בחודש פברואר גילינו שרייצ'ל מקאדמס בהריון - וכעסנו. זה קרה אחרי שהתפרסמו צילומי פפראצי "מפלילים" של השחקנית, בתוספת הלשנה מצד מקור אנונימי שטען שהיא כבר בחודש השמיני להריונה. בתחילת אפריל היא ילדה, וגם זה נעשה תחת מעטה סודיות, כשבואו של התינוק הוכרז באמצעות אייטם רכילותי קצרצר נוסף, וזהו. היה הריון - ואיננו. תהליך דומה עבר על הטניסאית אנה קורניקובה, שהריונה לא אושר בשום שלב, עד שהיא ובן זוגה, אנריקה איגלסיאס הפכו להורים לזוג תאומים בדצמבר. כל זה לפני שאמרנו מילה על מי שהפכה את ההריון הסודי לאמנות - קיילי ג'נר.
ההפתעה איננה שנשים נכנסות להריון ויולדות. ההפתעה גם לא גלומה בעובדה שנשים מפורסמות הרות ויולדות. מה שהפתיע אותנו בסיפור של רייצ'ל מקאדמס הוא החוצפה. איך את מעזה, גברתי השחקנית המוכרת, להיכנס להריון וללדת באופן פרטי כל כך? מניין האומץ והתושייה לעבור תהליך גופני אינטימי בלי לערב בכך עיתונאים ומעריצים? ומעל לכל - באיזה קטע לא סיפרת לנו משהו חשוב כל כך? השאלה האחרונה היא כנראה הכואבת ביותר, כי היא חושפת רגש שלא מקובל לדבר עליו ביחסי מעריץ-נערץ: עלבון. הרי חשבנו שיש לנו, כצרכני תרבות, דינמיקה מסוימת עם האנשים שאנחנו קוראים עליהם וצופים בהם בקולנוע ובטלוויזיה. אנחנו מצפים למלא חלל מסוים בחייהם כשם שהם ממלאים בשלנו.
אנחנו מנהלים עם סלבס איזו שיחה מטאפורית תמידית - אנחנו מתעניינים בהם, כותבים עליהם, מדברים עליהם ובעיקר משלמים כסף על התוכן שהם משתתפים בו, ובתמורה הם נותנים לנו פיסה מעצמם. הפיסה הזו לא חייבת להיות גדולה, אף אחד לא מבלבל בין רייצ'ל מקאדמס לג'ניפר לורנס, למשל. ג'ניפר לורנס עובדת בלהיות מפורסמת, זה אחד הג'ובים שלה. היא מחזיקה היטב ראיון ויודעת להשתטות בתוכנית אירוח כשיש לה איזה סרט שצריך לקדם. רייצ'ל מקאדמס היא מין בי-ליסט כזה, מישהי שהיינו מצפים ממנה להצטלם עם הבייבי-באמפ ולהגיד שהיא #blessed באינסטגרם וזהו, יאללה. הלאה לסלבריטאית הבאה. העובדה שהיא בחרה לא לתת לנו אפילו את זה - לא תמונת פפראצי, לא ראיון קצרצר על הבחירה להפוך לאמא - כשהמאזן הזה מופר ואנחנו מגלים שרייצ'ל מקאדמס לא מתעניינת בנו, גם לא באופן האגבי והנינוח בו אנחנו מתעניינים בה - זה מעליב. היא לא רוצה לשוחח איתנו. אנחנו מעיקים עליה עם העניין שלנו. בשיחה הנ"ל שבין מעריצים לנערצים יש מאסה מוגבלת של עניין, כמו בכל מערכת סגורה, וכשבמשך תשעה חודשים אין שום איתות מצדה של רייצ'ל מקאדמס, ברור שכל העניין שנאגר במהלך הריונה יתפרץ כמו גייזר. הלא אם מקאדמס היתה מתעדת את הריונה כמו שחקנית הוליוודית ממוצעת, לא היינו מתרגשים כל כך מהלידה שלה, אבל ההסתרה? קאם און, מקאדמס היא לא פגי אולסן ב"מד מן" או אמא ענייה במאגדת ילדים - היא לא צריכה להחביא את ההריון שלה, אבל זה מה שהיא בחרה לעשות. היא בחרה באופן פעיל, מתריס כמעט, לא להגיד לנו משהו.
מקאדמס נמנעה בכוונה מאירועים מתוקשרים, נעדרה מהקרנות הבכורה של סרטה החדש, "לילה בטירוף". היא בכוונה ניסתה להתחמק מצלמים, שתרשו לי להמר ולומר שלא היו עוקבים אחריה בשוטף, והחלו לעשות זאת רק כשהבינו שהיא לא רוצה להצטלם. זו לא שתיקה כהסכמה, זו השתקה כהצהרה. כקריאת תיגר. מתחשק כמעט לומר לה "יאללה, יא מכוערת, מי בכלל התעניין בילד שלך? לכי-לכי, שבי בצד ודברי איתנו עוד שנתיים כשכוכבי 'ילדות רעות' יעשו איזה ריוניון בכנס מעריצים". אף אחד לא אוהב להבין בדיעבד שלא גילו לו משהו.
