חידת אלנה פרנטה

נכון לימונייד של ביונסה? אז ככה, רק בספרות. זו רמת הפופלריות של סופרת אחת איטלקיה שמכנה את עצמה אלנה פרנטה, שכתבה סדרה של ארבעה ספרים שנקראת "הרומנים הנפוליטניים". היא פופולארית כל כך שעל פי הבוסטון גלוב, ארבעת הספרים מכרו בארבע השנים האחרונות, מאז שיצאו לאור באנגלית, למעלה מ-1.2 מיליון עותקים, שהראשון בהם עדיין מככב ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס. בישראל, על פי הספריה החדשה, מכר הספר השני כבר שלוש מהדורות בחודש שעבר מאז יציאתו לאור לעברית. כמו שאומרים, בקרוב בטלוויזיה. אבל באמת.

תקציר הפרק הקודם: "החברה הגאונה", שיצא ב-2011 ובעברית ב-2015, מדבר על ימי הילדות והנעורים המוקדמים של שתי חברות בשכונה ענייה במיוחד ואלימה במיוחד בנאפולי שאחרי מלחמת העולם השנייה. האחת היא אלנה גרקו – הצד החנוני, הקנאי, המסור והחיוור של החברות, שמפתיעה מדי פעם ביציאות נועזות, שמצליחה, כנגד כל הסיכויים, ללמוד מספיק טוב כדי לעזוב את השכונה על תושביה ומנהגיה. השנייה היא לילה צ'רולו, בתו של הסנדלר, שמתחילה את הספר בתור נציגת הפראיות הכובשת שגוררת אחריה את חברתה לכל תעלול, ומסיימת אותו בתור דוגמה מאלפת לאופן שבו נשים מאולפות.

שנה עברה, והנה יוצא ספר חדש שנקרא: "הסיפור של שם המשפחה החדש". הפרק הנוכחי ממשיך מהרגע בו הסתיים הקודם, מייד לאחר נישואיה של לילה בגיל 16 לאחד מעשירי השכונה. זוהרו של הכסף מועם מייד בהתחלת הספר, ואנחנו ממשיכים לעקוב אחר התבגרות הגיבורות לאורך שנות העשרים שלהן, שטומנות בחובן את הלימודים באוניברסיטה, את ההתרחקות הפיזית מהעיר ואת זוהרה המועם של החברות עבור אלנה, ואת המשך המכות, את העוני המחודש, את המשך הברק ואת האימהות עבור לילה.

פרנמיז – הספר

לכאורה, ספרים על חברות בין שתי נשים. ביג דיל, יש אלף כאלו. אבל אין סופרת אחרת כמו אלנה פרנטה. ראשית, הספרים האלו כתובים כמו ספר הרפתקאות שאי אפשר להניח מהיד. כמו פעם, שאסור היה לקרוא אחרי שעה מסויימת ובכל זאת היינו מתחבאים, מי עם פנס ומי עם מנורת קריאה קטנה מכוונת כך שהאור לא ייצא מבעד לדלת, הרבה אחרי שעת השינה כדי שנוכל לקרוא מה קרה לקפטן נמו או לירון זהבי, כך שני הספרים הראשונים בסדרה הנפוליטנית מושכים אותך עוד עמוד ועוד עמוד, כי את פשוט חייבת לדעת מה קורה. חייבת. וזה יותר חשוב מכל מה שקורה מעבר לדפי הספר.

שנית, אם את אישה, את יודעת מה זה אומר חברה טובה. זה אומר שזאת האישה שאת מגלה לה הכל. אבל הכל. מה שיודעים עלייך. ומה שלא יודעים עלייך. ומה שאת לא יודעת על עצמך. ומה שהיית רוצה לחשוב על עצמך. והכל מתובל בנתינה אינסופית, ביריבות מרה, בקנאה סודית יותר או פחות, ובהרבה גוף: הגוף שלכן שמשתנה ללא הרף, הגוף של הנשים סביבכן והגוף של נשים אחרות, בלתי מושגות, שמציצות אליכן מדפי המגזינים או מהרחובות הטובים יותר של העיר שלכן. ופרנטה כותבת את הכל, בסבלנות אדירה ובלי טיפת ציניות, היא מתארת חברות נשית ללא כחל וסרק, על עליותיה ומורדותיה, ועל האופן שבו היא משתנה לאורך השנים. באחד מהראיונות הנדירים שנתנה פרנטה לעיתונות, בוניטי פייר באוגוסט 2015, אומרת פרנטה: "חברות היא כור היתוך של רגשות טובים ורעים שנמצאים במצב מתמיד של בעבוע... אויב הוא תוצאה של הפשטת יתר של המורכבות האנושית: מערכת יחסים רעה היא תמיד ברורה, אני יודעת שאני צריכה להגן על עצמי, שאני צריכה לתקוף. אבל רק אלוהים יודע מה עובר בראשה של חברה", והמחשבה הפסימית והריאליסטית הזו היא שנמצאת במוקד הספר.

