סטודנטית מירושלים החליטה להטריל את ארגון "להב"ה - למניעת התבוללות בארץ הקודש": תחרות הסיפורים של ארגון להב"ה, שנקראה "תשכנעו אותה!", קראה לכותבים לשלוח חיבור קצר שמציג את הסכנות בהתבוללות. נועה שטרן בת ה-25, סטודנטית לספרות ולמשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, החליטה למתוח את ארגון להב"ה, הגישה חיבור שלועג לפחד מהתבוללות – וזכתה במקום השני בתחרות.
הזכייה במקום השני זיכתה אותה בפרס כספי של 500 ש"ח, מהם החליטה שטרן לתרום לעמותת "ליסאן - لسان" הפועלת לצמצום פערים ומפעילה תוכניות ללימוד עברית לנשים פלסטיניות במזרח ירושלים. "חבר סיפר לי על התחרות", מסבירה שטרן בשיחה עם mako. "כתבתי את הסיפור רק בשביל להצחיק את עצמי ואת החברים שלי, ובכוונה עשיתי אותו נורא מוגזם – זו הייתה המטרה. ואז פתאום קיבלתי מהם מייל שהוא עלה לשלב הגמר".
עם העלייה לגמר, שטרן התבקשה לצנזר כמה חלקים מהטקסט – אך הוא התקדם בתחרות. "אמרנו, 'טוב, ניקח את זה ברצינות'. חברים שלי הצביעו לי והפיצו לחברים נוספים, ואז החלטתי לפרסם ולבקש את עזרת הציבור הרחב. מהרגע שהגעתי לגמר והבנתי שיש אפשרות לזכות בפרסים, החלטתי שאם אני אזכה בפרס, אני אתרום חלק נכבד ממנו לעמותה שמתעסקת בתכנים אחרים מהתכנים שבהם להב"ה מתעסקים".
בשלב מסוים בארגון הבינו כי סיפורה של שטרן, ששלחה את חיבורה תחת שם העט נועה וייס, הוא הטרלה – אך הם החליטו שלא לפסול אותה מהתחרות. "אני לא יודעת מתי, אבל הם הבינו באיזשהו שלב בגמר שאני לא נועה וייס. הם החליטו גם לשלוח לי ספר של ענת גופשטיין, על איך מתמודדים עם התבוללות", היא משתפת.
"יחד עם זה שכל הסיפור הצחיק אותי והטרלות זה תמיד כיף, חשוב לי להדגיש שלהב"ה זה ארגון גזעני בעיני ואני לרגע לא מקלה ראש בחומרה של הדברים שנעשים בשמו", הוסיפה שטרן בעמוד הפייסבוק שלה. "אני שמחה שלפחות יכולתי להפנות חלק מהתקציב שלו למען חיבור ואהבה בין אנשים ולא לשנאה והפרדה".
במרכז הסיפור של שטרן, ששמו "מודה אני", עומדת נחלה מוריה - יהודייה שפוגשת בגוי בשם האנס במהלך טיולה בשביל ישראל. השניים מתקרבים ולבסוף האנס מציע נישואים לנחלה מוריה, רק כדי לגלות שהוא מעוניין לקרוא לבנם הבכור "אדולף" על שם סבו המנוח.
אחרי ההצלחה הכבירה, אנחנו עומדים לראות עוד הטרלות שלך בעתיד?
"הטרלתי כבר בעבר. אני בעיקר נהנית לעשות את זה כי זה נורא מצחיק אותי, אם יש לזה ערך מוסף כלשהו זה בכלל טוב. אז בהחלט יש למה לצפות, צפו פגיעה ארגונים שמרניים".
הסיפור המלא: מודה אני / נועה וייס
קרני שמש רכות חדרו לתוך השק"ש של נחלה מוריה וליטפו את פניה הענוגות. היא מלמלה מודה אני והשתחלה אל מחוץ לשק"ש, מטיבה את חצאיתה מעל למכנסי הפיג'מה שלה. הבוקר הפציע מעל חניון הפיתול, ונחלה מוריה התחילה את יומה העשירי בשביל ישראל. היא נאנחה בזמן שגלגלה את שק"שה: כמה שערגה לחברה! לא שהיא אינה נהנית מהצעידה במשעולי ורגבי ארץ ישראל, חלילה, אבל הייתה שמחה לו חמדת-אבות הייתה מתארסת מאוחר יותר וממשיכה לטייל איתה בשביל. וכשמחשבות נוגות אלו טורדות את מנוחתה, היא החלה את המסלול.
אור חזק שטף את קימורי האבן של נחל עמוד. יונים המו בין חגווי הסלעים. השעה עוד לא הייתה שש בבוקר, ונחלה מוריה כבר מצאה את עצמה מנגבת את הזיעה הניגרת ממצחה. היא הניחה רגל יגעה אחר רגל יגעה, עוברת דרך חורש נמוך, שלפתע חשה משהו דוקר אותה. היא נבהלה ויצאה מהסבך, וראתה קוץ גדול נעוץ בשוקה. "הו, לו רק הייתי מתלבשת צנוע יותר!", זעקה בליבה, והתיישבה על אחד הסלעים. היא השילה את תיקה הכבד וניסתה להוציא את הקוץ, אך ללא הצלחה. בעיניה עלו דמעות: אמנם, זהו קוץ של ארץ ישראל, אבל לפעמים גם קדושה יכולה לכאוב.
"טאטע!!" היא קראה לשמיים. הרוח נשבה בין נקיקי הנחל, נושאת את זעקתה. ואז צל גדול נפל על אדמת הטרשים.
