"תודה לך על מה שבוודאי הייתה עבודה קשה", כתב קוונטין טרנטינו בהקדשה לגיא הרלינג, שתירגם לעברית את ספרו "היו זמנים בהוליווד". בהחלט מדובר בספר מהנה מאוד, במיוחד עבור מעריצי טרנטינו, אבל מה כל כך קשה במלאכת התרגום שלו? "היה לי קשה להעביר את התיאורים שלו לעברית", אומר הרלינג בשיחה ל-mako. "באיזשהו שלב הבנתי שיש משהו באופן שבו הוא מתאר את הסיפור. זה נשמע כאילו הוא יושב מול המסך, רואה את הסרט ומספר לחבר שלו מה הוא רואה".
אין הרבה במאים הוליוודיים שאוהבים קולנוע בצורה כל כך קולנית כמו טרנטינו. אהבת הקולנוע של טרנטינו לא רק ווקאלית, היא גם מדבקת – כפי שיעידו כל חובביו הצעירים שעד היום, גם כ-30 שנה אחרי שנכנס לעסק, רואים בלי רשות הוריהם את יצירות המופת המדממות שלו. חלקם ישבו מאחורי כשטרנטינו דיבר בפסטיבל ירושלים בערב הפתיחה למחווה החגיגית שאצר לסרטי קאנון, בהפקתם של הישראלים מנחם גולן ויורם גלובוס. המעריצים האלה, שנראו בגיל של חיילים בסדיר לכל היותר, באו לבושים בחולצות "ספרות זולה" ו"Written and Directed by Quentin Tarantino", משל הבמאי הוותיק היה כוכב קולנוע. מצד שני, זה קצת הקטע שלו: הוא אחד הבמאים היחידים שהפכו לרוקסטארים. ניתן היה לשים לזה לב כשיצא "היו זמנים בהוליווד": כוכבי ענק כמו בראד פיט, ליאונרדו דיקפריו ומרגו רובי היו במרכז הפוסטרים, אבל גם בארץ כולם רק דיברו על "הסרט החדש של טרנטינו".
הרלינג דווקא לא מעריץ מהסוג הזה. למעשה, הוא אפילו לא ראה את הסרט לפני שנפל לידיו תרגום הספר. "אהבתי מאוד את הסרטים הראשונים שלו, נגיד, עד 'קיל ביל' בערך. בעצם, גם 'ממזרים' וזה. וכאילו מאז, נראה לי שאת השלושה-ארבעה האחרונים פספסתי", הוא מודה. "ורציתי לראות את 'היו זמנים בהוליווד', ולא הספקתי, ואז כשפנו אלי לתרגם, התלבטתי אם לראות לפני שאני מתיישב על הספר או לא, והחלטתי להשאיר את זה לסוף. היה מעניין, כי לא ידעתי שהוא שינה כל כך הרבה, כי לא הכרתי את העלילה של הסרט. זה היה מעניין לראות את הדברים שהוא השאיר, את הדברים שהוא הוריד".
ספרו הראשון של טרנטינו, גרסה ספרותית ומורחבת של "היו זמנים בהוליווד", מוכיח שהוא בעצם כל הזמן רצה רק לחגוג את האמנות השביעית. הספר, כמו הסרט, לא טווה עלילה מורכבת; הוא נותן וייב. הסיפור עוקב אחרי שלוש דמויות: ריק דולטון, שמנסה להוכיח את עצמו כשחקן כשהוא מבין שהאופציה היחידה שלו לכוכבות כלשהי היא הופעה בסרטי מערבונים זולים שמופקים באיטליה (בלי להבין שהמערבונים סוג ב' האלה יהפכו לקלאסיקות שבמאים יתחנכו על ברכיהן כעשרים שנה לאחר מכן); קליף בות', הפעלולן/עוזר אישי של ריק, מחפש הרפתקאות וסקס בשעה שהוא מתרפק על התקופה שבה שילמו לו כדי לקפוץ מבניינים ולעלות באש; ושחקנית צעירה ויפה בשם שרון טייט משוטטת בהוליווד של הסיקסטיז בלי לדעת שכת היפים רצחנית בהנהגתו של צ'רלס מנסון אולי (ואולי לא) מתכוונת לשחוט אותה על לא עוול בכפה.
