אורי פפר יורד על אופניים לבית הקפה השכונתי שלו בתל אביב. מי שלא מכיר יתקשה להאמין שמדובר בשחקן עם קריירה בין-לאומית שבימים אלה מככב ב"מרים" של נטפליקס - שמדווחת כי הסרט דורג החודש במקום השלישי בנתוני הצפייה העולמיים שלה.
"מרים" עוסק בחיי אמו של ישו, תפקיד שמגלמת נועה כהן. זו הפקת ענק שבה מופיע בין השאר אנתוני הופקינס; פפר מצדו מגלם את סבו של ישו. "אתה עושה סרט ואף פעם לא יודע לאן הוא יתגלגל", הוא אומר. "זאת הצלחה בין-לאומית משוגעת, מכל העולם מגיעות אליי הודעות. מדהים כמה הפלטפורמה הזאת של נטפליקס שינתה את כל המשחק, לפני 15 שנה אנשים לא שמעו עליה".
לחשיפה בקנה מידה כזה יש לעתים גם מחיר, ובמקרה של "מרים" אלו הביקורות: הסרט נקטל באופן גורף. הדירוג שלו ב-Rotten Tomatoes, האתר שמשקלל את הציונים הניתנים לסרטים בארה"ב, הוא 31%. "ככה זה היום, כשאתה מקבל הכל בחינם", מגיב פפר. "אתה מרשה לעצמך לשפוט הכל ממקום של חוסר ערך". על פניו גם תגובות הצופים לסרט אינן חיוביות, כפי שמעיד ציון של 5.2 מתוך 10 באתר IMDb, אלא שלמספרים אחראית לפחות חלקית מחאה פרו-פלסטינית - לרבות קריאות לחרם - עקב ליהוקם של ישראלים לתפקידים מרכזיים. המלחמה בעזה השפיעה גם על החוויה של פפר בעת צילומי הסרט במרוקו, לא סביבה אוהדת לישראלים בימים אלה.
"לבמאי היה מאוד חשוב להביא שחקנים ישראלים ולהיות נאמן לסיפור, אבל בתוך המלחמה לא הייתי בטוח שאני רוצה לצאת למרוקו, מדינה עם אזהרת מסע חמורה", אומר פפר. "ידעתי שנצטרך להיות בתוך מתחם שאסור לצאת ממנו, ולא לראות את המשפחה חודשיים וחצי זה המון. אבל יעל (גולדמן, אשתו זה 15 שנה - א"ו) אמרה לי, 'אורי, אני שומרת על הבית. אל תדאג, סע, תעבוד. הכל יהיה בסדר'".
ואיך היה?
"נסעתי דרך כפרים שאין בהם כלום ושום דבר, אתה רואה אנשים עם שקים על הגב ובתוך השקים יש ילדים. פשוט עוני אבסולוטי. ועדיין, רוב האנשים שאתה פוגש שמחים לראות אותך".
איך הרגשת שם כישראלי?
"הצוות למד על הדעות שלי כי הדברים היחידים שהעליתי משם לאינסטגרם היו בהקשר של המלחמה, והיה בחור שניגש אליי ואמר, 'אני מאוד מחבב אותך, אבל –', ואז נאם לי על זה שאנחנו אשמים. אמרתי לו, 'רגע, תן לי להציג לך את הצד שלנו'. לזכותו ייאמר שהוא הקשיב, הבין ואמר, 'אני לא יכול לשפוט כשאני שם את עצמי במקום שלך'. בהתחלה היה קצת יותר קל, כי אנשים הזדהו איתנו, אבל המצפן הגלובלי לא מעוגן במציאות ועם הזמן זה השתנה. לא האמנתי שאני יכול לדבר עם אמריקאי, יהודי בעצמו, שרואה אותנו כמו שהמפגינים בקולג'ים רואים אותנו. כובשים, ג'נוסייד, רוצחי ילדים".
