בילי בארי בן ה-32 רצה להיות רקדן מאז שהוא זוכר את עצמו. אם לדייק, הוא רצה להיות רקדן מאז גיל עשר, כשראה את אחת מהחברות הטובות של אחותו רוקדת סטפס במופע חגיגי לצלילי הנאמבר הקלאסי "ג'ינגל בל רוקס". "אמא שלי אמרה, 'תסתכל על הרקדנים, אתה רוצה לעשות את זה?' והייתי כזה 'כן!'. בשבוע שאחר כך נרשמתי לחוג סטפס. עזבתי את כל התחביבים האחרים שהיו לי", הוא מספר בשיחה עם mako.
הבחירה במחול בתור ילד בניו יורק של שנות ה-90, כשרוב הילדים בחרו במקצועות ה"גבריים" יותר, לא הייתה קלה. "כשהייתי בבית הספר היסודי לא שיתפתי את הצד הזה שלי עם הילדים האחרים. זה היה כמעט כמו האלטר אגו שלי: הייתי בבית ספר קתולי ביום עם כל הילדים הספורטאים האלה שהיו בקבוצת הכדורגל או הכדורסל, ואני לא הייתי בהן. אחרי שיום הלימודים היה נגמר, הייתי הולך לחיים האחרים שלי בסטודיו לריקוד - והייתי כזה, 'זה המקום שבו אני אני'".
בתיכון, בארי כבר התקבל ללימודים בבית ספר לאמנויות במנהטן, ועול ההסתרה הוסר ממנו. הדעות של אחרים הפכו לפחות ופחות רלוונטיות והוא המשיך ורדף אחרי החלום הגדול. "ברגע שנכנסתי לעולם המחול יותר ברצינות היה לי פחות אכפת ממה שאנשים חשבו", הוא מספר. "הייתי תלמיד מאוד רציני בתיכון, בעיקר כשזה נגע למחול ובעיקר כשהבנתי שאני רוצה ללמוד בג'וליארד. נרשמתי לכל כך הרבה אוניברסיטאות והתקבלתי לכולן חוץ מלג'וליארד, הייתי ברשימת ההמתנה. ואז אחרי חודשיים קיבלתי את שיחת הטלפון".
ומשם הכל היסטוריה: בשנתו השנייה בקונסרבטוריון הנחשב ללימוד אמנויות הבמה בניו יורק פגש בארי את אוהד נהרין. "פיתחנו קשר תוך כדי הלימודים שלי, והיה מאוד ברור מהפגישה שלנו מה אני רוצה לעשות עם הקריירה שלי. אני חושב שבהחלט ידעתי - והנחתי שגם הוא יודע - שזו תהיה התאמה טובה", הוא צוחק. ב-2009 ביקר בארי בישראל לראשונה וב-2011 התקבל לאנסמבל של בת שבע ("סיימתי ללמוד במאי ועברתי לתל אביב כבר באוגוסט"). ב-2012, כשהיה בן 22, הוא כבר הפך לאחד מחברי הלהקה הבוגרת.
בחישוב מהיר, שבארי מפזז על הבמות של סוזן דלאל ומהפנט את הקהל כבר למעלה מעשור, פרק זמן ארוך יותר מאשר פרק הזמן הממוצע בו רקדנים נשארים חברים בלהקת בת שבע. "זו לא הייתה התוכנית", הוא מודה, "אבל כשאתה במקום הזה, עם שיעור הקומה הזה, נהניתי להרגיש ולצפות בעצמי צומח כאן - וזה עדיין קורה. תמיד אמרתי שאזעקה הייתה מופעלת בגוף שלי כשזה היה הזמן להמשיך הלאה, אבל זה עוד לא קרה". האהבה של בארי מבהירה שסוף לסיפור האהבה הנושן הזה כנראה לא עומד להיכתב בזמן הקרוב. "המחול הוציא ממני את הניצוץ, ניצוץ שעדיין נשאר", הוא אומר בהתרגשות. "אף פעם לא היה לי ספק לגבי זה שזה מה שאני רוצה לעשות".
התשוקה של בארי למחול מתקיימת בזכותם של מספר אלמנטים שמאפיינים את תחום העיסוק הזה. הראשון הוא, כמובן, התנועה: פיתוח היכולת הפיזית וליטושה עד כדי כמעט שלמות. השני הוא היכולת להוות השראה לאחרים: "בתור ילד ראיתי את הרקדנים הגברים האלה עושים עבודה פנומנלית, דברים שקיוויתי שואכל לעשות יום אחד בהמשך חיי. אני זוכר שהרגשתי שאם אני אוכל לתת את זה למישהו, זה כל מה שחלמתי עליו. אמרתי – וואו, אני יכול לעשות את זה", הוא אומר. "רקדנים הם מקורות להשראה. מעבר לעניין של מחול כעבודה, חשבתי שזה מדהים".
