למה לניר עונה למוות. פלד השיב בקצרה: "כן". על השאלה: "זה עניין שאי-אפשר לפרט אותו?", ענה: "ממש אי-אפשר לפרט אותו".
ביום השמיני של מלחמת יום הכיפורים, נפגע מטוסו של סא"ל אבי לניר, מפקד טייסת 101, מטיל סורי. שלושה חודשים אחרי שנפל לניר בשבי נחת בישראל מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר, והביא בידיו את רשימת שבויי צה"ל המוחזקים בסוריה. אבי לניר נעדר מרשימת השבויים החיים, ולאנשי חיל האוויר היה ברור שלניר נרצח כשסירב לחשוף כל פיסת מידע. ביוני 1974 הוחזרה גופתו ארצה בארון, כשעליה סימני מכות חשמל ועצמות שבורות, ושלושה ימים לאחר מכן הוא נקבר בהר הרצל. באפריל 1976, לאחר בדיקות מודיעיניות שאישרו את דבר שתיקתו של לניר, הוענק לו עיטור העוז.
כך כותב האלוף במילואים עמוס ידלין בהמלצתו לספר: "בזכות מפקדים כמו אבי לניר - חיל האוויר הוא הטוב בעולם. לא בזכות המטוסים, לא בזכות אמצעי הלחימה, לא בגלל התקציבים. האנשים האיכותיים, תרבות התִחקור והמיקוד המבצעי הם שעשו אותו לארגון מצטיין - תעודת הביטוח של ישראל כבר עשרות שנים".
