מדי שנה בעשרים ואחת השנים האחרונות מתקיים בשכונת מוסררה הירושלמית פסטיבל מוסררה מיקס, שנחשב לגולת הכותרת בעשיה של בית הספר מוסררה לאמנות וחברה ע"ש נגר. השנה, מתקיים הפסטיבל ב-30.11 ועד ה-2.12, ומציין 50 שנה למאבק ולמחאת הפנתרים השחורים הישראלים, תנועת המחאה שצמחה בשכונה עצמה. הוא יתרחש בחללי המתנ"ס הקהילתי ובסביבותיו וישלב אמנות ופרפורמנס אינטראקטיבי, כשהעבודות שיוצגו הן חלקן עבודות מחאה פוליטית וחלקן עוסקות בשאלות של זהות ובבחינה מחודשת של המרחב בו אנחנו חיים.
אחת מהאמניות שייקחו חלק בפסטיבל השנה היא הילה הראל, אקטיביסטית אורבנית, שעוסקת באמנות ועיצוב בקהילה. הילה היא דתייה לשעבר, בוגרת תואר בעיצוב באופנה בשנקר ולמדה גם צילום ונגרות. בעבר עבדה כעורכת מדורי אופנה ובעשור וחצי האחרון היא המעצבת הגרפית של "ארץ נהדרת". "העבודה שלי ב'ארץ נהדרת' היא הדבר הכי קבוע בחיים שלי ב-15 שנים האחרונות", מספרת הראל בשיחה עם mako. "זו פרנסה טובה וכיפית ומאתגרת, אבל לא מעבר לזה – הפרנסה כבר לא מגדירה אותי כמו שהיה בעבר. אני לא מתפרנסת מאמנות; אין כמעט אנשים שמתפרנסים מאמנות. העבודה שלי מאפשרת לי להתעסק בפרויקטים שלי, שאין בהם רווח כלכלי, יש בהם רק רווח תרבותי אמנותי ורוחני".
ואכן, לצד הקריירה, עסקה הראל במשך שנים גם במאבקים סביבתיים ועד היום היא מרכזת את פעילותן של שתי גינות קהילתיות בשכונת פלורנטין, בה היא מתגוררת. בעשור האחרון, העיסוק הסביבתי הוביל את הראל לתחום פחות שגרתי – ליקוט עירוני: היא מסתובבת, מתבוננת בצמחייה המקומית, מלקטת ומכינה מטעמים. הפרויקט במוסררה מיקס הוא תוצר ישיר של הידע שצברה לאורך השנים; במשך חודשים רבים ליקטה הראל צמחים, פירות וירקות בשכונת מוסררה והכינה מהם ריבות, חמוצים ומשקאות. במסגרת הפסטיבל תציג האמנית מיצב שמורכב מהתוצרים שהפיקה, רובם משקאות אלכוהוליים, כשביום האחרון יהפוך המיצב למשתה והמבקרים יוזמנו לטעום מתכולת הבקבוקים והצנצנות. "אני אפרק את המיצב תוך כדי שאגיש לאנשים את התוצרים. זה סוג של מיצב מתכלה", מסבירה האמנית.
"העושר שיש במוסררה קיים בכל מקום"
"עשיתי מיפוי של הצמחייה בשכונה, ליקטתי כל מה שמצאתי שיכול להיות למאכל וגם כמה צמחי מרפא. רוב הדברים אלה דברים שכולם מכירים – תאנים, אגסים, פסיפלורה, ענבים. יש גם כמה צמחי תבלין", מספרת הראל על תהליך העבודה. "זה מפתיע, העושר שיש בשכונה הזו. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: את עוברת באותו מקום כל יום וזה בכלל לא בתודעה שלך, המחשבה של 'זה עץ תאנה ויש עליו תאנים אז אולי נאכל את התאנים'. את רואה את התאנים האלה כל יום אבל את לא עושה את המעבר מלהסתכל עליהן ללהשתמש בהן. אני מנסה להציג את העושר של הצמחייה במוסררה, אבל באותו זמן לדבר על זה שהעושר הזה קיים בכל מקום".
כשהסתובבה בשכונה, מספרת האמנית, היה לה חשוב להכיר לא רק את הצמחייה המקומית אלא גם את האנשים. "אנשים פתחו לי את הבתים שלהם, הליקוט מבחינתי זו דרך מאוד נעימה להסתובב בעיר. אחד מהאנשים שפגשתי לקח אותי לעץ לימון שלדבריו הוא בן 100 לפחות, עץ ותיק עם מיליון לימונים. יש משהו בחיבור הזה לאנשים בשכונה ולסיפורים הספציפיים שלהם שהופך את המשקאות להרבה יותר מיוחדים בעיני, כי יש קונטקסט של סיפור. תמיד יש איזה סיפור".
