1. פחד / שטפן צוויג
אנחנו יודעים יפה מאוד לומר ״לי זה לא יקרה״ ושהאדם אחראי לגורלו, וצריך לשאת בתוצאות של ההחלטות שלו. מה לעשות שהחיים לא כאלה פשוטים: לפעמים אתה מגלה שעשית טעות איומה בשניה שביצעת אותה, ולפעמים אתה יודע שזו טעות עוד לפני ופשוט לא מצליח לעצור. לקרוא את ״פחד״ זה להבין שהדחפים לעשות משהו והעכבות שמונעות מלעשות אותו – אלה שני דברים לא כל כך שונים זה מזה. שאדם שבגד עשה זאת בשל מארג כה סבוך של מניעים עד שאפשר, מילולית, לאבד את הראש. אנשים בדיוק כמוכם מעדו פעם אחת וההשלכות היו קטסטרופליות, וזה יקרה גם לכם, אתם יודעים את זה פתאום. זה בלתי נמנע. לשפוט אותם לחומרה זה לשנוא את עצמכם ואת מה שמניע אתכם.
2. תולדות הכיעור / אומברטו אקו
אין מקום למכוערים בחברה שלנו. הכי הרבה אנחנו מעריכים את היופי, את הרזון, רואים בהם איזה מין הישג אנושי מופלא. פרנק זאפה פעם עלה לבמה ונשא נאום אל כל האנשים היפים. הוא אמר להם "אולי אתם חמודים, אולי אתם יפים, אבל תיזהרו, יש הרבה יותר מאיתנו המכוערים שם בחוץ". אומברטו אקו יצר לקסיקון של יצירות אמנות, ספרות, שירה, תרבות גבוהה ונמוכה, של דימויים של מה שנתפס לאורך ההיסטוריה כמכוער ומגונה, וזה כולל שנאת נשים, מכשפות, שטניזם, סאדיזם, קיטש וקאמפ. ואנחנו הרוב.
>>>לכל הספרים שיהפכו אתכם לאדם טוב יותר. פרויקט מיוחד
3. המחברת הגדולה / אגוטה קריסטוף
"אנחנו מעבירים את ידינו מעל להבה. אנחנו עושים חתכים בסכין בירכנו, בזרוענו, בחזנו, ואנחנו שופכים כוהל על פצעינו. בכל פעם אנחנו אומרים — זה לא כואב. כעבור זמן מה כבר איננו חשים בעצם כלום". זה מה שקורה ביצירת המופת המזעזעת שכתבה אגוטה קריסטוף, על שני תאומים שמופקדים בזמן המלחמה אצל הסבתא המרשעת שלהם, וצריכים ללמד את עצמם לשרוד בימים אכזריים, שבהם אף אחד לא שומר על הילדים. רוצים לדעת איך נראה עולם מופקר? איך זה מרגיש? למה זה הופך אותנו? זה הספר שיסביר את זה. מה זה קשור לסלחנות? הנסיבות הופכות אותנו לכל מיני דברים, שהם לאו דווקא אנושיים ויפים. כדאי לדעת איך זה נראה ולמה זה קורה.
4. בעל זבוב / וויליאם גולדינג
את הילדים אנחנו מלמדים את היצירה הזו כדי להראות להם עד כמה יצר האדם רע מנעוריו. איך אם נשים בני אדם בחברה נטולת רסן, כל העכבות התרבותיות יתפוגגו והחזק ישלוט וישפיל ויאנוס. אנחנו רוצים שהם יצאו מהקריאה כשהם יודעים: ״אני אהיה טוב מזה. אם אני אקלע לסיטואציה כזו, הטוב האנושי ינצח, ולא אכנע לחיה שבי״. זה טוב, אבל זה רק חלק מהעניין. כמבוגרים, אולי כדאי שנסתכל גם על הצד השני של המטבע - אין מה להאשים אותם, אלא רק להביט בהם ולהבין - חלק מאיתנו נצים, חלק יונים, וכשתגיע שעת ההכרעה, יתברר מי הוא מי.
5. הנשיקה / קתרין הריסון
על פניו, מה לגילוי עריות ולסלחנות? מה פתאום לסלוח על דבר כזה? זה בדיוק מה שספרות טובה ואמיצה עושה, מביאה אותך למקום שבחיים לא חשבת שתגיע אליו. רגע לפני שמשליכים עלינו אבנים: ברור, ברור - כל גילוי עריות הוא פשע איום כלפי הילד, אלא שהריסון לא משהה את השיפוט, היא מערבבת אותו. היא מתארת את מערכת היחסים עם אביה בצורה פרובוקטיבית, ישירה ומכאיבה, כך שהשיח של אשמים ואחראים הופך לעקר, והדיון בסוגיה נעשה אחר. אולי זה מה שמאיים כל כך בספר הזה - שהריסון מתארת יחסים בין שני אנשים בוגרים, ונוטלת על עצמה - לפעמים במישרין ולפעמים בעקיפין, חלק ניכר מהאחריות. כשמה שנותר הוא עדות על שני אנשים הרוסים, הרצון להפנות אצבע מאשימה נראה פתאום קצת מיותר.
6. שיבה / יא ג'סי
החלטות שמחלטות - לפעמים הגורל שלך נקבע בגלל קליפת בננה 100 שנה לפני שנולדת. מישהו החליק עליה, שבר את עצם האגן, והחלה סדרת אירועים בלתי צפויה שבסופה הגורל האיום שלך. אין לך שום שליטה. אדם אחד הוא מלך בזמן שאחיו הוא עבד. למה? הכוכבים. אלוהים. הגורל. ב״שיבה״, המגוללת את סיפורן של שתי אחיות כאלה מגאנה, הסבל הוא נחלת הכלל, וזו בדיוק הנקודה: היה משפטן אמריקני שאמר ״שיכור בתעלת ביוב נמצא בדיוק איפה שהוא צריך להיות״. את המשפטים האלה, איכשהו, אומרים תמיד אנשים בחליפות יפות גזורות למשעי, אבל קליפת בננה אחת לפני 100 שנה, או קליפה כזו בשנה הבאה, וגם בעלי החליפות יגמרו בתור עבדים.