האלמנט השלישי, ואולי המשמעותי ביותר מביניהם, הוא הפרפורמנס שבזה. "תמיד אהבתי להופיע. זה גורם לי להרגיש טוב, זה גורם לי להרגיש שרואים אותי", מסביר בארי ומבטל את ההנחה שלי לפיה זה עניין של תהילה. "זה עצם העניין של להיות על הבמה בלייב: לפני שגיליתי את עולם המחול, רציתי להיות מאייר של ספרי ילדים. אני מניח שזה יכול להרגיש כמו עבודה אנונימית. אתה רואה את האמנות של מישהו אבל אתה לא מחבר את זה מיד לפנים, בניגוד למחול - במחול אתה רואה מישהו על הבמה".
לצאת מהקופסה
אבל בפרויקט החדש והמרגש של אוהד נהרין ולהקת בת שבע, סרט המחול "הורה – הסרט" בו מככב בארי, אין במה. אין את ההתרגשות שלפני ואת הטרנס של התוך כדי, ואין את תחושת האופוריה שמטפסת בגוף כשהמופע מסתיים, הזיעה עודנה מטפטפת מהמצח למטה והקהל החי משולהב ומוקיר תודה במחיאות כפיים סוערות. במקום כל אלה, יש מצלמות, אקשן, קאט. הפרפורמנס עוד שם, אבל הוא שינה צורתו, כשהפעם – הריגוש שבהופעה חיה, הריגוש שמדליק בבארי את אותו ניצוץ, הוא לא חלק מהחבילה.
"הורה – הסרט", שיוקרן אונליין ב-11 ו-13 במרץ בתמיכת פקטורי 54, איננו סרט הביכורים של אוהד נהרין. סרט המחול הראשון של הכוריאוגרף, "יאג – הסרט" (שמבוסס גם הוא, כמו "הורה – הסרט", על מופע בימתי) עלה למסך ב-2019, גם הוא נולד במסגרת הניסיון ללוש את עולם המחול ולהתאים אותו למציאות רווית הקורונה, שציוותה על כולנו להימנע ככל האפשר מישיבה באולם עמוס וצפוף. "היה רגע שבו הרגשנו שווידאו דאנס או סרטי מחול הם האופציה היחידה", מספר בארי. "לקראת הצילומים חלק מאיתנו חשבנו, 'אוי לא, סרט מחול? אנחנו מתגעגעים לבמה ולתחושה של אולם מלא מריע'".
אבל המסירות של נהרין לפרויקט היא שדרבנה את הרקדנים, לדברי בארי, וגרמה גם להם להתמסר. "הסקרנות והתשוקה של נהרין הפכו את זה להרבה יותר קל עבורנו לצלם את זה. העבודה הזו עלתה לראשונה ב-2009 ועברה כמה וכמה גלגולי חיים על הבמה, אז הוא היה נרגש להציג אותו דרך גישה אחרת. וזה הרגיש כאילו אנחנו עושים משהו מיוחד. זה היה נחמד להרגיש איך אוהד היה מסור לבימוי וללהיות מאחורי המלצמה. זה מרגש, כולם מוצאים דרכים להיות יצירתיים ולהגיע לקהל". בארי מספר שנהרין עבד על המופע יד ביד עם הרקדנים: בוימנו, אבל היה שיתוף פעולה בינו לביננו. הרעיונות שלו עוררו בנו השראה".
המופע "יאג" היה הבחירה המובנת מאליה עבור נהרין, ששאף להתנסות בכוריאוגרפיה ממוסכת: מופע שיש בו המרכיבים המתאימים, לכאורה, על מנת להפוך ליצירה קולנועית. לדברי בארי, "כי זה מופע שיש לו נרטיב ודמויות. "ל'יאג' יש עלילה, אבל להורה - פחות". ואכן, במקרה של "הורה", החשש היה גדול יותר, ונראה היה שמלאכת ההתאמה של היצירה לפורמט החדש תהיה מלאכה מורכבת, אולי אפילו מורכבת מדי. "חשבנו, 'באמת נלך על זה?' היו הרבה שאלות של – האם או לא זה יהיה פרויקט ששווה לעשות".
