לא יכולים יותר לשמוע על הצ'ופצ'יק של הקומקום? עוד הקרנה אחת של "הלהקה" ואתם שמים קץ לחייכם? ובכן, אתם לגמרי צודקים. קבלו את מצעד הסרטים הישראליים האלטרנטיבים, כאלו שלא ישדרו בשום ערוץ ממסדי ושלא תמצאו בהם פלמ"חניק או אקורדיאון אבל כן הומור שחור, פסקולים מגניבים וישראלים בדרגות שונות של פסיכוזה. יותר טוב מזה?

"לא בתל אביב", 2012

נכון לכרגע, "לא בתל-אביב" (2012) של נוני גפן הוא ה-סרט העצמאי הישראלי של השנה, ואם אתם אוהבים את הסרטים שלכם קוהרנטים ושקופים ורגעי אבסורד  מוציאים לכם את החשק אז ותרו מראש. אבל אם אתם אוהבים את הקולנוע שלכם קצת מופרע עם נגיעות אקספירמנטליות, הגעתם למקום הנכון. מורה צעיר שמפוטר מעבודתו חוטף תלמידה כדי שתעזור לו לכבוש את ליבה של הבחורה מהפיצריה השכונתית. הסרט נראה מדהים ביחס לבעיות התקצוב ממנו סבל (מתוך 350,000 ש"ח עלות הפקה, רק 50,000 מומנו ע"י קרן הקולנוע הישראלי) ומתהדר בפסקול הטוב שהקולנוע הישראלי ראה מזה שנים.

"התרוממות", 1970

עזבו אתכם מעוד שידור חוזר של גבעת חלפון – "התרוממות" (1970) הוא הסרט ששלישיית הגשש החיוור לא רוצה שתראו. עד כדי כך שלפני חצי שנה הם סיכלו הקרנה שלו ברטרוספקטיבה של במאי הסרט, אורי זוהר, בסינמטק. הסרט מספר על שלושה חברים המביאים את נשותיהם לערב חילופי זוגות, ובעוד הנשים נענות בקלילות לרעיון, מרגע שהוא קורם עור וגידים הגברים נכנסים אט אט לחרדה של ממש. בין הסצינות מבליח אורי זוהר כמספר שנון וחד. משום שהגששים מחזיקים כעת בזכויות שלו, ומתפדחים בסרט המיני לעילא ("אפרו-סקסואלי" במילותיו של זוהר) אין אלא לחכות שיועברו הזכויות למי שיסכים להקרין אותו פעם אחת ולתמיד בדרכים חוקיות.

"כלבת", 2011

נבהלתם לראות את גידי גוב תלוי-בכאילו מתקרת שירותים, אבל האפקט קהה אחרי עשרות ימי עצמאות? (ואם לא, מה לא בסדר אתכם?) – אתם צריכים אהבה חדשה, וספציפית, את "כלבת" (2011). סרט האימה של נבות פפושדו ואהרון קשלס מספר אודות חבורה תמוהה למדי (ארבע טניסאים, אח ואחות, שוטרים מושחתים, היערן המקומי וחברתו) שנקלעת ליער ובו פסיכופת אלים, ומנסה לשרוד לופ אלים ואכזרי בתוכו. הקמפיין המסיבי שנעשה לסרט האימה הישראלי הראשון גרם לו להיות אחד הנצפים בשנה שיצא, אבל הדבר החשוב באמת הוא שמדובר, סוף כל סוף, בקולנוע ישראלי קול-על-אמת.

"חתולים על סירת פדלים", 2012

אם באימה וקוליות עסקינן, סרט שנכנס לפנתיאון ההיפסטרי וטרם עשה את דרכו לשידורי יום העצמאות המסורתיים הוא "חתולים על סירת פדלים" (2012) האדיר של יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר-אילן. כמחווה לקלאסיקות האימה האייטיזיות והטראשיות, הכל משתבש כששני תיכוניסטים (או לפחות אחד מהם) מתכוונים לאבד את בתוליהם, ובאמצע השיט הרומנטי מאבדים את החתול מיצי במימי הירקון המצחינים. אולי האלמנט הכי טוב בסרט הוא העובדה שהוא מתרחש בשנת 1994, ורווי מאובני ניינטיז קורעים למדי.


(החל מדקה 7:30)

"אוונטי פופולו", 1986

הסרט אוונטי פופולו, של רפי בוקאי (1986) היה ועודנו חתרני ביותר. מרחוק הוא נראה בול כמו קומדיית מילואים סטנדרטית, אבל כשלוחצים פליי מגלים שהפרוטגוניסטים הם בכלל שני חיילים מצרים שמנסים להגיע מסיני (הנמצאת בידיים ישראליות באותה תקופה) בחזרה למצרים. הסרט מספק ערימה נכבדת של רגעים אירוניים להפליא, במפורסם שבהם החיילים חוטפים ג'יפ של האו"ם ובתוכו או"מניק מת, ודוהרים דרומה בעודם מאזינים לגלי צה"ל.

"ג'ו+בל", 2011

אומרים ש"ג'ו+בל" (2011) של רוני קידר הוא התלמה ולואיז הישראלי, אבל הוא למעשה הרבה יותר מזה. זה לא שהסרט שנחשב לפיצ'ר הלסבי הישראלי הראשון חף ממחוות לקלאסיקת הניינטיז, וביניהן אותה השאלה העולה מתוך קלנועית דוהרת "נעצור או נמשיך לנסוע?" והתשובה הגאונית "אין פה צוק בל, נמשיך לנסוע, נגיע לנתיבות" – אבל הוא גם עמוס רומנטיקה מחוספסת ונונסנס מקאברי שעושים חשק לעוד. ג'ו ובל מסתבכות ברצח האקס של ג'ו, נמלטות מהמשטרה אחרי הלשנה ומוצאות מקלט בשדרות המופצצות בזמן מבצע "עופרת יצוקה". בה בעת הן, כמובן, מתאהבות זו בזו.