"יש לי מספיק מודעות עצמית כדי לדעת שכשאנשים ישמעו שקיבלתי את זה הם יגידו 'מה?'", אומר פול ראד, הגבר הסקסי ביותר עלי אדמות בשבילכם, למגזין People שהעניק לו את התואר המטלטל בשבוע שעבר. "זו לא צניעות מזויפת. יש כל כך הרבה אנשים שצריכים לקבל את זה לפני", הוסיף במה שהחל להישמע כמו נאום של זוכה פרס נובל לשלום.
הרבה אנשים אכן קיבלו את זה לפניו. לחשודים מיידיים כמו ג'וני דפ, בראד פיט וג'ורג' קלוני זה אפילו קרה יותר מפעם אחת לאורך ההיסטוריה (שהחלה בשנת 1985, עם מל גיבסון). למה זה באמת מרגיש מוזר למנות את שמו של ראד לצד שמותיהם בקטגוריה היוקרתית הזאת? ומה זה אומר עלינו, כחברה אנושית שאמורה לשקף לחברי האקדמיה הנכבדים של מגזין People את הסנטימנט הזה?
מצד אחד, כנראה לא הרבה. נוסחה שתמיד טוב לזכור גורסת שכאשר התעשייה ההוליוודית מחלקת פרסים לאנשים, היא בעצם מחלקת אותם לעצמה. במקרה של ראד, נדמה שההכתרה הזאת מתפקדת קודם כל כעיטור עוז והוקרה על צליחה מעוררת השראה של קריירה שלמה בתפקידי משנה מסוג "גוד גאיי", שבשנים האחרונות אפילו הופכים סוף-סוף לתפקידים ראשיים - גם אם משניים תרבותית.
לבחירה אכן יש איכות כמעט חתרנית מהבחינה הזאת, אם נזכור שאפילו גיבור העל שראד זכה לגלם בנבחרת הנוקמים של מארוול - אנטמן, הלוא הוא איש הנמלה - הוא כנראה בהכרח הכי פחות סקסי בחבורה. ואולי דווקא התפקיד הזה הוא שאיפשר לשחקן לאגור מצבורי סקס-אפיל מתחת לאפנו, כשלא חשדנו בכלום, ממש כפי שפועל החרק הזעיר שהוא מגלם.
היה את הבוקר הזה ב-2015 בו העולם התעורר לתמונת פפראצי שתיעדה את הטרנספורמציה הערמומית, וחשפה שראד, 1.78 סנטימטרים של לבנוניות רכה וענוגה, התחתך פתאום כהוגן במסגרת ההכנות לצילומים. אבל הלם גדול אף יותר נרשם לפני שנתיים, כשוויקיפדיה התעקשה לטעון שמדובר באדם בן חמישים וטוויטר התעקש לטעון שמדובר בפייק ניוז בוטה ומעליב. גם אם אנשים אכן תמהים עכשיו על הכתרתו כגבר הסקסי בעולם, ראד מוזמן להתנחם בכך שה'מה' הזה לא באמת משתווה ל'מה' שליווה אז את הגילוי המרעיש על גילו.
זה כנראה גם אחד השיקולים הסאב-טקסטואליים הכי משמעותיים כאן: יותר משמדובר בפרס על איך שראד נראה, מדובר בפרס על איך שהוא לא נראה - הוא לא נראה כמו גבר בן חמישים ושתיים, וזה, בתעשיית הבידור והרבה מעבר לה, כבר הישג שראוי לכל השבחים והכתרים. במציאות שבה כוכבי הניינטיז האיקוניים מעמתים את האובססיה שלנו לנוסטלגיה עם החרדה שלנו מזקנה, ראד - קודם כל ולנצח ג'וש מ"קלולס" - הוא באמת גיבור על. ואף מילה על הקולגות מהקאסט של הסדרה שהעניקה לו את התפקיד השני הכי זכור ואהוב שלו.
והיות ואי אפשר באמת לדבר כיום על החלטות תרבותיות שמתקבלות באמריקה בלי לבחון אותן דרך פריזמת התקינות הפוליטית והתיקון ההיסטורי, נקודה ששווה להתעכב עליה נוגעת לכך שראד מגיע אחרי שלושה גברים שחורים שגרפו את התואר בשלוש השנים האחרונות: אידריס אלבה, ג'ון לג'נד ומייקל בי. ג'ורדן.
מתבקשת בחירה שקולה ועדינה לשבירת הרצף הזה, וזה בדיוק מה שהסקסי התורן מביא איתו: פול ראד הוא ההתגלמות הגברית של המושג "הולסום" - נשוי כבר 18 שנים לאותה אישה, מגדל איתה שלושה ילדים פוטוגניים ולא מאיים על אף אחד. הוא גוד גאיי יפה עיניים בעולם של פאקבויז יפי בלורית, מודל גברי בריא ויציב שלא דבק בו רבב דושי או מילימטר אופל. הוא המקבילה האנושית של סווטשירט בגוון אפור מלאנז' - זה סקסי כי זה ניטרלי, כי בייסיק איז ביוטיפול. במובן מסוים, הבחירה בפול ראד היא הפרידה מג'וני דפ. ואולי באמת הגיע הזמן.