ואכן, על מנת להביא את היצירה הבימתית והאבסטרקטית הזו למסך הגדול צריך היה, באיזשהו אופן, לתרגם את היצירה לשפה אחרת. "אוהד לא רצה להציג את המופע מההתחלה ועד הסוף כפי שהוא נראה על הבמה, כי הסרט הוא חוויה בפני עצמה. הוא לא רצה לעשות העתק-הדבק", אומר בארי. מדובר בוויה חדשה לגמרי גם בשביל הרקדנים וגם בשביל הקהל: לדברי בארי, "הגרסה הקולנועית עומדת להפתיע גם את כל מי שמכיר את הגרסה הבימתית של המופע".
אחת ההחלטות הראשונות שקיבל הכוריאוגרף הייתה לוותר על האלמנט שהכי מזוהה עם המופע הבימתי "הורה": הסט, שבנוי כקופסה הירוקה. "אחד הדברים הראשונים שהוא עשה זה לבטל את הקופסה הירוקה האייקונית. צילמנו את הסרט בסטודיו שלנו, הפכנו אותו לשחור. נאלצנו להתרגל לסט החדש: אפילו השינוי הכי פשוט כמו שינוי הצבע של הסט דורש הסתגלות מסוימת, והוא משנה את כל הטון של היצירה. זה לעשות את אותן תנועות לאותה מוזיקה, אבל בחושך מצריים, בחלל חשוך. זו לא אותה יצירה בכלל. זה מרגיש ספוקי יותר, עגום יותר. "אנחנו צוחקים וקוראים לזה 'סרט אימה'", מספר בארי, כשבאנגלית המילה "Horror" היא בעלת מצלול דומה לזה של המילה "הורה".
השינוי הדרסטי שבתחילה נראה היה מאיים ומאולץ הפך תוך כדי העבודה על הפרויקט לשינוי שהרקדנים, ובארי בפרט, למדו לאמץ ולאהוב. "הקדשנו כמעט חודש כדי לצלם את הסרט הזה: כאן, זה מרגיש כמו הבזקים קצרים של אנרגיה. אפשר לעשות אקשן וקאט. אפשר לעשות את זה שוב, אפשר לעשות את זה טוב יותר, אפשר לעשות את זה בצורה אחרת. צילמנו כל כך הרבה גרסאות של אותן הסצנות, ככה שאני אפילו לא יודע מה ייכנס למוצר הסופי. אבל זה היה נחמד לקבל את האפשרות לחזור ולעשות שוב את התנועה, באופן מיידי".
ב"הורה" הבימתי, 11 מהרקדנים סגורים באותה קופסה ירוקה. אי אפשר לעזוב את הבמה, אין איך; האורות דולקים עד הרגע שבו הם נכבים בסוף המופע, ובזמן שבין לבין זה פשוט "לפעול ולפעול ולפעול", מסביר בארי. "במופע הבימתי, יש ערב אחד וצ'אנס אחד לדייק את התנועות כפי שעשית עליהן חזרות. ואתה קצת הולך לאיבוד במופע – קשה לזכור בדיוק מה קרה שם. רק ביום שאחרי, כשיש מופע נוסף, נקבל הערות על המופע הקודם", הוא אומר.
אבל הפורמט הקולנועי אפשר לרקדנים ולנהרין גמישות מסוימת, ספונטניות, ואולי אפילו הדליק איזו סקרנות מחודשת. "יכולנו לשחק עם התנועה באותו הרגע. זה לא היה 'לנסות ולהגיע לטייק המושלם' אלא יותר 'בכמה דרכים שונות אנחנו יכולים לנסות את זה, אפילו עם אלתור או חלוקת תפקידים אחרת'. איך ניתן לפרש את זה: 'עכשיו נעשה את זה נורא פרוע, או עכשיו נעשה את זה נורא מינימלי. חם או קר'. יש כל כך הרבה צילומים של פרשנויות שונות לאותן סצנות. ובאמת לא ידענו למה לצפות בשלב מסוים. יש כל כך הרבה שיכולנו לעשות עם כל הזמן שהיה לנו, בניגוד למופע בימתי שבו מציגים גרסה אחת של איך אנחנו יודעים שהמופע אמור להיראות על הבמה. לא הייתי אומר שאני מעדיף את זה על המופע הבימתי, אבל זה היה כיף כי הלחץ שבלנסות לדייק דברים לכדי שלמות נעלם לגמרי. אפשר לצפות בעצמך שוב באופן מיידי וללמוד מזה באופן מיידי".