היה מישהו שממש התאכזבת ממנו אישית?
"חבר טוב, יהודי אמריקאי. הגענו כבר לדציבלים גבוהים והוא צעק, 'לא אכפת לך בכלל שילדים פלסטינים מתים בעזה!'. אמרתי לו, 'מתי שמעת אותי אומר דבר כזה? אנחנו עם חפץ חיים'. הם חושבים שאפשר לפתור בעיות עם מקדונלד'ס או השטויות האחרות שיש להם. אני אומר לכולם, בואו לארץ. בואו לגור בעוטף, בצפון, ואז תחליטו מה ריאלי ומה לא".
אגב החוויה הישראלית, נועה כהן נבחרה לשאת על כתפיה תפקיד מאוד מחייב.
"וואו, היא מדהימה. היא שחקנית צעירה, אני שחקן ותיק, היא קראה לי 'אבא' ומיד קראתי לה 'בת שלי'. עד היום אנחנו פונים ככה אחד לשנייה. אגב, גם הסיפור של מריה הקדושה עניין אותי בעיקר כאבא לשתי בנות. אני חושב על הרגע הזה שבאה אליך הבת שלך ואומרת, 'שמע, יש לי חדשות לא טובות. אחת, אני בהיריון. שתיים, אני לא יודעת מי האבא'".
השנאה אלינו היא בעיקר מתוך בורות
השנה ימלאו 20 לקריירה הבין-לאומית של פפר, שהתחילה כשלוהק ב-2005 ל"מינכן" של סטיבן ספילברג והביאה אותו בין השאר ל"אל תתעסקו עם הזוהן" לצד אדם סנדלר, "שומר הראש והמתנקש" לצד ראיין ריינולדס ו"הסרבן" לצד מל גיבסון. אלא שהשנה נעשה קשה יותר להיות שחקן ישראלי בחו"ל.
"אני יודע על סדרה שאמרו בה, 'לא מלהקים ישראלים'. יש לנו קאדר מדהים כמו תומר קאפון, גל גדות, שירה האס, מארק איווניר, אבל לא רוצים את כאב הראש הזה", אומר פפר. "כרגע אני פחות מרגיש את המלקחיים שסגרו עלינו, אבל זה עדיין קורה. יש לי שני סרטים שהיו אמורים להיות בפסטיבלים ענקיים, ויו"ר של אחד מהם אמר קבל עם ועדה לבמאי, 'אבא'לה, החומרים האלה יכולים לעשות לי שריפה על השטיח האדום, בוא נחכה עוד שנה'. זה משהו שאנחנו צריכים להילחם בו, היית מצפה מאנשים בתחום להביע תמיכה הרבה יותר רחבה".
כמו מי? ספילברג?
"נגיד, כן. הייתי רוצה להרגיש יותר אמפתיה, איזושהי סולידריות".
בישראל מצפים משחקנים שמצליחים בחו"ל להיות שגרירים. זה לא מכביד?
"אני לא מפחד לדברר את זה. השנה הזאת חידדה עבורי כמה חשוב להיות שגריר ולדבר, לא להתבייש. גרתי שנים בחו"ל, ויעל ואני קיבלנו החלטה מושכלת שאנחנו רוצים שהבית שלנו יהיה בארץ. יש לזה מחירים, אבל אני גאה במקום שלי".
אתה חושב שהיית עובד יותר אם היית נשאר בחו"ל?
"המיקום הגיאוגרפי שלי לא תורם, אבל אין מצב שאני לא אגדל את הילדים שלי כאן. הייתי עכשיו במאליבו, מקום שנראה לקוח מאגדה עם מים ודולפינים, אבל אתה מסתכל מסביב ואומר, 'אני לא שייך'. אני גם אומר לילדים שלי: תטוסו, תגורו בחו"ל, תראו עולם, אבל כמשפחה הבייס שלנו פה. אגב, בהקשר המקצועי ניסיתי להפוך את ישראל לשחקן אטרקטיבי בשוק הבין-לאומי. התוכנית שלי להביא לכאן הפקות זרות ולסייע להן כבר הגיעה לניר ברקת, שתמך בה. ואז המלחמה שינתה את התוכניות".
