פעם בכמה שנים מגיע לבתי הקולנוע סרט פשוט למדי, בהפקה אירופאית צנועה, ובניגוד מוחלט לכל תחזית הגיונית, מצליח להפתיע בענק ולשבור בדרך כל קופה אפשרית. ברוב המקרים, ההצלחה עשויה להבטיח, בנוסף להגדלת העו"ש של היוצר, רימייק הוליוודי. "עוד משהו בקטנה", שעלה בתחילת החודש לאקרנים בארץ, הוא מסוג הסרטים שפוגעים בול בכל אלמנט שהוזכר לפני שתי שורות: סרט תוצרת צרפת מז'אנר קומדיות ה-Feel Good שעם תקציב של 6.5 מיליון דולר בלבד מנצח כל שובר קופות הוליוודי בדרך לפסגת שוברי הקופות בצרפת.
למרות שהיא נוגעת בכל הנקודות הרגישות של חובבי התקינות הפוליטית, הקומדיה שכתב וביים השחקן והקומיקאי הצרפתי ארטוס, כבר הספיקה לכבוש את הצרפתים, הרוויחה קצת יותר מ-74 מיליון דולר. לכל הדעות מדובר בלהיט. ארטוס, שגם משחק בתפקיד הראשי, חייב את הצלחתו קודם כל לצוות השחקנים שלו, שרובו מורכב מאנשים עם צרכים מיוחדים וחסרי כל כישרון משחק - אבל אין לזה באמת חשיבות. במהלך הסרט הם מתגלים כטיפוסים צבעוניים וכישרוניים לא פחות מהשחקנים המקצועיים שמובילים אותו.
הסיפור של "עוד משהו בקטנה" רזה ודליל, ובכל זאת טומן בתוכו כמה פנינות עלילתיות חביבות. במרכזו שני שודדים, אב ובנו (ארטוס וקלובי קורנילאק). לאחר שוד מוצלח ופורה במיוחד, ומכיוון שחנו בחניית נכים, הם מגלים שרכב המילוט שלהם נגרר. כשהם אובדי עצות, הקארמה מזמנת להם אוטובוס ועליו אנשים עם צרכים מיוחדים בדרכם לחופשה השנתית שלהם והשניים מנצלים את ההזדמנות.
הבן פול מתחזה לבעל מוגבלות ומאמץ הבעות פנים דביליות וקולות מוזרים, והאב למטפל הצמוד שלו. יחד הם מצליחים להערים באופן מופרך ותלוש למדי על המדריכה אליס (אליס בליידי) ויוצאים למסע עמוס ברגש, בדיחות לא מתוחכמות מדי, קמצוץ של אהבה ומקבץ משיריה של הזמרת הצרפתייה דלידה.
"עוד משהו בקטנה" אולי לא יהיה הבחירה הראשונה שלכם כשתרצו לרכוש כרטיס לקולנוע, ובכל זאת כדאי לתת לו הזדמנות. אין בו יומרות או ניסיון להיות "מחוברים לחיים" הבא, למרות נקודות ההשקה בין שני הסרטים. מה כן יש כאן? המון לב. וזהו בערך. הסיפור אuמנם דליל והעלילה לובשת סקיני ג'ינס, אבל צוות השחקנים ה"לא באמת שחקנים" של הסרט הם אלו שעבורם כדאי להתאמץ ולצאת מהבית.
בעידן של תקינות פוליטית רגישה במיוחד, צריך הרבה אומץ להפיק סרט כמו "עוד משהו בקטנה" ונראה שלארטוס יש את כל הביצים הנדרשות כדי לעשות את זה. הוא רץ על כל המגרש עם תסריט פשוט וקליל, והומור סלפסטיק מטופש בהחלט. כך למשל, אישה עם תסמונת דאון חוטפת כדורים, משוטים ושאר חפצים לפרצוף באופן קבוע. גם אם הוא צוחק עליהם או איתם, ארטוס שם את חבריו לצוות בפרונט וזה יפה וזה חמוד לאללה ולמרבה הפלא – לא מעורר לעג.
כמכלול של אירועים וטקסטים, "עוד משהו בקטנה" הוא בין הסרטים המופרכים ביותר שתראו השנה. הדיאלוגים מלאכותיים מאוד, בעיקר בין פול לאביו, איתו הוא חולק מערכת יחסים בעייתית במיוחד. עבורם, המסע הזה אמור להיות מסאג' רקמות עמוק למערכת יחסים דפוקה ועמוסת משקעים. זה לא באמת קורה וחבל. יש כאן רובד דרמטי בסיסי שהיה יכול להכניס לסיפור הזה הרבה יותר נפח והרבה יותר רגש. במקום, הממד הדרמטי נותר שטוח מאוד, וזה משפיע על מקבילו הקומי.
יותר משהוא סרט מצחיק, "עוד משהו בקטנה" הוא סרט שנוגע ללב, מלטף אותו, אבל לא מעז ללפות אותו בעוצמה. זה מצטרף לתלונה נוספת: הסוף שלו מחופף לגמרי בצורה מעצבנת. הקונפליקטים, אם היו כאלה בכלל (וגם זה לא בטוח), נפתרים כלאחר יד ובאופן לא מספק בכלל.
קל לדון את "עוד משהו בקטנה" לכף זכות. למרות הפגמים הרבים שמגיעים איתו בילד אין, הוא עדיין סרט חמוד, על אנשים חמודים ועל מערכות היחסים החמודות ביניהם. ארטוס, שהוא בוודאי לא קולנוען וותיק או מנוסה, יצר פיצ'ר נחמד, שנוגע בנפש האדם הקשוח ביותר. ומה לגבי רימייק הוליוודי? יש לו 74 מיליון סיבות ירוקות שיצדיקו את זה.