הראל לא מכירה את הצמחים באופן שטחי בלבד: בין אם מדובר בעץ תאנה או בגפן, היא מקפידה ללמוד את ההתנהגות של כל חלק רלוונטי בצמח ולנצל את הידע הזה על מנת להגיע לטעמים העמוקים אליהם היא שואפת. "החלטתי שאני הולכת למצות את הטעמים האלה ולהגיש מהם משקאות אלכוהוליים, שיהיו בהם הרבה שכבות של טעם. גם העלים, גם הפירות, גם המיצוי של העלים, גם סירופ: אני משתדלת להשתמש בכמה שיותר חלקים של הצמח. לאחד העצים שהגעתי אליו כבר לא היו פירות אז לקחתי את העלים, למשל. מעניין אותי לראות איך כל חלק של הצמח מגיב לאופן השימור שבחרתי לו".
"אני לא רואה סיבה לזרוק משהו שהוא בר שימוש. זה אפילו לא אידאולוגי, זה פשוט המעשה ההגיוני"
"אני מייצרת באמצעים מאוד פשוטים", מספרת הראל, "אני כמעט ולא עושה משהו. מעבר לזיהוי הראשוני שלי, אני נותנת בעיקר לזמן לעשות את שלו. זה תהליך שלא יכול להיות מהיר וגם את זה אני אוהבת. אני אוהבת את ההפתעות האלה: למשל, קטפתי תאנים כשהן היו עדיין בוסר, שימרתי אותן בסירופ ונתתי לחברה מתנה את הצנצנת. היא חזרה ואמרה 'מה זה? זה השמפניה של התאנים, זה מדהים'. ולא הייתה לי שום דרך לדעת מראש מה יהיה הטעם של זה". ההפתעה היא לא הכל, מסבירה הראל, והתאנים הן דוגמה מצוינת לגישה שמנחה את העבודה שלה – לחשוב מחוץ לקופסה. "אלה תאנים לא באופן שאת מכירה אותן. וזה מה שמעניין אותי, להכיר דרכים אחרות; לעשות שימוש שהוא לא בהכרח השימוש המוכר ולהרחיב את טווח השימושים".
"אני משתדלת להימנע מייצור במיוחד של דברים. אני אוהבת מאוד את המגבלה של לעבוד עם מה שיש, לפחות כנקודת מוצא", אומרת הראל ואני מיד מתחילה לדבר על קיימות, אבל אג'נדת הקיימות איננה המניע לעבודתה של האמנית: "אני פועלת ככה מאז ומעולם. בתור ילדה תמיד הייתי מין אספנית. אני יכולה לעבור ליד ערימה של זבל וזה מרגש אותי. בשנים האחרונות נוספה לזה איזו אג'נדה, או בעצם המשיגו את זה. אני מתחברת מאוד לאג'נדה הזו וזה רק מחזק את מה שאני עושה, אבל הפעולה לא נובעת משם. מבחינתי – עד שאי אפשר להשתמש במשהו יותר, זה הכי נכון להשתמש בו, בלי שום קשר לכדור הארץ. זו פרקטיקה שמכבדת את הצמחייה אבל גם מכבדת כל חומר בעצם. אני לא רואה סיבה לזרוק משהו שהוא בר שימוש. זה אפילו לא אידאולוגי, זה פשוט המעשה ההגיוני: זה מזמן לך דברים - עד כמה שאני שונאת את המילה הזו - פתאום את קולטת שיש את כל מה שאת צריכה מסביבך כל הזמן".
"הסטודיו שלי זה המטבח", אומרת הראל בשיחה שלנו, ובכל זאת - נשאלת השאלה מה הופך מיצב שמורכב מתוצרים קולינריים, מרהיב ככל שיהיה, לאמנות. "זו שאלה טובה, אני לא בטוחה שיש לי תשובה מוחלטת כי אני עדיין מבררת את זה בעצמי. יכול להיות שחלק מהאנשים יראו את זה ויגידו, 'זה אמנות?'. זו גם אפשרות. חלק גדול מזה זה פשוט ההקשר: האופן שבו זה יוצג במסגרת פסטיבל. אבל אני חושבת שחלק נוסף מהעניין זה לעורר מחשבה והשראה בנוגע לאופן בו אנחנו משתמשים בדברים סביבנו. זו פרקטיקה שבאה מהיומיום שלי, ובאיזשהו אופן היא חתרנית ביחס לצרכנות. אז אני חושבת שגם זה הופך את זה לאמנות. חשיבה אחרת על דברים יומיומיים".
מלבד הגישה יוצאת הדופן שמציעה הראל בנוגע למקסום של הקיים, לעבודתה יש נדבך נוסף. היא מציפה את השאלה: למי שייכים הדברים שנמצאים במרחב הציבורי? "כבר יצא לי לגזום פירות במרחב הציבורי ואנשים אמרו לי, 'למה את לוקחת, זה לא שלך'. אבל זה גם לא שלהם. זה של כולם. בעיניי, דברים שנמצאים במרחב הציבורי שייכים לכולם וצריך לחשוב על איך משתמשים בהם. כלומר, אני לא אבוא ואכרות עץ; אבל אני יכולה להגיד לך שחלק מהדברים שליקטתי זה דברים שלאנשים נראו כמו מטרדים, אבל מה שאני מייצרת מזה זה משהו יקר ונחשק".