בשאר הסיפורים שטרנטינו סיפר עם השנים, כל קווי העלילה האלה היו מתנקזים לכמה וכמה נקודות מותחות, מצחיקות, מפתיעות ומשגעות, אבל זה לא המצב ב"היו זמנים בהוליווד" - לא בסרט ובמיוחד לא בספר. הסרט המקורי הגיע לשיא בסיקוונס מדמם וקורע מצחוק כמו שטרנטינו תמיד אהב; בספר, אותו הסיקוונס מוזכר כבדרך אגב בשליש הראשון של הספר, ואחריו הקורא נותר לתהות מה הפואנטה, ואם אמורה להגיע איזושהי פואנטה. רוב הזמן, הספר מתפקד כרצף שמות של קולנוענים, שחקנים, סרטים וסדרות משנות הארבעים עד השישים, עם כמה התחלות של קווי עלילה שהיו יכולים להחזיק ספרים שלמים אם מישהו היה טורח לכתוב אותם. וזה היה יכול להיות מאוד מתסכל אם טרנטינו לא היה כל כך אוהב את כל מה שהוא כותב, ומדביק קוראים מסוימים – לפחות את הקורא שכותב את שורות אלה – באהבה הזאת.
גם הרלינג אומר שבתור קורא, זה לא בהכרח אינטואיטיבי, ודורש התמסרות. "היה בזה משהו שמבחינה ספרותית קצת הפריע לי. יש איזושהי שפה ספרותית שאני רגיל לקרוא", הוא מסביר. "באיזשהו שלב הבנתי את הרציונל שלו, של הנובליזציה לסרט, כמו שעשו פעם לכל מיני סרטים בשנות השישים. אלה הספרים שהוא גדל עליהם. הוא בעצם לקח ועשה מחווה לז'אנר. ובתור מחווה לז'אנר זה הקליק לי והבנתי מה הוא מנסה לעשות. הצלחתי להבין את השפה הספרותית שלו. אני חושב שהוא באמת לקח איזושהי שפה ספרותית קיימת ובנה עליה את העלילה של הסרט ואת מה שהוא רצה לספר".
בגרסה הספרותית של "היו זמנים בהוליווד", טרנטינו נותן יותר משקל לקליף, אותו גילם בראד פיט בגרסה הקולנועית והמקורית (תפקיד שזיכה אותו באוסקר), ובורא אותו כאלטר אגו שהיה מת להיות: גיבור מלחמה לשעבר שמזיין על ימין ועל שמאל ורואה בזמן אמת את הסרטים שטרנטינו גילה באיחור כזבן בספריית וידאו. הוא גיבור אקשן חתיך עם טעם של מבקר קולנוע שאחת לכמה זמן טרנטינו מתאר איזשהו סיפור מעברו שנראה כמו פרק מסדרת אקשן שהיה יכול להיות כיף מאוד לקרוא, אבל לפחות בשתי אפיזודות בכיכובו קל להתכווץ בבושה: הראשונה מתארת את היום בו קליף פשוט רצח את אשתו, ובשנייה הוא לוקח טרמפיסטית היפית וצעירה בסצנה שנהיית פורנוגרפית במיוחד.
מצד אחד, אפשר לקרוא את דמותו ואת הישגיו המפוקפקים כדרך של טרנטינו לצפצף על הפוליטיקלי קורקט שהוליווד מנסה לאמץ כבר כמה שנים. מצד שני, אפשר לתת לטרנטינו קרדיט מסוים ולהחליט שהוא מסתכל על קליף כמו שהוא מסתכל על הוליווד של פעם – דבר נפלא שנעלם וטוב שכך. "היו זמנים בהוליווד ואינם עוד – וטוב שכך", אפשר לדמיין את טרנטינו אומר, "כי אחרת איפה אני הייתי?". יכול להיות שטרנטינו מעדיף את הנוסטלגיה שלו עם מורכבות מסוימת, ויכול להיות שאני פשוט בא בעדו, ולו רק בגלל שאהבת הקולנוע שלו מדבקת מספיק כדי לפצות על אינספור הדפים בהם טרנטינו מסרב לספר סיפור אחיד וקוהרנטי.
