ישראלים אוהבים את שבוע הספר, אבל מי שאוהבים את שבוע הספר ברמה שמצדיקה הטייה של הפונט הם פוליטיקאים. ואנחנו לא מפקפקים בחיבתם של שרים וחברי כנסת למילה הכתובה, אבל בואו נודה באמת - הם אוהבים ספרים כשזה משתלם להם, כשיש להם מה להרוויח מהאימג' של חבר כנסת שקורא ספר. קריאה צמודה במדפי הספרים של הפוליטיקאים, ולכל הפחות במדפי הספרים איתם הם מוכנים להצטלם, חושפת גם היא איזו אמת, יש שיגידו אותנטית יותר, על הרצונות והיומרות שלהם. על הדימוי שהם מנסים לייצר בעינינו. פוליטיקאי קורא הוא תמיד גם פוליטיקאי שקוראים אותו, ואנחנו כאן כדי להראות לכם איך.
מרב מיכאלי
הכוהנת הגדולה של התחום והאישה שצריכה לקבל תואר של כבוד ממרכז הספר והספריות בישראל. מיכאלי מצטלמת כמעט בכל שבוע לסרטון פייסבוק, בו היא מדברת עם עוקביה על ענייני השעה. ברקע של כל סרטון ניצבת הספריה הביתית של מיכאלי ובה ספרים שונים, שמעבירים כולם את אותו המסר: אני אישה שלא כיף איתה במסיבות. שזה מדהים, כי הפרסונה התקשורתית של מיכאלי קלילה ונגישה; צעירה ומעודכנת. מדף הספרים שלה, לעומת זאת, הוא אוסף של דברים שהיינו משאירים בתחתית של ארגז שמישהו הוריד לרחוב אחרי שסבא שלו נפטר.
באגף הארצישראלי בספריה של מיכאלי ניתן למצוא ספרים כמו "מלחמת יום כיפור בזמן אמת" של רונן ברגמן ואת "גולדה - ביוגרפיה פוליטית" מאת מירון מדזיני. המסר שמיכאלי מנסה להעביר פה הוא ברור: אני אישה חזקה ומיומנת, שכשירה להתמודד עם החלטות במגוון רחב של נושאים. הסאב-טקסט, לצערנו, הוא: אני יודעת לערוך בוויקיפדיה, אבל רק בפורטל היסטוריה ישראלית. באגף העיון וההדרכה של הספריה מצאנו (אחרי הרבה צמצום עיניים, אגב. נשמח לסרטונים בפורמט HD, חברת הכנסת מיכאלי, זה יקל עלינו בעתיד) את "מנהיגות במבחן" של לינסקי וחפץ, את "שבע שיחות על פרשת השבוע" מאת ישעיהו ליבוביץ', את "אוצר התלמוד" של יוסף שכטר ואת - סליחה על הכל - "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של פירסיג. זה מיקס מעניין שמשדר "אני קוראת טקסטים יהודיים באופן משכיל, ויש לי גם צד כיפי" או לחליפין, "עדיין לא זרקתי את הספרים שפעם היה מקובל לתת לבת-מצווה".
ואל תחשבו שמיכאלי מזניחה את קריאת הפנאי. מצאנו בספרייתה את "הנסיך" של מקיאוולי (שתכלס, יכול היה להיכנס גם לרשימת הרוח וההיסטוריה), את "יוליסס" של ג'ויס ואת הרומן ההיסטורי "הממלכה" מאת אמיר אור. כל אחד מהספרים הנ"ל הוא כותר שאפשר לשלב באגביות בשיחת סלון ולהישמע מאוד מרשימה וידענית, ונראה שלשם מיכאלי באמת מכוונת: ידענות ורוחב יריעה. הספריה שלה מכילה קלאסיקות בתחומים שונים, שמציעות לקורא לא רק עובדות היסטוריות, אלא גם פרשנות אישית מרחיבת אופקים. מה שחסר בספריה של מיכאלי הוא ייצוג לסופרות וחוקרות, וזה, כמו שאומרים בשיעורי ספרות, אירוני להפליא.
