ניקול קידמן שחקנית פח: הבלופים הגדולים של עולם התרבות

אביב גפן הוא לא מנטור כ-זה טוב

טוב, בואו נפתח את זה. העונה הנוכחית של "דה וויס" באמת מוצלחת, בכל הנבחרות (אולי חוץ מזו של שרית) יש כמה עילויים והתכניות עצמן מהנות מאוד. אבל הדיבור הזה סביב גפן כמנטור ש"מחזיק" את התכנית והקול העדכני והאיכותי שמייצג אותה מרגיש קצת שקרי. נכון שגפן, כפי שהעיד בעצמו על עצמו, הוא השנון והחד מבין המנטורים, אבל העיבודים המוזיקליים שלו די מיושנים, כמו גם בחירת השירים (לספר שעה שהוא הולך על משהו נועז ואז לקחת את "וויש יו וור היר" של הפינק פלויד? סירייסלי? יכלת באותה מידה לבחור את "כמו נוצה") והפוזה הניינטיזית. ובכלל, בואו נזכור שממש כמו שבשנים האחרונות לא שמענו ממנו משהו באמת טוב, גם עבודותיו עם אחרים היו די סתמיות, גם נינט וגם (בלאסט פרום דה פאסט) קרן הכט. הוא לא מתאים את עצמו לאדם שאתו הוא עובד, הוא כופה את דרך החשיבה שלו עליו בין אם היא מתאימה או לא. גפן הוא אולי מוזיקאי מוכשר, טיפוס די פאן וגירסה משלנו לסיימון קאוול, אבל לא צריך לעמוד דום בכל פעם שהוא מקרקר "אלקטרו". לא בטוח שהוא באמת מבין מה זה אומר.           

הפינק פלויד היו קצת מעפנים

"זה מדהים, הסולו הזה עכשיו". משפט זה נהגה כ-8,857,698,886 פעמים בעשורים האחרונים, בכל חלל שבו התקיימו זו לצד זה מוזיקה של "פינק פלויד" ובאנג מבקבוק של קוקה קולה. לא ברור איך, לא ברור מתי, אבל כבר שנים שההרכב נחשב לקונצנזוס בקרב דודים נודניקים או סתם אנשים שסבורים שיש להם טעם טוב במוזיקה. עם זאת, אלה שהפסיקו לצרוך סמים קלים ייתכן שהבחינו שמלבד אלבום ביכורים נהדר, לא היה דבר ללהקה להציע מלבד יומרנות, ארכנות, התבוססות ואוננות. אם רוג'ר ווטרס חושב שהוא יכול לדחוס את המלים "ברז'נייב", "בגין", ו"ביירות" לעשר שניות ראשונות של שיר באלגנטיות – הוא טועה.

ניקול קידמן לא יודעת לשחק

לא תצליחו לשטות בנו עם אוסקר, הו לא. פני החרסינה מוכות הבוטוקס של קידמן המקשישה לא הצליחו להביע רגש מאז 1983, כשהיא שחקה בזבלון אופני ה-BMX ההוא והיו לה המון תלתלים. אז אולי היא כיערה את עצמה בשביל "השעות" (שעליו זכתה באוסקר, אלוהים יודע למה) ועשתה קצת אקספרימנטים אצל לארס פון טרייר, אבל עדיין מדובר בשחקנית קפואה ונוקשה שרכבה על גבו של טום קרוז עד שהעולם השתכנע שהיא שווה משהו. אגב, איתה באותה הסירה נמצאות גם סקרלט ג'והנסון וקייט ווינסלט, אבל בהן יש את ההגינות הבסיסית להעמיד פנים שהן לפחות חמודות.

ג'יין אוסטן הייתה סופרת פח

"בכל פעם שאני קורא את ג'יין אוסטן, יש לי דחף עז ביותר להוציא את השלד שלה מקברה ולהכות את הגולגולת שלה עם עצם השוק שלה שוב ושוב". את הדברים האלה כתב הסופר האמריקאי מארק טוויין על הסופרת הקאנונית ג'יין אוסטן – ומי יכול להאשים אותו? כמה פעמים אפשר לקרוא את אותו הסיפור על עלמה שנונה בת המעמד הגבוה, הנוטה להחמיץ פנים ולטעון כי היא סולדת מאהבה, אך בסופו של דבר מתאהבת בבן המעמד הגבוה, שמחמיץ גם הוא פנים, ובתחילה נראה יהיר כי שהוא שונא לרקוד, אך בעצם מתגלה כי הוא שנון וגם רגישוש. כמה פעמים?