לפניה נגלה, כמו צבי או עפר האילים על הרי בשמים, גבר זהוב שיער, משכמו ומעלה. שיערו נצץ תחת השמש הקופחת. עיניו הכחולות זהרו כמו אדוות המתפשטות בכנרת, צלולות וגדולות. חישוק כסף הבהיק מאוזנו. חיוכו הגדול נפרס כלפיה. "את בסדר?", שאל, במבטא שלא הצליחה לזהות. בלי שהצליחה לנתק את מבטה מזיו פניו, היא הנהנה. "את לא נראית בסדר", הוא רכן כלפיה, שריריו המסותתים נגלו מבעד לחולצתו, משרטטים מבנים גאומטריים מורכבים שלא הצליחה לרדת לעומקם. ליבה הלם בקרבה, כמו חניך ניצנים על תוף בשבת ארגון, עת הוא מישש במיומנות את שוקה הדואב. "מה- מה שמך?", היא גמגמה. קרני השמש שטפו את עיניו התכולות ומילאו אותן אור. "האנס", אמר, חיוכו צחור השיניים נפרס שנית, והוא פנה לחבוש את רגלה עם ערכת עזרה ראשונה שהוציא מהתיק.
החבישה קשרה ביניהם אגד חזק יותר מכל גאזה. נחלה מוריה והאנס המשיכו לטייל יחדיו, מטפסים על מצוקים ויורדים בעמקים. כשהאנס הושיט לנחלה מוריה יד, לחצות את ערוצי הנחלים ולטפס על הרים, נחלה מוריה התלבטה קצת ואז הניחה את כף ידה בתוך ידו הגדולה והחמה. כששקעה החמה ונצצו הכוכבים, האנס פרש את השקש שלו בסמוך לשקש של נחלה מוריה. נחלה מוריה פרמה את צמתה הארוכה והניחה לשיערה ליפול מול פניה ולחצוץ ביניהם.
צמאה לו נפשה, ובעיקר, כמה לו בשרה. מחשבותיה הפכו כל כך לא כשרות עד שהיה צריך להמליח אותן. היא נחרדה והבינה שאין לה ברירה: או שיתחתנו או שיפרדו.
אצבעותיו הגדולות של האנס הסיטו את שיערה מאחורי אוזנה. עורה עקצץ ולא רק מעקיצות הסרפדים. "מה קרה, שושנה בין החוחים?", הוא שאל בח' עבשה. נחלה מוריה הגירה דמעות. "האנס, אין לנו ברירה! או שתישא אותי לאישה או שניאלץ להיפרד!" היא בכתה. האנס לקח את ידה והוריד את העגיל מאוזנו, מושיט אותו כלפיה. "נחלה מוריה", עיניו התכולות זהרו אף בחשיכה, "התינשאי לי?"
נחלה מוריה ניגבה את דמעותיה וצרחה: "כן!!!".
האנס השחיל את העגיל על אצבעה הדקיקה. נחלה מוריה הייתה באורות. היא הוציאה את הנוקיה שלה והתקשרה לספר את הבשורה המשמחת לחמדת-אבות. עכשיו נראה אותה, חשבה, התחתנה עם כזה צולר. כשתראה את האנס היא לא תוכל שלא לקנא. אבל כשנחלה-מוריה סיפרה לה, חמדת-אבות לא נשמעה מקנאה כלל וכלל.
"הוא גוי!" הזדעקה. "בת ישראל כשרה שכמותך! כיצד את נישאת לערל?!".
"נו באמת, חמדת-אבות, זה לא ישפיע בכלל על הילדים שלנו. הם יהיו כשרים למהדרין כי אני כשרה למהדרין. אני אמשיך לשמור שבת כשרות ונידה ולאהוב את השם בכל מאודי ובכל לבבי."
חמדת-אבות נענעה בראשה. "את מתנתקת מחוליית הדורות. את עושה טעות. אבל אני אוהבת אותך וברוררר שאהיה המלווה שלך".
"תודה", אמרה נחלה מוריה באדישות, כדי להסתיר את הספק שהינץ בליבה. אך זרועותיו הגדולות של האנס סחפו אותה לחיבוק ושפתיו הרכות נצמדו לשפתיה והשכיחו מליבה כל דאגה וכל מחשבה, זולת עורו הנעים וגופו החם, הגדול, של האנס...
**
נחלה מוריה שכבה על גבה, עוברה נאבק בגופה, מכאיב לה. "תרפי, תרפי", אמרה לה המיילדת, "תרפי!", "טאטע!!" צעקה נחלה מוריה, והעובר הגיח לאוויר העולם. המיילדת הושיטה את התינוק אל האנס, שערסל אותו בזרועותיו. נחלה מוריה הביטה בתינוק בערגה. "איך נקרא לו?", שלחה מבטים אוהבים אל גברי חייה, עודנה מטושטשת מהאפידורל. "אדולף", קבע האנס, לא מנתק את מבטו מהתינוק. גופה של נחלה מוריה עדיין כאב אך עוצמת ההלם הסירה את כל ענני הטשטוש שאפפו אותה. "מה? למה?". האנס הרים את התינוק. "על שם סבי האהוב", הפטיר האנס, ונחלה מוריה נתקפה בחילה חזקה. מילותיו של האנס פעפעו אל תוכה. סבה האהוב של נחלה מוריה נספה בשואה. מה היה אומר על כך?!?! מה הוריה היו אומרים על כך?!?! איך אפשר לעשות ברית לילד שכזה?!?
היא מיררה בבכי. תרתי אחרי עיני ואחרי לבבי, ולא סרתי למצוות השם, חשבה. לו רק היו הוריי וחברותיי מתעקשות עליי, מציבות לי סייג וגדר, לא הייתי במצב הזה היום. היא הביטה בעיניו העצומות של בנה. בדמו האצילי של משפחתה מעורבב עכשיו דמם של רוצחים...