שלישית, אם את אישה, את יודעת מה זה אומר להיות אישה. זה אומר שכל הזמן מנסים להגיד לך מה לעשות. איך להתלבש, איך להתנהג, עם מי להסתובב, עם מי לא לדבר, איך למשוך גברים, איך לדחות גברים, איך לעבוד, מה ללמוד, והרשימה היא אינסופית. ופרנטה עומדת על רשימת האיסורים וההוראות האלו ומקריאה אותה בקול רם, ואז מראה שוב ושוב ושוב איך כל האיסורים האלו הם בלתי אפשריים עבור כל אישה ברגע מסויים בחייה, ואיך כל אחת מאיתנו מתמודדת עם האילוף הזה בדרכה. היא לא שופטת אותך, והיא לא אומרת לך מה לעשות, היא רק מראה לך איך התהליך הזה ממשיך כל הזמן, במעמקים ובראש חוצות, כך שתקבלי תמיד את הצורה הרצויה לך. כמו שאומר אלון אלטרס, המתרגם של הספרים בעברית: "הפופולריות של פרנטה בספרים האלה נובעת מכך שהיא מגישה לקורא של ארבעת החלקים עולם שלם, אמיתי ופועם".

ורביעית, כי מדובר בספר פופולרי מאד, שבכלל לא מתנהג כמו ספר פופולרי. הוא לא קצר. הוא לא על גברים, למרות שהם נמצאים בו. במוקד העניין שלו אין מלחמות או פוליטיקה. השואה לא מוזכרת בו. הוא כתוב יותר כמו האודיסיאה וממש לא כמו חמישים גוונים של אפור. הוא כולל בתוכו אזכורים רבים לספרות קלאסית כמו אגדות ומיתוסים. והוא ההוכחה הניצחת שמו"לים אולי יכולים לחשוב שהם יודעים מה הקהל רוצה, אבל מדי פעם בפעם צצה הסופרת הגאונה שמוכיחה שהכל שטויות במיץ, ומה שחשוב הוא לספר סיפור כמו שצריך ולכבד את הקוראת.

חידת אלנה פרנטה

אז מי היא בכלל, האלנה פרנטה הזאת? אז זהו, שלא ממש יודעים. פרנטה הוא שם עט של מישהי שמעדיפה לא לקחת חלק במכונת היחצ"נות המשומנת של ספרים. היא אומרת שהיא לא רוצה למלא את  תפקיד תמונת הסופר שמצמידים לתמונת הספר בכתבות ספרות והיא טוענת שאם לא מספרים מי הסופרת, אז הקוראת יכולה להישען אחרוה בנחת ולדמיין לעצמה את הסופרת, על פי המידע שניתן לה בספרים עצמם, שהם החשובים באמת. אי אפשר שלא להעריך את ההחלטה הזאת, על רקע שלל המפורסמים והמפורסמות שמקיפים אותנו, שמנצלים כל מדיה וכל פינה כדי לדחוף את עצמם ואת מרכולתם.

אבל יש בכל זאת השערות. אלטרס מספר על ההשערה הבולטת היום בשוק הניחושים: "חוקר חשוב של דנטה, מרקו סנטאגתה, פילולוג (חוקר טקסטים כתובים) מנוסה שמלמד בפיזה, בדק את החלקים הנוגעים לעיר הזאת בספר "הסיפור של שם המשפחה החדש" וגילה כי מי שכתב אותם סמך על זכרונו ולא בדק במפות או באינטרנט את העובדות המצוינות בכרך השני. לדעתו ההסתמכות על הזיכרון היא עדות לכך שמי שכתבה את הקטעים הללו חוותה אותם בעצמה והיא מספרת קטעי חיים שהם אוטוביוגרפים. הצעד הבאה שעשה היה לבדוק כמה סטודנטיות מנאפולי למדו באותן שנים באוניברסיטה של פיזה. הוא גילה שהיתה רק אחת כזאת: מרצ'לה מארמו. כיום היא מלמדת באוניברסיטה של נאפולי היסטוריה של הפשע המאורגן המקומי, של העיר האלימה הזאת. היא כבת 66, הגיל המשוער של אלנה פרנטה. הפרופסור מארמו מכחישה קשר לספרים האלה אבל בעיני המהלך שעשה החוקר הוא הגיוני ומשכנע למדי".

בקיצור, מי שיודעת לא צריכה אותי כדי שאגיד לה לקרוא את הספר החדש של אלנה פרנטה. היא כבר קנתה אותו וכנראה גם קראה אותו. מי שלא יודעת, הגיע הזמן לפנות קצת זמן, כי יש לך אלף עמודים להשלים כדי שתוכלי לחכות כמו כולנו לכרך השלישי, בציפייה דרוכה ובלב דואב.