כיוון שגם לי יש פייסבוק ואני חי בישראל, גם אני נחשפתי אתמול לסרטון הפרומו של כאן 88 לפסטיבל המוזיקה SoLow, בכיכובו ובבימויו של איתי זבולון. ומה אגיד לכם? לא צחקתי. סליחה אלוהים וסליחה כל 47 ה-shareים המוצדקים לחלוטין שממש לא סתמו לי את הפיד, אבל לא צחקתי. חייכתי, זה כן. חייכתי עד שכאבו לי השפתיים כשדמותה המואנשת של תל אביב סיפרה שהיא יפה יותר מלירז צ'רכי ושהיא מקססת על ישראל היום, אבל לא צחקתי. מה שכן עשיתי, כי כמובן שצפינו בסרטון הזה במשרד, איש-איש מול מחשבו או טלפונו, זה להגיד מיד ובקול רם "מצחיק!". קטגורית, מצחיק. פייר? מצחיק. אבל אם באמת מצחיק, ואם היה לי חשוב כל כך להביע בקול רם כמה הסרטון הזה מצחיק, למה לא באמת צחקתי? ותרשו לי להקיש ממני אליכם ומהסרטון הזה לאלפי בדיחות ותמונות, סרטונים, ממים, פאנצ'ים, גאגים, שמועות ואנקדוטות - אבל אתם לא צוחקים. אנחנו לא צוחקים באותה המידה בה אנחנו מצהירים כמה דברים הם מצחיקים.
לא שהדברים נהיו פחות מצחיקים, ממש לא. זהו לרגע לא עלבון ליצירתו הקומית של זבולון, לסרטונים של רועי כפרי (שקיבל קרדיט משני למדי בפרומו ל-SoLow על אף שהשפעתו ניכרת בו ברמות) או ליוצרים קומיים באשר הם. הרי גם סרטים קומיים גורמים לנו לצחוק פיזית לעתים רחוקות. אני חושב שהפעם האחרונה שצחקתי בקול רם באולם קולנוע היתה ב"מסיבת רווקות", וברור שגיחכתי מאז, ברור שחייכתי, ברור שהחמאתי מאז לעשרות סרטים על הסצנות הקומיות שבהם, אבל אשכרה לצחוק בקול רם? לאבד כמה דקות מחיי באובדן שליטה, תוך שאני מוחה דמעות וגועה בצחוק כמו תמונת אילוסטרציה של אושר? זה נדיר משנראה לכם.
שלא במפתיע, חיפוש בגוגל של תופעת אובדן הצחוק או דעיכתו יוביל אתכם לעשרות אתרים שישאלו אתכם בקול מטאפורי של יועצת בית ספר "הכל בסדר בבית? יש משהו שאתה רוצה לספר לי?". אובדן היכולת לצחוק מזוהה מיידית כאחד הסממנים הראשונים, או לפחות מהמובהקים והציוריים ביותר של דיכאון. אבל זה לא המקרה. עשיתי את השאלונים האלה של "האם אתה בדיכאון" וקיבלתי 60 - אני ממש בסדר בסך הכל, אני פשוט לא צוחק כמו שהייתי רוצה. כמו שאתם אומרים לי שאני צריך. כי מה שרובם הגורף של המאמרים בנושא הצחוק מסכימים עליו הוא שצחוק הוא חוויה חברתית. צחוק נעשה תכוף ורם יותר כשהוא מתרחש בחברה, וגם אם לא מסכימים על ה"שימוש" האבולוציוני שלו, ברור שהוא מועצם כשהצוחק נמצא בחברת אנשים שגורמים לו להרגיש בנוח. אדם שיושב עם אוזניות באוטובוס וצוחק לעצמו נראה לנו מוזר, אבל קבוצת חברים שעושה את זה כבר הגיונית לנו לגמרי.
ואלה מטרות מתחרות בעצם, לא? צחוק הוא חוויה חברתית בבסיסה, אבל צפייה בסרטונים היא חוויה אישית. אני רואה את הסרטון אך ורק בעיניי שלי, ומגיע אליו עם המטען הפרטי שלי אחרי שילוב מסוים מאוד של נסיבות והיסטוריות. ובכל זאת, הסוציאליות של ההומור דורשת ממני להכיר בעובדה שאיתי זבולון, לצורך העניין, הוא אדם מצחיק שנמצא בסיטואציה מבדחת. וזה נכון, לעזאזל! הסרטון של זבולון מצחיק כשם שסרטון כלבלבים נופלים למים הוא מצחיק כשם שהפרק האחרון של "המקום הטוב" מצחיק - אנחנו מבינים ברמה הלוגית שהם מסוגלים לעורר צחוק ומכוונים לכך, אבל הם לאו דווקא עושים את זה בפועל.
זה חלק מהאישו, כמובן. אנחנו מוצפים בתוכן הומוריסטי, וברור לנו שנדרש מאיתנו להגיב לו. שאנחנו צריכים לסמן שהבחנו באלמנטים ההומוריסטיים והבנו אותם. לכן פיתחנו ושכללנו את החיוויים המשלימים האלה, את קריאות ה"וואי, מצחיק", ה-"חחח" או האימוג'י שדומע מרוב צחוק. את ה"פיפי אני". אף אחד לא חושב שמי שכתב "השתנתי במכנסיים" באמת השתין במכנסיו, אבל זו אינדיקציה לכך שהוא הבין את מה שאני מבין. ששנינו חולקים את החוויה הזו. כשם ש"לבריאות" לא באמת מאחל בריאות למתעטש אלא רק מכיר ומאשש את קיומו בחלל, כך גם הזעקה "מצחיק!" אין פירושה שבאמת צחקת, שממש בקע לך צחוק מהסרעפת והפה ובמשך זמן מה זה כל מה שעשית. היא כן אומרת שיצרת מסגרת, שחתרת לקראת קשר אנושי. וגם זה ראוי, גם זה יפה, זה אפילו מרגש. זה פשוט לא מצחיק.