לעובדה שאתה נשאר מזוהה כישראלי יש משמעויות גם מול הקהל? סביב "מרים" קיבלת למשל תגובות מפרו-פלסטינים באופן אישי?
"כן, ואני אוהב לשחק איתם, ללמד אותם עובדות בסיסיות שהם לא יודעים. השנאה אלינו היא בעיקר מתוך בורות".
אפרופו שונאים, בפרימיירה צולמת עם מל גיבסון, שבעבר הוקלטו אמירות מאוד אנטישמיות שלו.
"זה משהו שגם אני שמעתי, ונורא חששתי. אבל היה לי איתו קשר מאוד קרוב מאז שצילמנו יחד את 'הסרבן', והוא היה אחד מהראשונים שכתבו לי ב-8 באוקטובר, 'הלב שלי איתכם'. הוא הפגין סולידריות עם המציאות והאסון שלנו, והלוואי שכולם היו מיודעים כמו מל גיבסון בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה היהודית בפרט. האם הוא אנטישמי? הכי רחוק שיכול להיות".
אז למה זה השם שיצא לו?
"כי היה לו אינסידנט של בן אדם שיכור, שהתנהג כמו האלכוהוליסט שהוא היה, אבל הוא כבר 17 שנה פיכח. אנחנו כל כך ממהרים למחוק אנשים על משהו שהם עשו, ושוכחים שכולנו בני אדם. כולנו עושים דברים, כולנו אומרים דברים".
לפפר עצמו היה לפני כשנתיים וחצי אינסידנט מדובר: הקלטה שלו צורח על עוזרת בית שהתפטרה דלפה לתקשורת והפכה לשיחת היום. "אני אומר לילדים, לנשום ולספור עד עשר", הוא אומר על הלקחים ממה שקרה ומוסיף בנוגע לפרסום הדברים: "אנחנו חיים בעידן מאוד מסובך, כבר קשה לדעת מה זו אמת. חשוב מאוד לבחון כל דבר שאתה שומע, אם זו פוליטיקה או רכילות. לא הכל נכון, לא הכל זו התמונה השלמה. מה שאתה מקבל זה מה שמישהו רוצה שתקבל, מה גם שבשנים האחרונות יש איזו קפיצוּת תחת. אני שמח שהאוויר קצת יוצא מהבלון הזה, כי זה בלתי נסבל. לשנות סרטים, לא לתת ללואי סי-קיי לעשות קומדיה או לבמאים גדולים לעבוד כי הוכחת משהו בבית משפט? חבר'ה, זה להתחיל לערוף ראשים וזה צדקנות. בשם ההכלה הפכנו להיות בלתי מכילים בעליל".
סיפרת בעבר שהגעת למשחק כי הוא עזר לך להתמודד עם הזעם שהיה בך. אתה יכול להסביר מה מקור הזעם?
"ה-DNA ההתנהגותי שלך נקבע בשנים הראשונות, ואצלי זה היה קשור להורים הגרושים שלי. כדי להגדיר את מקומי בחלל הייתי נכנס ועושה המון רעש - בדרך אלימה או סתם בלעשות צרות, להיות קונדסון. כשעברתי לחו"ל הגעתי למקום שהצרות שעשיתי יכלו להסתיים בזה שיגרשו אותי מהמדינה, אז אתה מבין שאתה חייב להיות יותר חכם ואחראי. זה קרה לי גם בבית, עם הילדים, ולא ביום אחד".
איך עובדים על להירגע?
