טוויטר אינה רק קרקע פורייה להגיגים ומחשבות רנדומליות עבור הקורא, אלא גם מדיום בו גולשים רבים נהנים להפעיל את עוקביהם בדרכים שונות. גולש אחד ערך טורניר של זוכות האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר האהובות באינטרנט. אחר התרה בעוקביו לציין את הזוגות הקולנועיים עם הכימיה הגרועה ביותר אי פעם. אבל הפעלת טוויטר אחת תפסה חזק במיוחד בשבועות האחרונים: כותבת הקומיקס גייל סימון ביקשה מעוקביה לציין בתמונה אחת מה הוא סרט האימה שצילק אותם כשהיו ילדים, בליווי התגית "StillScaredDammit#" ("עדיין מצולק, לעזאזל"). סימון התחילה ואמרה שעבורה, מדובר בסרט האימה "מיסטר סרדוניקוס" מ-1961, וצירפה תמונה שמבהירה מצוין מדוע סרט כזה יכול לצלק ילדים רכים בשנתם.

תגובה אחת שזכתה לכמות לייקים נכבדת היא של גולש שהעלה תמונה מ"מגרש השדים 3", ועליה כתב: "זו אינה סצנת האימה הראשונה, הטובה ביותר או המפחידה ביותר שראיתי. אבל היא מעולם לא עזבה אותי. אתה פשוט בוהה במסדרון בית החולים הזה במשך שניות ארוכות. לא קורה הרבה, עד ש...".

עוד גולשים ציינו סרטים מובנים מאליהם ומוכרים אף יותר: "הצלצול" (בליווי תמונה מסצנת הפתיחה המחרידה של הסרט ההוא), "הניצוץ" (יחד עם תמונה של האישה הזקנה והמתקלפת מהאמבטיה) ו"היצור" של ג'ון קרפנטר מ-1982, עליו נכתב בשרשור: "כן, הייתי הרבה יותר מדי צעיר בשביל לצפות ב'היצור'". אבל היו עוד בחירות מקוריות יותר: משתמשת אחת ציינה את הקליפ של "מותחן" של מייקל ג'קסון - יוצר שהיום מעורר ברבים מאיתנו אימה מסיבות רציונליות יותר מקליפ בו הוא מגלם אדם-זאב. עוד יצירות שלא ניתן לקטלג כחלק מז'אנר האימה שהופיעו בשרשור הנ"ל היו "שליחות קטלנית 2" ("כל הדקירות שביצע המחסל הפחידו אותי בגיל 9 ברמות"), "מי הפליל את רוג'ר ראביט" ופרק אחד תמוה במיוחד מ"בית קטן בערבה". או, במילותיו של אחד ממשתתפי ההפעלה: "סרטי אימה? היה לנו את 'ווילי וונקה' ו'בחזרה לארץ עוץ' כשגדלנו. לא היינו צריכים סרטי אימה!". 

יש לציין שדווקא מהזווית הזאת, גולשי טוויטר הישראליים השתתפו בהפעלה דומה לפני כחודש. המשתמשת דניאל שאלה את עוקביה: "איזה סרט צילק אתכם בתור ילדים והייתם קטנים מדי מכדי לראות אותו?", ובמהרה ענתה לעצמה ש"פרדי קרוגר" הוא המקור לטראומת הילדות שלה מסרטי אימה. גם בגרסה המקומית והמוקדמת יותר לאותה ההפעלה, הבחירות המעניינות יותר הן אלה שאינן חלק מז'אנר האימה: "נראה לי שכל הפרדי קרוגר והצ'אקים למיניהם לא היו מצלקים אותי כמו 'הפסנתר' (1993) וכבר הייתי בסוף שנות העשרים שלי כשראיתי אותו", השיבה הכותבת נועה אנג'ל. צייצנית אחרת האשימה בצילוק ילדותה דווקא את דרמת ההתבגרות העדינה "אני והחבר'ה", ונקודתית את סצנת העלוקות שבה. בנוסף לשמות מפתיעים אחרים (כמו "אסקימו לימון" והסצנה בה יוד'לה גוהר מעל סטלה המגמרת), צייצן אחר סיפר שראה את "שתיקת הכבשים" כשהיה בכיתה ג', והצייצן קובי מזרחי סיפר שבימי מלחמת המפרץ העליזים ראה את "בית קברות לחיות" מאוחר בלילה, משום שסדאם חוסיין וידא שלא יהיו לו לימודים ביום למחרת. "Huge Mistake", כתב על כך.