מכירים את מתחם "הרצל 16" של מתי ורותי ברודו? אם אתם גרים בתל אביב ומחשיבים עצמכם למביני עניין, התשובה ככל הנראה תהיה חיובית. אבל המתחם הטרנדי, ששוכן כמובן ברחוב הרצל שבמרכז העיר, הוא הרבה יותר מהבר-בית קפה (הנהדר והכיפי) שבקומת הכניסה שלו; מדובר במבנה היסטורי ויפהפה, ובכל קומה בו מתרחש קסם מסוג אחר. למעשה, זה גם הבניין הראשון בתל אביב שהייתה בו מעלית (שלד המעלית v עדיין עומד במרכזו, מחליד ועטוף בצמחים מטפסים).
נראה שהבניין הוא מעין מדגם מושלם לממשק המרגש בין תחומי האמנות השונים שפורחים בעיר. בית קפה שוקק בקומתו הראשונה; משרדים קטנטנים ואפילו דירת אייר-בי-אן-בי עוצרת נשימה בקומה השנייה. בעליה מקומה לקומה אפשר להבחין במאפיינים האדריכליים שנשמרו בקפידה מאז שנות ה-30 (המעקה, המדרגות, החלונות המעוגלים). בקומה השלישית של הרצל 16 ממוקמת הגלריה הנחבאת והמסקרנת Room 25, הגלריה הראשונה בארץ המבוססת על אמנות סאונד, שהוקמה בתמיכת היזם והמסעדן מתי ברודו. מדובר בחדר קטן בו מוצגות תערוכות שמתחלפות מדי כמה חודשים; אם אתם לא שוחים במים העמוקים של סצנת האמנות התל-אביבית, יכול מאוד להיות שלא שמעתם עליה.
נכון, בדרך כלל כשאנחנו מבקשים לצרוך אמנות אנחנו מגיעים למוסדות המתבקשים - מוזיאונים. בדרך כלל מדובר בחללי ענק שמציגים עשרות או מאות עבודות שונות; חללים שנמצאים בתוך העיר אבל לא מתכתבים עם הדינמיות שלה, הם מנותקים מהרצפה ונפרדים מהחיות המאפיינת את הרחוב העירוני (של תל אביב או בכלל). הבחירה למקם את Room 25 בבניין תוסס וברחוב תוסס היא בחירה מודעת: כפי שאמרה האוצרת והמקימה חגית אמה ורנר, המטרה היא להנגיש את האמנות לקהל ולקרב אותה ליומיום. Room 25 מתפקדת כ"חדר בריחה" הפוך: חדר שבורחים אליו ולא בורחים ממנו, חדר שמגיעים אליו כשרוצים רגע של לבד. "זה מקום אינטימי שאפשר להימלט לתוכו. מקום שמאפשר לברוח אליו מתוך המולת העיר בכל שעות היממה ולהיטען מחדש עם האמנות שמוצגת בתוכו - אמנות שמזמינה אותך לשהות ולהאזין לה ולא רק להתבונן בה", לדברי ורנר.
ויותר מכך. בעולם החדש, קשה לנו להתחייב לאמנות שאנחנו צורכים לטווח ארוך. כדי להסביר אעבור רגע לעולם הטלוויזיה והקולנוע: אם פעם היינו בולעים עונות של 25 פרקים, היום יש לנו סבלנות רק ל-10 פרקים בעונה. פעם היינו יוצאים מהבית והולכים לקולנוע לצפות בסרט באורך שעה וחצי-שעתיים, היום אנחנו מעדיפים לוותר על הפרוצדורה ופשוט בודקים מה יש לנטפליקס להציע לנו. במובן הזה, הגלריה רלוונטית להלך הרוח של הצרכנים המודרניים: ההגעה אליה יכולה להיות ספונטנית (הגלריה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה), השהות בה היא חינמית ולא דורשת התחייבות או הכנה מוקדמת. ובכל זאת, הביקור מצליח להותיר חותם בעוברים ושבים.
הגלריה, כאמור, פתוחה בכל רגע נתון; הכניסה אליה מתאפשרת רק ביחיד או בזוג; היא מתנהלת ללא עמדת קבלה וללא כרטיסים. אז איך נכנסים? פשוט מאוד, שולחים מייל לכתובת המופיעה על הדלת ומקבלים את הוראות הכניסה. התכונות הנ"ל של הגלריה אפשרו לה להישאר פתוחה למבקרים גם בתקופות בהן הקורונה השתלטה גם על עולם האמנות ואילצה את המוזיאונים לסגור דלתותיהם. התערוכות המוצגות ב-Room 25, כאמור, מחברות בין שני תחומים שבדרך כלל נחגגים בנפרד - ומקדשות את ההרמוניה שיכולה וצריכה להתקיים בין מדיום האמנות החזותית לבין הסאונד. הערבוב הבלתי שגרתי הזה איננו מפתיע בהתחשב בעברה של האוצרת: ורנר כבר עסקה בעבר בהלחמת המדיומים זה לזה, הן במופעי "סאונדארט פסאז'" והן במוזיאון תל אביב בתערוכה "קומפוזיציות לזמן חלל".
