9. משמר המפרץ

שיר הפתיחה של "משמר המפרץ", קצת כמו הסדרה עצמה, כיפי למרות הכונפיזם העז הנודף ממנו (ואז מה אם פמלה אנדרסון רצה ברקע בבגד ים אדום שלם ומצופים). כמו שאתם יכולים לשמוע בעצמכם, אם תתעקשו, מדובר בטראש אייטיזי מזוקק ועמוס קלידים וצרידות גברית מצננת ליבידו.  למרבה הצער דיויד הסלהוף הוא לא זה ששר אותו כך שאין לנו סיבה אמיתית לשים כאן את הלינק ללהיט הגרמני שלו DU, אבל ממתי רלוונטיות אי פעם עצרה אותנו. 

8. חברים

ראו פלא: לסדרה המעצבנת בהיסטוריה יש את הפתיח המעצבן בהיסטוריה. האם אי פעם היינו אמורים להזדהות עם הצעירים הללו, בני העלק 26, שחיו בדירה מהממת באמצע מנהטן למרות שלא  הייתה להם עבודה אמיתית? כן, אבל זה לא קרה. תסלחו לנו על תחושת המיאוס מאחד משירי הפתיחה האהובים בהיסטוריה, אבל באקורד השלישי של הפתיח כבר שברנו את הראש במרוצה היסטרית לשלט, אחרת הטרוריסטים ניצחו.

7. אבא חורג, אמא חורגת

היי פאטריק דאפי, למה שלא תיקח הפוגה מחשיפת תלתלי החזה שלך בסרטים על פי רומנים של דניאל סטיל, ותבוא לפצוע לנו את העיניים בפתיח הסופר מדבק של הסדרה הגרועה שלך? עם סוזאן סאמרס, לא פחות. כאילו שאפשר למחוק את הזיכרון של דאפי בחלוק סאטן עם הד של סט זול כל כך בקלות. כמו כן: האם האמריקאים לא הפיקו מספיק לקחים מ"משפחת בריידי"?

 

6. הנסיך המדליק מבל אייר

מה שיפה בפתיח של "הנסיך המדליק מבל אייר", שזכה לאחרונה לגרסה ישראלית, הוא שבתקופה ההיא וויל סמית' באמת היה הדבר הכי מגניב על המסך. היה קל להאמין שהוא נתקע עם הדודים המעפנים מבל אייר, וצריך להעביר איכשהו את הזמן בחור הזה. מאז הסתבר שהוא החליט להתרבות, לייצר נודניק קטן עם צמות, ולהתגלות כמעפן לא קטן בפני עצמו. היום בטח היו קוראים לו הדביק המציק מבל אייר.

5. דוסון קריק

זוכרים איזה רגישים היינו פעם? בימים היפים של תיכון קייפסייד כולנו האזנו לשירי פופ של בחורות עצובות וקיווינו שג'ואי תהיה עם דוסון. או עם פייסי. או עם שניהם. ושג'ן לא תמות. ושלא כל דבר שנגיד ישמע כמו קלישאה איומה שנתפדח להיזכר בה אחר כך, קצת כמו מילות שיר הפתיחה הזה שהיום, כשאנחנו כבר ציניים ומרירים, נשמעות כמו משהו שצריך להסתיים ב"שיואו דוסון אתה כזה הומו".

4. טלנובלה בע"מ

הפתיח של הטלנובלה הישראלית הטובה בכל הזמנים, הלא היא "טלנובלה בעמ", היה מבריק בין היתר בין השילוב בין הנרי וניקה, אבל בעיקר בגלל השורה המדויקת "בואו לראות אותי מתה בין שמונה לתשע ולא יקרה לי כלום". כשהיא הסתיימה היו די הרבה צופים מכורים  שכל יום בין שמונה לתשע רצו למות קצת בעצמם.

3. עובדות החיים

היה שווה לצלוח את שיר הפתיחה הקופצני והמעצבן עשרות פעמים רק כדי לצפות בפרק שבו סו-אן החננה מעשנת ג'וינט, איך לא, בלחצן של הבנות המקובלות. כמו בשאר הפרקים של הקומדיה האמריקאית שהתיימרה לטפל בבעיותיהן של בנות עשרה, הפרק האמור לא יכול היה להיות מוטעה יותר אם אמא שלי (או דוברות "אל סם") היתה כותבת אותו. שווה כל רגע.

2. קשר משפחתי

אין כמו לחזור הביתה משיעור טבע, לחמם פיצה מקפיצה וללמוד לקח חשוב על החיים מפדופיל ומאנס. את פניני החוכמה של יוסי זיידר ואחי יותם מקדים פתיח רגישוש של רוני ידידיה, מלווה בתמונות המזקקות את העשור הידוע לשמצה בהיסטוריה ברצף פוצע עיניים. משחק תפקידים, מישהו?

1. קרוב רחוק

"יו נואו ווי בילונג טוגד'ר", מתנגנים הצלילים הראשונים וכולנו ממשיכים באופן אוטמטי – "יו אנד איי פוראבר אנד אבר". כבר מעל עשר שנים שרובנו כבר לא עוקבים אחרי "קרוב רחוק", אבל עדיין זוכרים בעל פה את השיר (וחשים זעם עצור על זה שהחליפו לנו את פיפה). אופרת הסבון האוסטרלית הזאת משודרת כבר מעל 25 שנה, וסיפקה לנו היכרות ראשונה (ולרובנו גם אחרונה) עם דני מינוג. הדמויות התחלפו בסאמר ביי וכנראה שגם העלילות, אבל מלבד שינויים קלים, שיר הפתיחה הוא עדיין אותו אחד. סוס מנצח וזה. 

אל תהיו זרים, בואו לפייסבוק שלנו!