שלי יחימוביץ'
יותר מששלי יחימוביץ' אוהבת לקרוא ספרים (או לכתוב אותם, שהרי היא חיברה בעצמה שלושה), היא אוהבת להצטלם איתם ולדבר עליהם. אהבתה לסדרת "שיר של אש וקרח" (הספרים עליהם מבוססת "משחקי הכס") כבר זכתה לכותרות בעבר, ויחימוביץ' הרימה לג'ורג' ר. ר. מרטין ויצירתו בראיונות טלוויזיה ורדיו, וגם בפודקאסטים ייעודיים שהוקדשו לניתוח הסדרה. לא רק שהיא התחרתה בגולשים שלנו בטריווית "משחקי הכס", היא אפילו עשתה את הדבר הכי טינאייג'רי שחברת כנסת יכולה לעשות, ובאה להגן על הפאנדום שלה במהדורת חדשות לילית שהעזה להשוות בין "משחקי" ל"ווסטוורלד":
וכשהיא כבר מצטלמת בחברת ספרים, יחימוביץ' עושה את זה בעיקר לצרכי יחסי ציבור. הנה היא חוגגת את כניסת ספריה לספריית הכנסת:
וכאן היא מקריאה קטעים מתוך ספרה האחרון, "אנחנו – על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל" בסניף של "צומת ספרים" -
יחימוביץ' אולי מעט חדגונית בטעמה הספרותי, אבל אי אפשר לקחת ממנה את נאמנות המותג המרשימה שהיא מפגינה כלפי "שיר של אש וקרח". האישיות הקוראת שלה, כפי שהיא מצטיירת בתמונות האלה, היא אישיותה של בלוגרית מהצדדים הכי יפים של ישראבלוג. זו אישיות גיקית במובן הכי מחמיא של המילה; הספרים בחייה של יחימוביץ' מעודדים אותה לפעול וליצור. היא לא קוראת סבילה, אלא פעילה, כזו שתכין סופרקאטים של סצינות אהובות מהעונה הרביעית ותעלה ליוטיוב, ושתקדח גם לכל חבריה בראש עד שיצטרפו אליה למסע אלים ומטורלל בווסטרוז. מה קורה כשהיא נתקלת במישהו שקורא ספרים אחרים? קבלו -
לא נעים בכלל, אבל זה מה שקורה כשמעריצים מסתכסכים ביניהם. באייטיז, זה עלה לירדנה ארזי בשמלה.
מירי רגב
קורבן ההשחרה של שלי יחימוביץ' היא בחירה בלתי נמנעת לרשימה הזו. רגב הרגיזה את הביצה הספרותית כשסיפרה בגאווה בראיון שמעולם לא קראה ספר של צ'כוב. גם כשלוקחים בחשבון שמדובר בביצה שנסערת מדברים כמו תרגומים חדשים מפורטוגזית, זו עדיין הצהרה דרמטית.
הספר שרגב קוראת בתמונה שיחימוביץ' לעגה לה הוא "ראש וראש", קובץ עדויות אישיות שמנסות לספק ביחד תמונה היסטורית בגוף ראשון של העליה מאתיופיה (יחימוביץ' צחקה על הספר שמאחוריו). אהבנו מאוד את היעילות: גם אוכלוסיה מוחלשת וגם מכיל איורים. לאורך כהונתה של רגב כשרת התרבות היא מקפידה להגיע לירידי שבוע הספר (אהמ, כל עוד הם לא בפריפריה), ולהצטלם במגוון פוזות מכובדות בחברת ספרים וסופרים. לפני שנה, למשל, היא עצרה להעיף מבט ב"דמעות של יין" בחברת המחברת, מרסל מוסרי:
אין בחירה טובה מזו לפוטו-אופ. בקליק אחד של מצלמה, רגב סימנה וי על ספרות נשים, ספרות מזרחית ואפילו הצליחה לצאת נגד הוצאות הספרים הסנוביות, כיוון שהספר של מוסרי יצא אחרי קמפיין תמיכה בהדסטארט. מעבר לזה, שימו לב לצבעוניות המתוחכמת בתמונה, בה אודם שמלתה של רגב מקבל הדים בשרשרת של מוסרי ובכריכת הספר. ככה בונים פריים. בהמשך הסיבוב שלה בכיכר רבין היא הצטלמה גם עם המשורר ארז ביטון -
ואתם יודעים מה? לכל הפחות, מישהו בצוות של רגב עושה איזו עבודת אוֹצרוּת לתמונות שלה. מישהו מאנשיה הבין שזה יראה טוב יותר אם התמונות שלה מיריד הספרים האשכנזי למדי בתל-אביב יכילו בעיקר כותבים מזרחיים. וזו אכן הפרסונה הספרותית של רגב - פרסונה מחושבת היטב, שיודעת יפה מאוד איזה אפקט נוצר כשרואים אותה קוראת ספר. וגם היא, בדומה למירב מיכאלי, יודעת שספר היסטוריה ציוני שווה יותר מנדטים מספר שירה או פרוזה. להלן -
יסלחו לנו המחבר אורי מילשטיין ומכון ז'בוטינסקי שהוציאו לאור וייחצ"נו יפה כל כך, אבל ספק אם רגב תשלים יום אחד את הקריאה בספר "גלגל המנוף של ההיסטוריה". הקריאה בתמונה הזו היא קריאה מרפרפת, מעושה כמעט. קריאה של "לא נעים להניח את הספר כי המוכרת מסתכלת ואני לא רוצה שהיא תחשוב שאני פה רק בשביל המבצעים".