"אני עושה מדיטציה ובאמת סופר עד עשר. לא תמיד זה עובד, וכהורה לילד שלישי אני רוצה לפעמים לחזור אחורה ולשחרר את הבנות שלי מכל הטעויות שעשיתי. אבל מה אתה יודע על החיים כשאתה בעצמך ילד בן 30? נותנים לך את האחריות הכי גדולה בעולם בלי שום הוראות הפעלה. אתה כל פעם אומר 'הצלחתי לנטרל את הפצצה', ואז זה בא ומתפוצץ כפול".
זה הרבה אשמה.
"כן, אבל כשהייתי רחוק מהבית הרגשתי שעברתי איזה תהליך זיכוך. אם אני לא אסלח לעצמי על הטעויות שעשיתי כהורה, לא אוכל להתקדם קדימה. הורות זה כמו משחק טניס, אתה יכול להתרכז רק בכדור הנוכחי".
כל יום יש לי רגעי שבר
פפר (49), יליד ירושלים, חלם מאז ומתמיד להיות שחקן. כש"רמבו 3" צולם בישראל ב-1987 הוא השתחל לסט והצליח להצטלם עם סילבסטר סטאלון, מי שהיה אז האליל שלו. זה היה רק המפגש הראשון שלו עם סטאלון; השני בא לאחר ששירותו הצבאי, שהחל בגולני, הביא אותו לגלי צה"ל. "סטאלון ביקר אז שוב בארץ כדי לפתוח סניף של 'פלאנט הוליווד', ואני רדפתי אחריו והצלחתי לשכנע אותו להקליט ג'ינגל לרדיו", הוא מספר. "האמת היא שפשוט רציתי שהוא יוציא אותי מפה, רציתי שהוא יתחתן עם אמא שלי. הכי מצחיק זה שיום אחד היא הייתה אצלי בלוס אנג'לס, היינו תקועים בפקק, ופתאום ראיתי את סטאלון ברכב ליד. הוא עישן סיגר ופתח את החלון, ואני אמרתי לו, 'היי אח שלי, זוכר אותי? עשית לי ג'ינגל'. הוא ניסה לסגור את החלון, אבל כנראה נחנק מהסיגר, אז הוא פתח שוב ואני המשכתי: 'וזאת אמא שלי'. לימים ישבתי איתו בחדר עריכה באיזה פרויקט והמשכנו לארוחת ערב. זה היה רגע שבהחלט נחרט".
לא רבים זוכים להגשים ככה חלום ילדות.
"זה אף פעם לא קל. כולם ינסו לחרבן לך על החלום, גם אם הם לא מתכוונים. אני מרגיש מאוד בר מזל".
חלמת מההתחלה על קריירה בין-לאומית?
"כן, היה לי נורא ברור שזה לא רק עניין מקומי. שבועיים אחרי הצבא כבר נכנסתי ללימודי משחק בניו יורק. אבל להגיד שהחיים שלי כרגע הם החלום שהיה לי? לא בדיוק. יש המון דברים שלא הגשמתי, הרבה תחנות שעוד לא סימנתי עליהן וי. מצד שני, הדבר הזה הביא איתו דברים שלא חלמתי עליהם".
כמה פעמים לאורך הדרך היו רגעי שבר?
"כל יום יש לי רגעי שבר, יש לי PhD בהתמודדות עם חוסר ודאות. לצערי שחקן תמיד נמדד על העבודה האחרונה שלו, אבל אני יודע ליפול מהסירה לאוקיינוס ולהאמין שתגיע עוד סירה. גם להיות על סט, בטח סט בין-לאומי, זה לחץ בלתי נתפס ואתה חייב ליצור לעצמך איזה מנגנון למקרה שאתה נחנק, משקשק או מאבד ביטחון".
כשהתקבלת לראשונה לתפקיד בין-לאומי, לפני 20 שנה, איך זה היה?
