כל מקצוע שמכבד את עצמו זקוק לריאליטי תחרותי. לדוגמניות יש את "טופ מודל", למוזיקאים יש את "הכוכב הבא", ולטבחים מקצועיים יש את "משחקי השף". אפילו למנפחי זכוכית יש את "Blown Away", שעלתה בקיץ שעבר בנטפליקס. למרות זאת, תעשיית הביוטי עוד לא הצמיחה ריאליטי תחרותי ראוי ומצליח, ונסיונות קודמים כמו "אמריקן ביוטי סטאר" התאדו ונעלמו מלוח השידורים. וזה בעצם משונה מאוד. ב-2018, גלגלה תעשיית הביוטי העולמית יותר מ-532 מיליארד דולרים, מומחי ביוטי מוצאים את עצמם שוב ושוב במרכזו של סיקור תקשורתי. כמו כן, קיילי ג'נר, קאם דה פאק און. רוצה לומר, ביוטי כבר איננו נישה כי אם ענף בידורי שלם בעל משקל תרבותי.
את הכפפה המנצנצת הרימה הפעם יוטיוב, שהשיקה לפני שבועיים את "אינסטנט אינפלואנסר" בהנחיית הביוטי-בלוגר ג'יימס צ'רלס, ומשחררת פרק חדש בכל שבוע בערוץ היוטיוב של צ'רלס, שמתהדר בכ-19 מיליון עוקבים - מספרים שטלוויזיה מסורתית יכולה רק לחלום עליהם. המתמודדים הם ביוטרים מנוסים שהצליחו להגיע למאסה מסוימת של קהל, אבל רוצים להעלות את כמות המנויים שלהם, ולהפוך את סרטוני האיפור שלהם גם לעסקים רווחיים בזכות חסויות ומכירת פרסומות בערוציהם. כמו בכל ריאליטי תחרותי, גם כאן הם חמושים בקלישאות כמו "היתה לי ילדות קשה" או "אני רוצה יותר ממה שהחיים הועידו לי", וכמו בכל ריאליטי הם נדרשים לעמוד באתגר חדש מדי פרק, כשבסוף הפרק אחד מהם מודח.
האתגרים הנ"ל מנסים לפרק את הקריירה של המשפיען לגורמים, והתוצאה איננה אחידה. בפרק הבכורה, למשל, המתמודדים נדרשים לכתוב, לצלם ולערוך סרטון טוטוריאל (הדרכה) שלם בפרק זמן קצר, אבל בפרק השלישי האחיזה במציאות כבר מתרופפת, וצ'רלס דורש מהם שיפברקו סרטון התנצלות על פשע וירטואלי שביצעו (כמו שימוש יתר באפליקציות ריטוש או שילוב של יותר מדי פרסומות בסרטון). זה מאוד מבדר למי שמכיר את הז'אנר, אבל כובד הראש בו יוטיוברים מתנהלים מול העוקבים שלהם עדיין מיתרגם לטלוויזיה די מגוחכת. כלומר, מובן שהתנצלות היא חלק ממחזור החיים של יוטיובר (צ'רלס עצמו פרסם כמה וכמה מהם), אבל מלבד השפלת המתמודדים אין באתגרים כאלה ערך של ממש.
וחבל, כי ל"אינסטנט אינפלואנסר" יש ים של פוטנציאל. ביוטי, היא, כאמור, תעשיית ענק ששואבת אליה עוד ועוד מותגים ויוצרים, ומעניין להציץ לאחורי הקלעים של מפלצת כזו. החלקים הסוחפים ביותר בתוכנית הם בדיוק אלה שמראים לך אילו קשיים עלול לפקוד ביוטי בלוגר - עריכה מסובכת לסרטון, שינון תסריט, העמדת פריים מחמיא, בחירת כותרת מפתה וכו'. אלה כלים סופר שימושיים לכל מי שיוצר תוכן ברשת, וב-2020 אפשר להגיד די בבטחה שכולם יוצרים תוכן זה או אחר ברשת.
חזרנו קודם על הצירוף "כמו בכל ריאליטי תחרותי", והאיכות הזו עובדת לטובתה ולרעתה של "אינסטנט אינפלואנסר". מצד אחד, הסדרה נראית מעולה ולרגע לא מרגישה כמו משהו שאי אפשר היה לשדר בטלוויזיה מסורתית. ג'יימס צ'רלס הוא לא מנחה מבריק, אבל ניכר שלימדו אותו היטב איך להפוך את הכריזמה המקוונת שלו למשהו נגיש יותר, שיקרוץ גם למי שלא צופה להנאתו בהדרכות איפור. מצד שני, המקצועיות של "אינסטנט אינפלואנסר" עומדת לה לרועץ, ופעמים רבות היא מרגישה קצת מלאכותית ומאולצת. המתמודדים חינניים ולוקטו בקפידה, אבל אף אחד מהם לא התגלה כדמות צבעונית שכיף לראות אותה מצליחה (או נכשלת). כדי לפצות על כך, "אינסטנט" משתמשת בהרבה מאוד קלישאות, ותובעת מהמתמודדים לספק סיפור חיים מרגש, שבדרך כלל הופך לשיקול מרכזי בבחירה אם להדיח או להשאיר אותם. מובן, אבל מבאס.
למרבה המזל, יש דבר אחד ש"אינסטנט" לא עושה כמו תוכניות ריאליטי אחרות, ואחרי כל הדחה מגיע רגע כל כך לא טלוויזיוני וכל כך קרינג'י, שקשה להאמין שחברת הפקה מקצועית מאשרת לשדר אותו. רגע לפני כתוביות הסיום, צ'רלס והמודח נפגשים ומצלמים סרטון פרידה משותף, ובו צ'רלס תמיד מאופר ומתוקתק, בעוד המודח מצטלם באיפור מרוח מבכי - קלישאת ריאליטי נוספת לאוסף - ומתקשה בדרך כלל להשלים משפט מרוב תסכול ואכזבה. התוצאה היא שתיים-שלוש דקות של מבוכה נוראית: פרצוף הליצן המסותת של של צ'רלס פולט קלישאות מנחמות ומנסה להביע אמפתיה בצורה הכי פוטוגנית שאפשר, ולידו צעיר או צעירה שלא מצליחים להשלים משפט מרוב תסכול ואכזבה. ההתבוססות הזו בסבלו של האחר על רקע לבן וסטרילי כמו שאוהבים ביוטיוב היא מחזה מרתק, שמסכם בצורה הטובה ביותר את הערבוב בין טלוויזיה לקלאסית לתוכן אינטרנטי ויראלי. ושווה לדגום פרק של הסדרה רק בשביל להגיע אל הסיום החושפני והמביך הזה.