וחייבים להעריך גם את חוש ההומור של רגב, שבסרטון הפרומו לליכודיאדה השנה הצטלמה כשהיא קוראת את "חולין", קובץ מיצירותיו של צ'כוב:
בנימין נתניהו
אם יש מישהו ששכלל את הקריאה הלא-באמת-קוראת לדרגת אמנות, הרי שזה ראש הממשלה נתניהו. בזמן שאתם מתזמנים חנויות ומסעדות בניו-יורק, נתניהו עשה סיבוב בחנות ספרים במהלך ביקורו האחרון בעיר. בין הספרים שבחן (אך לא קנה, לפחות ממה שראינו) מצויה הביוגרפיה של אלכסנדר המילטון מאת רון צ'רנוב, אותה הוא כבר קרא לפני שנים. לכו תתווכחו באמת. האמריקאים זוכרים את המילטון כמדינאי שהשפיע על נוסח החוקה של ארצות הברית, אבל ברחבי העולם הוא מוכר כגיבורו של מחזמר סופר-מצליח בברודווי. נתניהו נענה לטרנד התרבותי של המילטון, אבל מעניק לו טוויסט איכותי וכבד ראש, כמו האנשים שלא רואים את הסרט כי הם פוחדים שהוא יהרוס את הרושם שהותירה בהם הקריאה.
תת-ז'אנר אהוב במיוחד על נתניהו הוא תמונות קריאה בכלי תעופה, ולשכת העיתונות הממשלתית מפרסמת תמונות רבות של ראש הממשלה כשהוא מכורבל עם איזה ספר טיסה טוב. הנה הוא קורא את החלק השלישי בביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל במהלך טיסה לפולין:
והנה הוא קורא את "ראשית ישראל" בטיסת מסוק מירושלים לתל אביב. זהו ספר עיון בו נטען כי אין מספיק ממצאים ארכיאולוגיים לכך שממלכת ישראל אכן התקיימה באופן בו היא מתוארת בתנ"ך. נתניהו קורא, כמובן, את גרסת המקור באנגלית, כנראה כדי ליהנות מדקויות השפה, וגם כי השם הלועזי - The Bible Unearths (התנ"ך נחשף) - נשמע סקסי יותר. שימו לב לאור הרך שנשפך על נתניהו. בכל מצב אחר זה אור מעוור שאי אפשר לקרוא בו כלום, כמו לנסות לקרוא בים. על נתניהו, לעומת זאת, זו נהרה; אור ביאליקי כמעט של ידע -
נתניהו הוא הדלתה אליה נשפכות כל הגישות שציינו עד עכשיו לקריאת ספרים. יש בו את הראוותנות והידענות של מיכאלי, את ההיצמדות המתישה כמעט לז'אנר אחד של שלי יחימוביץ' (אצלה אלה ספרי פנטזיה, אצלו מדובר בביוגרפיות היסטוריות עם עצירות התרעננות בספרי עיון שערורייתיים) ואת החישובים המדויקים שמירי רגב מפעילה בבחירת הכותרים ובלוקיישנים. נתניהו הוא הסטודנט שימצא את העץ הכי מחוספס במדשאה, ויתיישב דווקא תחתיו כדי להדגיש את היותו אדם קורא בעולם. הוא מת שייגשו וישאלו אותו איזה ספר זה כי יש לו תשובה בשלוף, וב-90% מהמקרים היא תסתיים ב'טוב, אתם בטח לא מכירים'.
דוד ביטן
לקחת ברצינות את טענותיו של ביטן בנושא ספרות זה כמו להגיע ליריד שבוע הספר ולקנות שם את "דיאטת 17 הימים": אפשר, אבל למה? למה דווקא שם כשיש את זה בכל מקום, בכל הזמן? דוד ביטן לא אוהב לקרוא. הנה הסקופ המדהים של הכתבה הזאת: זה בסדר גמור. כלומר, זה בסדר גמור שפוליטיקאים יתוודו על אי האהבה הזאת, זה אפילו מאניש אותם קצת. כמו כן, מי בכלל התעניין בטעמו הספרותי של דוד ביטן עד אותו נאום? למי חסר המידע הזה?
במהלך נאום בערב גיבוש לחברי הקואליציה, סיפר ביטן שלא קרא ספר כבר עשור, וציטט במשובש שורה של אלבר קאמי. יו"ר אגודת הסופרים מחה, "ארץ נהדרת" שילבו את הפרט הזה במערכון והעולם המשיך להסתובב. כשביטן בחר להגיב בטוויטר (רשת חברתית מפוצצת סופרים ועיתונאים שממליצים אחד לשני על הרומנים הנפוליטניים, אגב. יש מצב שהוא כל הזמן הזה היה איש ספר ולא ידע), הוא עשה את זה בתמונה אחת:
@arikbender @akivanovick @Eretz_Nehederet אני וסופר אלמוני ברגע של נחת... pic.twitter.com/Oy4JHfCh27
מה לא מדהים בתמונה הזאת: ההבעה המגחכת? מושלמת. בחירת הכותר? רלוונטית מתמיד. הכיתוב? פרייסלס. התיוגים? אך ורק גופי תקשורת שיפיצו הלאה את הבדיחה הזאת. ביטן בא ליהנות, והוא יקח את כולנו איתו. בכוח.
mako תרבות בפייסבוק