"הייתי בפאניקה, אבל קודם כל נפלתי על הברכיים ואמרתי, 'תודה, אלוהים. אני לא אשכח לך את זה'. מדהים השינוי שעבר מאז שיצאתי לארה"ב בגיל 21, ב-1996, לאיפה שאנחנו היום. כמה תקרות זכוכית התנפצו".
בד בבד עם הקריירה פורצת הדרך פיתח פפר חיי משפחה יציבים עם גולדמן, בעצמה דוגמנית ומנחה. שלושת ילדיהם - עמנואל בת ה-13, תהילה (בילי) בת ה-11 ואיתן בן ה-6 - נהנים מביקורים בסטים בין-לאומיים, והמשפחה מרבה לטייל גם בארץ. בניגוד למצופה, לא מדובר בטיול מפנק ומתפנק של מפורסמים. "אנחנו מתכננים מסלול ופשוט יוצאים. למשל, כשהבת שלי חגגה בת מצווה נסענו למדבר לשלושה ימים של ניווטים. סחבנו הכל על הגב - את המים, את האוהל. זאת הייתה חוויה שסיימנו בשדה בוקר, וזה משהו שמחבר אותך למקום. יש לנו בארץ נופים מהיפים בעולם".
אנשים מתפלאים? שואלים איך אתם עושים את זה?
"חברים שלי חושבים שזה לא הגיוני, אבל אני אומר להם שזה שריר. אתה עושה את זה פעם-פעמיים, ובפעם הרביעית זה כבר מובן מאליו. זה נכון לכל הנוגעים בדבר".
מה אתה חושב שהילדים לומדים בטיולים?
"אני חושב שהבסיס לכל אהבה בחיים - בזוגיות, בין חברים - הוא חוויות משותפות. כאן החוויה מפגישה אותך עם הלא נודע, ואתה יכול להתעצבן מאוד על בת הזוג או הילדים, או להיות נפעם מההחלטות שלהם, או להעריך את הביחד הזה. ביום-יום אני כבר לא רואה את הילדים שלי, הם גדלים נורא מהר. הטיולים נותנים לנו זמן להיות ביחד ולצחוק ולצעוק ולשיר באוטו וללכת מכות בחדר ולהתקלח ביחד. לפעמים זורקים את הילד לנהר, או שדוחפים אותי, או שעושים על האש. זה לא יסולא בפז, אני לא מוכן לוותר על זה. גם בעבודה בחו"ל, הדבר שאני הכי מבסוט עליו זה שאני יכול להגיד, 'יאללה, נחבר טיול גם פה'. אני חושב שזה בית הספר הכי טוב בעולם, הילדים מקבלים נקודת ייחוס לתרבויות אחרות ולסוג חיים אחר".
המרחק והזמן בנפרד משפיעים לטובה או לרעה?
"יש לנו מנטרה בבית שלהתגעגע זה טוב. בזוגיות, בהורות, לא צריך לפחד מזה. הרי היום גם יותר קל עם כל האמצעים הטכנולוגיים. כשאתה רואה בן אדם כל יום, אפילו פיזית, אז יש משהו שלא משתנה ואין לך פרספקטיבה. פתאום אני חוזר הביתה ואומר, 'בוא'נה, אשתי, איזה כיף לראות אותך. איזו יפה את'".
טוב, אצלך זאת ממש עובדה.
"והיא רק משתבחת עם הזמן. כשהתחלנו לצאת הייתי קם בלילה ורואה אותה ישנה לידי ומחייכת. לא יכולתי להבין את זה, אמרתי, 'זה מלאך'".
אתה חושב שהמשפחתיות חשובה לך כתיקון לאיך שגדלת?