זה עושה רעש, אבל אנחנו לא חייבים להיות קולניים
לא יוצא לנו לראות על הבמות של עולם המחול (ותכלס, בכלל) הרבה גברים בשמלות ובעקבים, אבל בבת שבע מדובר בעניין שבשגרה. "יש הכלה כלפי זה, קבלה. במופע '2019' למעצבת התלבושות היה חזון כללי, אבל כל אחד מאיתנו יכול היה לנהל איתה דיון על מה אנחנו נרצה ללבוש, ואם בנים רצו ללבוש שמלה אז למה לא. אוהד היה סקרן לחקור את אמנות הריקוד על עקבים, לא כדי לעשות הצהרה של גברים בעקבים אלא פשוט מתוך רצון לחקור את הפיזיות של זה. זה לעשות את מה שאנחנו עושים עם - לא הייתי קורא לזה מגבלה, אבל איזשהו תנאי בסיסי אחר. זו דרך רעננה לגשת לאיך שאנחנו זזים".
כפי שתיארה זאת גם חני סירקיס, גם היא רקדנית בת שבע, בריאיון עבר ל-mako - השבירה הזו של חוקי מגדר לא נעשית באופן מאולץ כדי לייצר הד, אלא שהיא בוקעת מחברי הלהקה באופן כמעט בלתי נמנע. "אנחנו ערים למה שאנחנו עושים, זה באמת מאוד מתקדם ואני שמח שאנחנו עושים את זה. אבל זה מרגיש מאוד טבעי", אומר בארי ואמירתו מתכתבת עם זו שלה. "גם אם זה יכול להתפרש כצעקה חזקה, אנחנו לא עושים את זה כדי לעשות רעש. זה פשוט איפה שאנחנו נמצאים כרגע. זה נחמד להיות מסוגל להציג בדרך הזו, ולדעת שזה אולי עושה רעש, אבל בלי להרגיש שאנחנו חייבים להיות קולניים לגבי זה".
"אני חושב שלמחול לא צריך להיות מגדר", הוא אומר, ומסביר שכבר היו מופעים שבהם הוא חלם לרקוד בעצמו תפקיד ריקוד שהיה מיועד לרקדנית אישה: "זה לא הרגיש כמו הכוריאוגרפיה של הנשים, אלא פשוט כמו הכוריאוגרפיה של המופע". המשיכה לכל מה שיש בבסיסו נזילות מגדרית באה לידי ביטוי גם במקומות אחרים בחייו של בארי: הדראג. מאז הקיץ האחרון, מובילה סירקיס ליין דראג תל אביבי ונועז בשם "קאנטי קלאב". כמה מרקדני להקת בת שבע, כולל סירקיס עצמה, מופיעים בו כמלכות דראג – ובארי מנחה את הערבים בכריזמה אין סוף וגונב את ההצגה בין נאמבר לנאמבר.
בארי רגיל להופיע, אבל הוא לא רגיל להופיע במקום שמאפשר לו להיות מצחיק. והוא נהנה מהאתגר: "אני מת על זה. כשחני הגתה את הרעיון והקונספט הזה היא העלתה את הרעיון שאני אנחה וזה היה מאוד אטקרטיבי עבורי", הוא מספר. "אני מרגיש שיש לי את הכישרון הזה באופן טבעי, אבל מעולם לא הייתה לי את ההזדמנות להתאמן או לפתח את השריר הזה. יש גבול לכמה אתה יכול להתכונן לזה: זה פשוט לקחת את המיקרופון ולהגיב למה שאתה רואה ומרגיש וצופה בו באותו רגע. לא לצחוק על זה אבל לצחוק עם זה. אני יכול להמציא בדיחות בלהט הרגע, לראות אם זה עובד, לדעת לנצל את הרגע. כשמשהו משתבש, לדעת איך למשוך את הזמן ולהשאיר את האנשים בלופ. אני נהנה ללמוד למצוא את התזמון הקומי שלי, את הקצב, להחזיק את הקהל ולבנות את המתח".
בארי מנחה את ליין הדראג בתור עצמו (בניגוד לשאר המופיעים, שכאשר הם על הבמה נכנסים לדמות אחרת). אבל גם לבארי יש פרסונת דראג שרק מחכה להגיח לעולם. עד כה, הוא עושה דראג רק בחדרי חדרים וטרם חשף בפני הציבור את דמות הדראג שלו - "האלטר אגו שלי", כפי שהוא מכנה אותה – ששמה אבק פרומאז' (באנגלית: With Cheese, בעברית: עם גבינה). העולם לא פגש אותה עדיין, ונראה שבארי עצמו גם הוא עוד לא הכיר אותה לעומק. "פגשתי אותה כמה פעמים. אני מרגיש שאני צריך להתאפר ולהתלבש כדי לגמרי להבין אותה, ויש לי כמה רעיונות. אני חושב שאולי באחד מערבי ה'קאנטי קלאב' בעתיד היא תעשה את הפריצה שלה, אפילו אם זה רק כמנחה. אני תוהה איך זה ירגיש, אבל הדרך היחידה לגלות היא לנסות. אז ננסה".