משפחה מודרנית היא סדרה לא מצחיקה

היא אולי חומסת פרסים בסדרתיות ומעמידה פנים של סיטקום חדשני ופורץ דרך, אבל "משפחה מודרנית" היא קומדיה מיושנת ושמרנית, שהדבר היחיד שמפריד בינה ובין צחוקים מוקלטים הוא חנון שצועק "נפלתי ואני לא יכול לקום!". בעצם, יש אישה רעשנית עם מבטא מקסיקני, מספיק קרוב. עם כל האהבה לאד אוניל, והקאמבק המפתיע שהגיע לו כבר ממזמן, "משפחה מודרנית" הדביקה לא מתקרבת לקרסוליה של "נשואים פלוס", קומדיה פרועה וחתרנית באמת ששינתה את פני הטלוויזיה לנצח. גם אם בעונה הראשונה היה נדמה שלמרות שהיא לא מחדשת כלום, "משפחה מודרנית" לפחות כתובה שנון, מהר מאוד הידרדרנו לכדי לקחים צ'יזיים והומור משפחתי מאולץ. לא כיף, לא מצחיק ובטח שלא מודרני.

האזרח קיין הוא לא הסרט הגדול של כל הזמנים

"האזרח קיין" הוא סרט גדול, שלא תחשבו שסתם באנו לבעוט בפרות, אבל הוא לא הסרט הגדול של כל הזמנים. חידת דמותו של איל העיתונות קיין והמרדף אחר משמעות המילה "רוזבאד" הפך עם השנים לאוסף רפרנסים מהנים שאפשר למצוא בסרטים שונים, ולפנינה מוערכת שחובבי קולנוע נהנים ללהג על ערכה האינטלקטואלי ותרומתה הקולנועית. זכותם, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט איטי ולא מספיק מעניין, שאיכויותיו הטכניות פורצות הדרך מרגישות היום שחוקות, וההערכה היחידה אליהן נובעת מכך שזו הפעם הראשונה שהן הופיעו בקולנוע.

קלינט איסטווד הוא מדכא סידרתי

הגיע הזמן להפסיק להתבייש ולומר בפה מלא: הסרטים של קלינט איסטווד גורמים לנו לרצות לחתוך עורקים. לא בקטע טוב, לא בקטע מעשיר, זאת פשוט מאד הגרסה האשכנזית לשירי דיכאון. בהוליווד אמנם מרטיבים בכל פעם שהאיש מתקרב לסט של סרט חדש, אבל קצת כמו בנאום שלו בוועידה הרפובליקנית, גם כשצופים בהם נעים באי נוחות בולטת בכיסא. "גיבורי הדגל" הוא מסע הלקאה עצמי מונוטוני בן למעלה משעתיים, "מיליון דולר בייבי" מעודדת סנוקרת עצמית מרוב באסה. כל זה ועוד לא דיברנו על הרצון לזרוק את עצמנו מהגשרים של מחוז מדיסון, והעובדה שאחרי "בלתי נסלח" נגמר לנו סופית ממערבונים, הז'אנר הכי כיפי בקולנוע

ג'יי.ג'יי. אברמס סתם טיזר

כמו במקרה של אברהם גרנט, גם מלך מלכי הגיקים יצר לעצמו מערכת של קשרים ותומכים בעמדות מפתח, שנועדו כולם להסתיר עובדה אחת בלתי ניתנת לערעור: מדובר במחרב תרבות סדרתי. השטאנץ של אברמס קבוע: פיילוט מסתורי ואפוף עשן (מאחוריו יסתתרו תמיד איים מסתוריים, מפלצות מיתיות או ילדים מעצבנים תחת), שאחריו אין לאף אחד שמץ של מושג לאן ממשיכים. כך נוצרו "אבודים" (הרעיון הכי טוב שטופל הכי רע בתולדות הטלוויזיה), "אלקטרז", ו"פרסון אוף אינטרסט", ועכשיו גם "רבולושן", שנראים כמו אוסף של צ'יזבטים ממדורה מביכה במיוחד. אבל מילא טלוויזיה, עונות תמיד אפשר לבטל. איך פותרים את זה שהאיש שאחראי על "מלחמת הכוכבים" לא יודע לסיים? את זה גם יודה לא יכול לומר.

סטיבן ספילברג לא עשה סרט טוב כבר שנים

"מי אתה חושב שאתה? סטיבן ספילברג?", המשפט ששמע בערך כל מי שחלם שסרט הבכורה שלו בקולנוע שנה א', יכלול עשרות נציבים, אפקטים ומצלמה על מסילה, שתצלם את כולם בזווית רחבה. אבל בינינו? מה כבר עשה האיש בשנים האחרונות שמצדיק את המיתוס שסובב אותו מאז האייטיז? המעשה המגונה שנקרא "אינדיאנה ג'ונס גולגולת הבדולח"? "טינטין" הילדותי? "סוס מלחמה" הקלישאתי להחריד? רוצים ללכת אחורה יותר? אז היו לנו "טרמינל" ו-"אינטליגנציה מלאכותית" הבינוניים, "מינכן" המייגע ועכשיו השיא עם "לינקולן" שיכול לשמש כתחליף לסם הרדמה. למעשה אם ממש מתאמצים אפשר למצוא שני וחצי סרטים טובים בפילמוגרפיה שלו: "מלחמת העולמות" ו-"להציל את טוראי רייאן". על זה כל הרעש?

>> בואו לעמוד הפייסבוק שלנו

• אביב גפן
• משפחה מודרנית
• ניקול קידמן
• סטיבן ספילברג
• פינק פלויד