"חד-משמעית, אני מנסה לדאוג שלילדים לא יהיו החוסרים שהיו לי בבית. זה משהו שאני מאוד ער לו. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 3, ואין לי שום זיכרון שלהם ביחד. הבית בשבילי, מה שאני מנסה לייצר לילדים, זה אי של שפיות. הדבר היציב בחיים. ואתה גם חי דרך הילדים שלך ילדות שנייה, אז אני מוצא את עצמי זוחל עם הבן שלי, מטפס איתו, נלחם איתו, צוחק איתו. יש לי ממש הבזקים של הילדות שלי, ויכול להיות שבתת-מודע אני יוצר לעצמי תמונה שלמה יותר".
יש לי פרטנרית מדהימה
החיים בארץ והעבודה בחו"ל, תחום העיסוק שבו שום דבר אינו מובטח והמשפחה שהיא מופת של יציבות - בין כל אלה מתנהלים חייו של פפר. "העובדה שזה אורח החיים שלי, זה שהצלחתי לעשות קריירה שם ולחיות פה, אני חושב שזה פיצוח מאוד מיוחד", הוא אומר. "מרכז החיים שלי הוא ישראל, ולמזלי יש לי פרטנרית מדהימה עם חוש להרפתקה של 'יאללה, מרימים עוגן ונוסעים לכמה חודשים'. אין התחשבנות, גם כשהיא עושה את הדברים שלה אין לנו אישיו כזה. לצד חוויות, לדעתי הדבר החשוב בזוגיות ארוכה זה לשמר את העצמאות שלך. לכי תממשי את עצמך ואני את עצמי, בעצמאות ובחדווה ובפעלתנות. זה לא מתנגש, ההפך, זה מחמיא אחד לשני".
אם כבר מדברים על משפחה, בן דודך ארי פפר עשה קריירה עם "רד בנד" ועכשיו מתחרה ב"הכוכב הבא לאירוויזיון". יש מצב שהוא עוד ייצג את ישראל?
"ארי מטורף, גאון. אני עוד זוכר אותו עושה מופעים בשדרות רוטשילד בתל אביב, איך כל המשפחה אמרה, 'אוי ואבוי, זה מה שהוא הולך לעשות, הופעות רחוב?'. הוא וירטואוז חבל על הזמן, אם הוא יהיה באירוויזיון אני אדאג שתהיה הקרנה של סרט שלי איפה שהוא לא יהיה".
הריאיון הזה מתנהל כשגיל 50 שלך בפתח. מה זה עושה לך?
"זה כמו שתגידי לי שאנחנו חיים עכשיו על מאדים. אף פעם לא הרגשתי שהגיל מכתיב את החיים שלי, אבל פתאום זה בא עם משקל, כאילו הגיל נכנס לפניך. זה שם אותי במקום שאני לא רגיל להיות בו, כי אני מרגיש ילד. אני מקווה שלא יהיה לי משבר ואברח לגור בסינגפור. אבל יאללה, מה זה 50? זה על הכיפאק. אני עדיין עושה את מה שאני אוהב, אני עדיין עם האישה שאני אוהב, יש לי שלושה ילדים שאני גאה בהם. לוקח זמן לעשות את כל הדברים האלה, אז כנראה שזה קשור. יש צלקות שבאות עם הגיל ויש חוכמה שבאה עם הגיל. בוגר זה גם כוח, ואני מרגיש הרבה יותר כוח".
יש לך חלום לקבל תפקיד שיביא לך אוסקר?
"אמרתי לך שלא על כל החלומות סימנתי וי, ואין ספק שהאוסקר ברשימה. אני מרגיש בדרך הנכונה, 'הסרבן' היה מועמד לאוסקרים וזכה בפרס העריכה. אבל עצם הזכות לעשות אומנות ברמה גבוהה זה אחד הפרסים הכי גדולים שאני יכול לקבל. ועם ההתבגרות, גם כשחקן אני מרגיש הרבה יותר שלם משהייתי בגיל 20 או 30".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מיטל ברונר | איפור: רותי עדי | שיער: בועז עוזרי | ע. סטיילינג: תאיר כהן גיליס | הפקה: טל פוליטי