הציר שבין קורניקובה לקיילי
את תופעת ההריונות הסודיים בהוליווד אפשר לקרוא בשני אופנים - ציני ואופטימי. הלך המחשבה הציני יגיד שכל צעדיהם של המפורסמים מחושבים, ולכן הריון סודי הוא בחירה שאפשר להרוויח ממנה. וזה בדיוק הזמן לדבר על הפיל (סליחה) שבחדר: קיילי ג'נר. זוכרים שקיילי ג'נר לא הסכימה להודות שהיא בהריון? כי גם אני קצת שכחתי הודות לכל מה שקרה מאז הלידה. אבל כן, במשך כחצי שנה, ג'נר בקושי יצאה מביתה, נעלמה כמעט לחלוטין מהרשתות החברתיות והשביעה את כל בני משפחתה המפורסמים שאם יישאלו על הריונה - שיכחישו. וכך היה עד הלידה של הבת, סטורמי, שהפכה מאז לאחת התינוקות המצולמות והפופולריות באינסטגרם. קצת אחרי הלידה, פרסמה ג'נר גם סרטון של רבע שעה בו נראו קטעי וידאו ביתיים (או לפחות כאלה שצולמו עם פילטר שגרם להם להיראות ביתיים) שצולמו במהלך ההריון.
באותו שבוע, ג'נר השיקה גם מספר שפתונים תחת מותג הטיפוח המצליח שלה - אחד מגוני השפתונים קיבל את השם "סטורמי" כמחוות חיבה שגם הבהירה: ההריון הזה היה מותג. אמנם לא ידעתם בוודאות שהוא קורה, אבל כמו עם אייפון חדש או חנות פופ-אפ, היתה לכם תחושה שמשהו גדול ומפתיע עומד לקרות, ושאתם רוצים לקחת בו חלק. ההריון של קיילי היה שקול, והבחירה להחביא אותו היתה מכוונת, והבנו את זה ברגע שההריון הסתיים ויכולנו סוף-סוף לראות את התמונה המלאה (שוב, סליחה). היה היגיון בנרטיב הזה - קיילי מנעה מאיתנו משהו כדי לתת לנו אחר כך משהו אחר - ילדה שהיא גם ליפסטיק. אחלה, אנחנו יודעים לעבוד עם זה. אבל זה לא הקייס של רייצ'ל מקאדמס.
הבחירה של מקאדמס לא לדבר על הריונה דורשת מאיתנו, סליחה שאני, פרשנות אופטימית. יהיו סיבותיה שיהיו, אבל מקאדמס לא רצתה לדבר על ההריון שלה, לא רצתה לעסוק בו בכלל באופן ציבורי. במובנים רבים זה שמרני ודודתי, אבל זה גם כה מרענן. מקאדמס ניסתה והצליחה לסמן את הטריטוריה שלה, ותבעה חזרה איזו בעלות זעירה על הגוף שלה, על הדרכים בהן הגוף שלה מתווך ומוצג בתקשורת. בשונה מקיילי, מקאדמס המשיכה לשמור על דיסקרטיות גם אחרי הלידה, ולא נראה שהיא מעוניינת לגזור ממנה איזה קופון. על הציר שבין ההתעלמות המוחלטת בה הגבנו להריון של קורניקובה לטירוף הבלתי פוסק שההריון של קיילי עורר, מקאדמס מצאה איזו דרך ביניים. הריון שהוא רק הריון, ורק שלה.
אנחנו מתעניינים בהריון כי הוא בו זמנית מרתק וחייזרי, אבל גם סקסי, אסור כמעט. זה להסתובב במשך תשעה חודשים עם כיתוב קלוש - כזה שצריך להניף להניח ממש מעל מנורה כדי להבחין בו - שאומר "הזדיינתי לפני כך וכך חודשים. תתמודדו". אלה כל הרכיבים שאנחנו אוהבים בסיפור: דרמה משפחתית (איך הילדים הקיימים, אם יש כאלה, יגיבו? איך זה להפוך לתא משפחתי בפעם הראשונה?), שינוי חיצוני ניכר (חושפת בייבי-באמפ של חודש X, חוזרת לביקיני ולסקיני שבועיים אחרי הלידה) וסקס. ועל ילדים הרי כבר נאמר שיודעים לגנוב את ההצגה. אין פלא שאנחנו רוצים להושיט יד ולגעת, למשש, לדחוף, להתעניין, לפלוש, להציק ולנטר את ההריונות שאנחנו נתקלים בהם. אבל רייצ'ל מקאדמס לא רצתה. אני מאמין שהמון נשים לא רוצות להפוך לאובייקט, לכותרת המהלכת, "אישה הרה", וכשהיא הבינה שזה העתיד שנפרש בפניה היא בחרה באופן מודע לא לצעוד בו. התוצאה היא אולי אסון יחצ"ני, אבל הסיפור האישי של מקאדמס הוא סיפור של ניצחון.