1. מה מעיק על פורטנוי / פיליפ רות
ברוכים הבאים לעולמו המסויט של מישהו. סתם מישהו רגיל, כמוכם, עם כל מיני בעיות ומחשבות קיומיות, לכאורה בלי שום סיבה טובה. זה רומן מתעתע, כי חייבים ממש לצעוק לדובר - תפסיק להתבכיין! מה רע לך כל כך!! מה שאתה מתאר זה בדיוק מה שאני מרגיש, מה העניין!! רק שבאותו רגע אתה מבין שככה בדיוק אתה נשמע. התלונות שלנו מוצדקות, אבל התלונות של האחר נראות כמו פינוק נרקסיסטי של מקופחים מקצועיים. הנה החדשות: גם התלונות שלכם הם פינוק נרקיסיסטי. עכשיו כשהבנו שרובנו סתם בכיינים אפשר להתקדם, ולהבין שתלונה על מצוקה בחיים היא כמעט תמיד מוצדקת, ויש להתייחס אליה בהתאם.
2. חייו המשונים של אלברט נובס / ג'ורג' מור
זהו סיפור שמתרחש בבית מלון בדבלין בו עובד מלצר בשם אלברט נובס שהוא "היצור הכי מכוער שנראה מחוץ לספרי האגדות". אבל היצור המכוער הזה אהוב מאוד על אורחי המלון, גם בגלל שאף פעם לא התעסק עם החדרניות. הוא חי חיים נזיריים ולילה אחד, בגלל מחסור במיטות, נאלץ לישון באותה מיטה עם פועל בשם יוברט פייג'. הלילה הזה גורם לתגלית מדהימה: נובס הוא אישה. הספר הזה פורסם לראשונה בשנת 1918, לפני שדיברו על זכויות הלהט"בים, אבל גם היום, כשמדברים ומודעים ומתקדמים, כמה אנחנו רחוקים מלא להתייחס אל כל זה כאל פריק שואו. והנה אלברט נובס, אותו אנחנו כבר מחבבים, והוא אדם, ואנחנו יכולים להבין ממנו משהו על זהות וגם על בדידות.
>>>לכל הספרים שיהפכו אתכם לאדם טוב יותר
3. הזהו אדם / פרימו לוי
צריך מידה גדולה מאוד של יושרה כדי להגיד שגם באושוויץ לא היה שחור ולבן. שגם בלהינצל יש מימד של בושה וחרטה, שגם במתים יש במה לקנא. כנראה שרק פרימו לוי היה יכול לכתוב יצירה כל כך מדויקת, לא מתנצלת ולא דידקטית על מקום שכולנו מטפלים בו בחרדת קודש שמסרסת ומעוותת את הלקחים שעולים ממנו. לקרוא את פרימו לוי, והוא אומר את זה מפורשות, זה להבין שאין שום דרך להבין את מי שהיה באושוויץ. שעצם הניסיון לאמפתיה הוא עלבון צורב. שהדבר הכי ברור ומובהק לניצולים, כבר במחנה ועוד לפני הצלתם, זה שאיש לא יתעניין במה שיש להם לומר אחר כך, ושלהם כלל לא יהיו המילים להגיד את זה: עצם העדות היא בלתי אפשרית. אם יש בעולם הזה לקח אמפתי - הוא אצל פרימו לוי.
4. ג'וליוס וינסום / ג'רארד דונובן
בתחילת החורף מוצא ג'וליוס וינסום את כלבו האהוב לאחר שנורה. וינסום חי לבד בבקתה ביער שעל גבול קנדה, וכל מה שהיה לו בחיים זה אלפי הספרים שהוריש לו אביו, והכלב הובס. עכשיו כשהובס נורה, אביו מת, והאישה היחידה שאהב בחייו הלכה, משהו בו מתפרק. זה סיפור על אדם שנעשה לרוצח קר ויוצא לנקום את נקמת הכלב האהוב שלו ואת נקמת הבדידות. הטריק פה הוא שהקורא מזדהה לחלוטין עם ג'וליוס וינסום, מבין אותו, הולך איתו, ומשתחרר במהלך הקריאה מהיכולת והרצון לשפוט בין טוב לרע. מה גם שמי מאיתנו לא רוצה לנקום?
5. ספר הגברים / ננו שבתאי
ננו שבתאי יצרה קולאז' של מפגשים עם גברים: המשורר, הרוחניק, הבן של המגיש, הרוסי, הפסיכיאטר, הזמר המשוגע, הנדל"ניסט ועוד. כל המפגשים רעים או קשים, ובטח ובטח שהם מרים ופוצעים. אמפתיה אין שם, לשום צד. זה הדבר היפה בספר הזה, שמלמד על דרך השלילה איך כן להסתכל על אנשים וממש לראות אותם.
