"תקשיב אינפנטיל, אני לא רק תחת אז תרגיע ת'פתיל", במילים בוטות אלו נפתח שיר התגובה של מעיין אדם לשירו של דודו פארוק "דוד המלך (ערק ערק ערק)". אדם, לשעבר דוברת שרת התרבות מירי רגב ויוצאת "הישרדות", שמעה באיחור אופנתי של יותר מחצי שנה על תופעת דודו פארוק, וככל הנראה הזדעזעה מהמסרים הפוגעניים, כל כך הזדעזעה עד שהחליטה להפיק שיר מחווה פמיניסטי לעילא, תוך שימוש בביט המקורי, במקצב ואפילו במראה של הקליפ המצליח. ובעצם, צריך לתת קרדיט גם לישראל היום על הגילוי המאוחר הזה, כי הקליפ עלה במחלקת הדיגיטל של העיתון. כך או כך, אדם, עם אצבע על הדופק התרבותי ושליחות נעלה למען כל המין הנשי, העמידה את התשובה הנחרצת לבדיחות המיזוגניות של דודו פארוק, או כמו שהיא מרפרפת, "עם דיבור כזה נגוע, אף אחת לא תגיד לך כן".
ראפ פארודי הוא ז'אנר בעייתי, שנוטה לרוב לגלוש למחוזות ילדותיים וממוחזרים מדי. ההיפ הופ כולו מתבסס על השפעות, סימפולים והעתקות, וכשסחרור השעתוק לא מאוזן על ידי מידה של אותנטיות, רצף הבדיחות מאבד מכוחו. זאת הסיבה שתופעת דודו פארוק בעצמה זכתה לספקנות מצד חסידי הז'אנר - דמות פיקטיבית שיורה קללות והצהרות מנותקות מכל קשר למציאות, פארודיה גסה על ראפר מזרחי, שהיא בסופו של דבר רק בדיחה. אבל לדודו פארוק יש מספיק סטייל וקלילות כדי לשלב את ההומור בצורה לא מחויבת, ובעיקר לא מביכה.
זה המסר העיקרי בשירה של מעיין אדם, לא הפמיניזם, לא הערכים והשפה המכבדת, אלא המבוכה. קשה לצפות בקליפ בלי להתעוות בחוסר נוחות בלתי נסבל. המילים הגמלוניות, העקיצות העדינות והחינוכיות, הרפרורים לשירותו הצבאי ולמוצאו הצפון תל אביבי של היוצר, הפלואו חסר התנופה ובעיקר דמותה המהוגנת של אדם - כל אלה יוצרים מבוכה איומה כשצופים בקליפ. התיוג של השיר כראפ הומוריסטי עושה עמו חסד, כי למען האמת מדובר בשילוב בין שני תתי ז'אנרים נחותים עוד יותר: שירי מחווה חובבניים וראפ חינוכי (אלוהים, מה יותר גרוע מראפ חינוכי). במילים אחרות, שילוב בין "גדלתי כבר בר מצווה", ושיעור חברה בו המורה הנלהבת מדי מנסה לשכנע את תלמידיה להתרחק מסיגריות, אבל 'בשפה שלהם'.
השיר של אדם לא מעיד רק על חוסר כישרון בראפ וחוסר מודעות, לא רק מאחר את הרגע ומפספס את הפואנטה, הוא חוטא בעצמו באותו דבר בו היא מאשימה את פארוק. אדם רצתה לבצע חידוש חינוכי ללהיט הגזעני והמיזוגני של דודו פארוק, ובעוד שהפמיניזם התבטא בשורות אלמותיות כמו "אני לא רק תחת", בסקציית הגזענות נראה שאדם זורמת עם הבדיחה של פארוק ואף מגדילה. היא מאשימה אותו בכך שבגדל בצפון תל אביב, לטענתה הגיע מבית מבוסס וגם שירותו הצבאי לא הרשים אותה, כשלכל זה היא מוסיפה את המבטא הערבי שפארוק אימץ בהומור. זה ההבדל בין דודו פארוק למעיין אדם, הוא עושה צחוקים, היא אומרת את האמת שלה. אין לה בעיה לצחוק על ערבים או מזרחים (תלוי איך תפרשו את המבטא), אין לה בעיה לתייג אדם לפי מוצאו או שירותו הצבאי, היא מאמינה בכל ליבה בערכים המיליטריסטים והגזעניים שפארוק מעמיד פנים שהוא מקדם.
באקטיביזם הפוליטי הבועט של מעיין אדם, אין בעיה עם אלימות וגזענות, אין בעיה עם תרבות הצריכה המשתוללת ועם ניכוס תרבותי. האקטיביזם של מעיין אדם דורש רק דבר אחד: דברו יפה לנשים, אחרת אף אחת לא תרצה אתכן. זאת אולי ההוכחה לכישלון המובנה של אקטיביזם סקטוריאלי מנותק. אין פמיניזם בלי שוויון כללי, ואי אפשר להתנגד למיזוגניה בזמן שאתה מעודד את שאר צורות הדיכוי. אז מה העונש של הגברים השוביניסטים לפי אדם? אף אחת לא תרצה אותך, הם יהיו ילדי כאפות, בתולים. בקיצור, אותו מאצ'ואיזם מיושן שפארוק לועג לו, חוזר אצל מעיין אדם בסיבוב שמרני וצבוע. היא לא מבינה את דודו פארוק, לא את מעלותיו ולא את הבעייתיות שלו, אז ברור שלא תוכל להציב לו תשובה הולמת. מי שלועג לפטריארכליות ולשוביניזם הוא פארוק, ומי שמקדמת ערכים דכאניים והטרונורמטיביים היא המתנגדת הפמיניסטית לכאורה. וזה עוד לפני שהזכרנו את השורה האלמותית, "אני עונה, ת'עצבים כבר לא - בולעת". זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב, וזה היה עצוב אם זה לא היה כל כך, אבל כל כך מביך.