התערוכה המוצגת ב-Room 25 מאז מאי האחרון, שמורכבת מעבודותיהן של האומניות זואי פולנסקי ונעמה בר-אור, היא התערוכה השלישית שהוצגה עד כה בגלריה הקטנטנה. התערוכה המדוברת, About The Mirror and its Pieces שמה, קרויה על שם הפרק הראשון באגדת הילדים "מלכת השלג" מאת האנס כריסטיאן אנדרסן. הפרק הראשון, "המראה והשברים", מספר על מראה ייחודית שמקורה בעולם האלים; כל מי שמביט בה רואה את העולם על כל כיעורו ופגמיו, לא משנה כמה יופי קיים בו. אותה מראה התנפצה לרסיסים שנפלו אל כדור הארץ וחדרו לגופם של בני האדם - כך, הפכו האנשים ממרוצים למרירים והחלו לראות בעיניהם רק סבל. שתי האומניות לוקחות את אלמנט המראה השבורה ואומרות: שיברון לא חייב להיות בעל קונוטציה שלילית - גם בשיברון טמון יופי ייחודי.
התערוכה מורכבת מיצירה אינסטרומנטלית של זואי פולנסקי ומיצירה חזותית של נעמה בר-אור, שמתכתבות זו עם זו ואף מחמיאות זו לזו. מדובר בעבודה המשותפת הראשונה של השתיים. במקרה של התערוכות הקודמות שהוצגו בחדר, החלון הגדול שבו נאטם עבורן; ב-About The Mirror and its Pieces לא רק שהחלון נפתח מחדש - אלא גם שהוא מתווה את אופיה הדינמי של היצירה. המיצג החזותי שבחדר נתרם מהאור הטבעי שנכנס דרך החלון - קרני השמש שבדרך כלל פוגעות ברצפה נלכדות בבד הלבן והמתוח שעליו משתקפים האלמנטים הצורניים והצבעוניים בהתאם. כך, בעצם, היצירה נראית אחרת לחלוטין בזמנים שונים של היממה: בשעות הצהריים המוקדמות מתקבלים קוים דקים, זוהרים ותזזיתיים שמדמים מערכת כוכבים יפהפייה או מראה שבורה קסומה. בשעות הלילה, הצורות פחות חד משמעיות ויותר מעורפלות. בכל מקרה, הצבעים התכולים-סגולים והתנועה המרחפת והמהפנטת של האלמנטים מעניקה ליצירה נופך שמימי, כזה שאולי לא ניתן היה להשיג ביצירת וידאו (שכן השמיים הם חלק אינטגרלי ממהותה של היצירה).
היצירה האינסטרומנטלית הנהדרת משלימה את היצירה החזותית. פולנסקי הלחינה והפיקה יצירה בת 13 דקות ו-52 שניות שמתנגנת בלופ אינסופי בחלל (באמצעות רמקולים מבית חברת מורל), ובכך היא גם פועלת באופן דומה ליצירה החזותית - שבנויה גם היא על הרעיון של לופ ומחזוריות. היצירה בנויה משכבות שכבות של אלמנטים קוליים; הנדבכים נערמים זה על זה ומייצרים מנגינה בעלת תכונות אלוהיות, כזו שמייצרת חוויה אפילו מדיטטיבית - שכן השקט מקבל גם הוא מקום של כבוד במנגינה ונשזר לאורכה בחוכמה. היות היצירה בלתי מונוטונית בעליל מונעת כל אפשרות של שיעמום ומזמינה את המבקרים בתערוכה להשתהות, להתרכז, להתמסר ואפילו להירגע: ההתפתחות של הצלילים מרהיבה, וכך גם האופן בו הם מונחים זה על זה.
המבנה המדויק של "ערימת" הצלילים יחד עם המיצג החזותי המהפנט מאפשר הקשבה והתבוננות אמיתית, או במילים אחרות - כאלה שלא מתבצעות רק דרך האוזניים והעיניים אלא גם דרך הנפש.
כדי לבקר בגלריה, שלחו מייל לכתובת contact@room25.co.il ותקבלו מיד את הוראות הכניסה.