"ניסית, אולי, לעדן אותו?" אני שואל את הרלינג, למרות שהתשובה ברורה. "לא. להפך. זה לא התפקיד שלי בכלל. בטח לא אם יוצר עושה את זה בעצמו. אם אני מתרגם איזה ספר בפרופיל קצת יותר נמוך ויהיה קטע או מילה שייראו לי לא קשורים אני אולי אלטש אותה, אבל כשמדובר בשפה שכל כך מזוהה איתו ודרך הסתכלות שכל כך מזוהה איתו שגם אם לא אסכים איתה, אני צריך שהמחויבות שלי תהיה לקורא שיקבל את השפה הזאת כמו שהיא. אין שום דרך אחרת בעיניי".
"ההוא מהסופר פארם"
אהבת הקולנוע של טרנטינו תמיד שילהבה, ואולי זאת הסיבה העיקרית שבגללה הוא אחד הבמאים האהובים של העשורים האחרונים. אולי בגלל זה, גם כשהוא מפשל בסרטיו האחרונים (הכל השתנה כשהעורכת הקבועה שלו, סאלי מנקי, מתה בטרם עת; מאז, הסרטים שלו נהיו פחות מהודקים, ועדיין כיפיים), אין בי טינה או זלזול כלפיו; כשהוא עושה שטויות אני לא נוחר בבוז מול סצנה מגוחכת זו או אחרת, אלא אומר בלב "חחחח חיים שלי מה קרה נרדמת" וממשיך בהנאה. יש רגעים בספר שרציתי לזעוק לאיש שכתב אותו "מה נראה לך שאתה עושה?!", אבל גם רגע אחד, שמערב שלושה טקסי אוסקר בדיוניים והופעת אורח של טרנטינו עצמו, שהרגשתי כאילו נכתב במיוחד בשבילי. ואחרי הרגע הזה בעיקר רציתי לומר לו תודה.
כי כמו מעריציו הצעירים שבאו לפסטיבל ירושלים לראות את כוכב הרוק הזה לבושים בחולצת "ספרות זולה", גם אני גדלתי עליו. יש במאים גדולים ממנו, אבל אין הרבה שאני מוקיר להם תודה כמו לטרנטינו, שפשוט לימד אותי איך וכמה אפשר לאהוב קולנוע. רגע לפני אותו ערב חגיגי בפסטיבל, נערך קוקטייל בהשתתפותו של טרנטינו, כשהכניסה הייתה למוזמנים בלבד. הצלחתי להתפלח אליו, לא משנה עכשיו למה ואיך, ואחרי שאזרתי אומץ החלטתי ללכת על זה, לגשת לאיש היקר הזה ולומר לו: "אני לא רוצה להביך את עצמי או משהו, אבל רק רציתי שתדע – לאורך הטירונות שלי, כל מה שחשבתי עליו כדי להחזיק מעמד היה הרגע ההוא ב'להרוג את ביל 2', כשביאטריקס מצליחה לצאת מארון הקבורה. אז תודה לך על זה. תודה לך על ביאטריקס ותודה לך על שושנה". הוא אמר משהו כמו "אין בעיה" (לא באמת הייתי מרוכז בחיים עצמם מרוב האנדרנלין), השיק כוס לחיים והמשיך להריץ דאחקות עם נבות פפושדו ודניאלה טרנטינו-פיק.
גם הרלינג הגיע לקוקטייל הזה. הוא, בניגוד לעבדכם הנאמן, דווקא הוזמן. "בעזרת אבנר (שביט, מבקר וחוקר קולנוע ששימש כיועץ מדעי בתרגום הספר – ז.א) הצלחתי להשתחל לקבלת הפנים, ניגשתי אליו עם הספר והצגתי את עצמי. הוא היה מאוד נחמד, דיברתי איתו כמה דקות". עד לפני כמה שנים, מפגש עם טרנטינו בכבודו ובעצמו היה משהו שלא קורה כל יום לאף ישראלי, אבל הרלינג מסייג: "זה מצחיק", הוא אומר, "אחר כך, כשהשווצתי לאנשים בתמונות הם אמרו לי 'כן, אנחנו פוגשים אותו בסופר פארם'".