רגע לפני פרק סיום העונה השביעית של דקסטר (חמישי, Yes OH, 22:50), שבו נגלה אם לאגוורטה תצליח לחשוף את הסוד הגדול או להפוך לעוד מבחנת דם בקופסה, החלטנו לחזור למיטב הרוצחים הסדרתיים שרדפו אותנו בטלוויזיה ובקולנוע. מהשקטים והמתוחכמים דרך הפסיכופתים המופרעים ועד אלו שהפכו אייקוני תרבות, מי הראוי מכולם לעמוד בראש?

7. פטריק בייטמן, "אמריקן פסיכו"

האם כריסטיאן בייל הוא השחקן המעצבן בעולם? כנראה שכן, אבל עוד הרבה לפני שהוא הסווה את בעיית הדיקציה שלו בלחשושים מגוחכים ב"האביר האפל", הוא גילם רוצח סדרתי ב"אמריקן פסיכו". קור הרוח והיאפיות המחליאים שלו, שכללו חיבה מוגזמת לפיל קולינס, כרטיסי ביקור, ריהוט לבן וטיפוח גוף, הפכו אותו לאחד הרוצחים המעניינים (שמזכיר ולא במעט את הגבר התל אביבי הממוצע) ולדמות כמעט קומית. בייטמן כל כך פאתטי ומרוכז בעצמו שגם כשהוא מופיע מולך עם מסור חשמלי וגליל שקיות זבל, קשה לפחד ממנו. זה לא הופך אותו לרוצח סדרתי פחות מוצלח, אבל כן יותר אנושי ומורכב.

6. לדרפייס, "המנסרים מטקסס"

לא תראו בו כמויות דם גדולות יותר מבסרטי אימה אחרים, אפקטים מיוחדים או איפור מתוחכם, אבל "המנסרים מטקסס" (המקורי משנת 1974, לא הדרעק המחודש) הוא עדיין אחד מהסרטים המצמררים ביותר שאי פעם נעשו. מבוסס באופן חלקי על סיפורו של הרוצח הסדרתי האמריקאי אד גיין, הסרט מגולל את סיפורו של אדם אקצנטרי שחי בבית מוזנח ומבודד. מטיילים תועים שנקלעים למקום נאלצים להימלט על חייהם בבית אימים המקושט בחלקי גופותיהם של קורבנותיו הקודמים. באופן שככל הנראה מנגן על הפחדים הכמוסים ביותר של הצופים באופן אפקטיבי, לדרפייס חובב המסורים החשמליים לא מוציא מילה ולא חושף את פרצופו - המכוסה במסיכה שעשויה מעור אדם - לאורך כל הסרט. במקום זאת, הוא מהדס אחר קורבנותיו באיטיות ומוציא מפיו קולות חייתיים שמזכירים בית מטבחיים. קריפי שיט.

5. אנטון צ'יגור, "ארץ קשוחה"

עזבו אתכם מרוצחים ורבאליים, אלה יאכלו לכם את הראש עד שתרצו שמישהו יגאל אתכם מהייסורים. הטיפוס המפחיד באמת הוא זה שלא אומר מילה בזמן שהוא נעמד מולכם עם מה שנראה כמו מתקן שהוא סחב מתחנת הדלק, מצמיד אותו לראש ונותן לחיצה. עצם הרעיון של לרצוח באמצעות לחץ אוויר מספיק כדי ללמד עד כמה הטיפוס הזה מופרע, וזאת רק דרך אחת מתוך מגוון שהוא מגלה בהמשך. ואם כל זה לא מספיק כדי לצמרר אתכם קשות, חכו שתראו איך הוא מסתפר.

4. זודיאק

כמו הדמות המקורית שעליה הוא מבוסס, גם גיבור הסרט האפל של דייויד פינצ'ר חומק באלגנטיות מרשויות החוק כשהוא לבוש כמו זוכה בלוטו, ומותיר גופות של זוגות אוהבים אחרי דיקור אובססיבי.זה לא נגמר שם, הזודיאק התנהל כסלב לכל דבר ועניין, מרט את עצבי המשטרה והתקשורת במכתבים מוצפנים מיוחדים, התקשר לתחנות רדיו ליליות, והתנהל כמו מי שקצת מתבאס מזה שכל הפשע הזה מסתדר לו כל כך בקלות. וכך אחרי שעתיים וחצי של צפייה במרדפים חסרי סיכוי בלוס אנג'לס, תישארו עם התחושה שהאיש הזה עשוי להסתובב חופשי ממש עכשיו בקרבת מקום.

3. נורמן בייטס, "פסיכו"

הכל באשמת אמא, אומרים לנו כבר שנים, אבל ב-1960, כשיצא הסרט "פסיכו" של היצ'קוק, התמה הזאת עדיין לא הייתה מוטמעת היטב בציבור הרחב. נורמן בייטס המפחידול, גרסת הסיקסטיז לדחויי המרכז לאמנות הפיתוי, בסך הכל רצה לעשות קצת סטוקינג לכוסיות במקלחת. זאת לא אשמתו שיש לו תסביך אם שהיה מספיק לעונות על גבי עונות של "קשר משפחתי" ושהפכו אותו (בגילומו של אנטוני פרקינס) לרוצח שהוא. נורמן בייטס הוא רוצח סדרתי כל כך מעולה לא רק בגלל הטוויסט בסוף (שאמנם כבר שחוק, אבל עדיין עובד), אלא בגלל שהוא הצליח להיות מפלצת חסרת מעצורים אבל גם אדם בודד ומכמיר לב, שלא ממש בא לך שייתפס.

2. ג'ון דו, "שבעה חטאים"

גם בקומונה של הרוצחים הסדרתיים, מסתבר, יש מתורבתים יותר ופחות. חלקם יסתפקו בלהפוך קורבן רנדומלי לעוד איקס על החגורה, אבל יהיו גם כאלה שירצו להתענג על הזוועה. בעודו מריץ את בראד פיט הצעיר ומורגן פרימן, שכבר אז נכנס חזק לדמות המבוגר החביב, במרדף אחריו, דאג האיש הנחמד הזה להשאיר להם מזכרות מלבבות לאורך הדרך: אדם שנאלץ לאכול עד מוות, אדם שנקשר למיטה במשך שנה עד שנרקב בעודו בחיים, וכך הלאה עד לחטא האחרון שמביא את העלילה לסיומה המצמרר. 

1. חניבעל לקטר, "שתיקת הכבשים"

ובמקום הראשון, כאילו שלמישהו היה ספק, חניבעל לקטר. הרוצח שהצליח להפוך אכילת מוח אדם לפעילות אינטלקטואלית, במיוחד כשהיא מלווה ביין טוב וכשברקע מתנגן לו משהו של ויואלדי. חניבעל לקטר הזכיר לנו שאם יש משהו שיותר חשוב ממצפון, שמירת חוק או קדושת חיי אדם, זה טעם טוב, פאסון ונימוסים. אנתוני הופקינס, שגילם אותו ב"שתיקת הכבשים" (ואנחנו מתעלמים לחלוטין מההמשכונים הגרוטסקיים), לקח את האוסקר למרות שהוא מופיע בסרט רק 20 דקות (ההופעה הקצרה ביותר שזיכתה שחקן באוסקר על תפקיד ראשי), בזכות תצוגת משחק מרהיבה ומצמררת שהעבירה לא רק את קלאריס סטרלינג לצד האפל, אלא גם אותנו, הצופים.