"צופה הקיא באמצע, מישהי הסתתרה מתחת למעיל שלה"

אחרי שהקהל והמבקרים ברחבי העולם בדקו מי יכול לחבוט יותר חזק ב"שלגיה" ובגל גדות, אל המסכים מגיע סרט חדש שמראה איך מעבדים אגדה של האחים גרים באופן אפל, מיני, מקורי ומבעית, כזה שאפילו הבמאית שלו מודה ש"בהקרנת הבכורה אדם הקיא באמצע. אחרת הסתתרה מתחת למעיל שלה".

"האחות המכוערת", סרט הביכורים של הבמאית הנורווגית אמלי בליכפלדט, מבוסס על סיפור סינדרלה המוכר, אלא שהפעם הוא מובא מנקודת מבטה של האחות החורגת, אלווירה, שמקנאה באחותה הבכורה והיפהפייה אגנס. לאחר שאביה החורג מת במפתיע, אמה מחליטה לעשות הכל כדי להפוך את בתה מברווזון מכוער לברבור יפהפה, על מנת להגשים את חלומן של השתיים ולהתחתן עם הנסיך יפה התואר. 

אמרנו לעשות הכל, וזה כולל גם שינויים פלסטיים כואבים במיוחד, ולא זו בלבד אלא שאלווירה מגדילה לעשות ואף בולעת תולעת - כדי שזו תאכל את המזון שהיא מכניסה לגופה ולא תשמין. כמובן שמכאן הדברים רק מסתבכים והאלמנטים האכזריים והקשים מהאגדה של האחים גרים צפים אל פני השטח, כשאלווירה לא מתכוונת לוותר עד שהיא תיכנס לנעל הזכוכית. 

הסרט, שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס בארה"ב ולאחר מכן התקבל לפסטיבל ברלין היוקרתי, עולה ביום חמישי לבתי הקולנוע בישראל. הוא מגיע לאקרנים אחרי שעבר מפה לאוזן בתור אחד מסרטי האימה הגופנית (בודי הורור) הבולטים של השנה, כזה שגם זוכה לאהדה מוחלטת של המבקרים עם 98 אחוזי ביקורות חיוביות באתר "רוטן טומטוס".

"התעניינתי בסיפור של סינדרלה ובאופל שלו", מספרת הבמאית בראיון ל-mako לאחר בכורת הסרט בברלין. "יום אחד חלמתי חלום שבו סינדרלה מוצאת את הנעל המתאימה והנסיך מרים אותה והם רוכבים לעבר האופק. פתאום הנסיך מסתכל על הנעל והיא מלאה בדם, והוא מבין שזו לא סינדרלה - אלא האחות החורגת. כשקמתי מהחלום הבנתי שיש לי את הסרט ושאני מזדהה עם האחות ומזהה את התחושות שלה בי".

כאמור, זהו סרטה הארוך הראשון של בליכפלדט, והיא עבדה עליו במשך שמונה שנים, מאז שסיימה את לימודה בבית ספר לקולנוע. "הבנתי מההתחלה שהרעיון הזה טוב מכדי להיות אמיתי ושאני זו שצריכה לספר את הסיפור הזה. אמרתי לעצמי שאם אני לא עושה את הסרט הזה, לא אעשה שום סרט", היא מתוודה.

האגדה המקורית היא סיפור מוסר, מה הקשר בין הסרט לאגדה?
"סינדרלה זה סיפור שהופיע בהרבה מקומות בעולם. יש גרסאות בתנ"ך של מלך שמוצא סנדל במדבר. פטיש רגליים זה דבר עתיק. עבורי זה היה מאוד חשוב לא לעשות סיפור מוסר שבו סינדרלה היא הרעה והאחות החורגת היא למעשה אדם נחמד, אלא להגיד משהו לגבי המצב האנושי ובמיוחד המצב הנשי. להאיר את האגדות האלה ולגרום לקהל לחשוב כיצד ערכים מוסריים וציפייה ליופי נשי מסוים הוא משהו שמועבר מדור לדור דרך המורשת התרבותית שלנו. ידעתי שאני רוצה לסתור את הדימויים הנוצצים של דיסני שאין להם קשר למציאות".

האמנת שהסרט יזכה לכזו הצלחה?
"לפני שעשיתי את הסרט לא הייתי בטוחה שנועדתי להיות במאית. קיוויתי שכן ומצאתי את הבמאית שבי ועכשיו אני משוכנעת בעצמי. כל פעם שאני עושה משהו שנותן לי ערך שהוא לא הגוף שלי, לא המראה שלי, זה נותן לי ערך. בכל פעם שיש משהו כזה, אני יותר חופשיה ומתרחקת מלהיות אובייקט. מבחינתי, לעשות אומנות במובן הזה, זה חלק מתהליך הריפוי שלי".

כשאמלי מדברת על הליך הריפוי והדמיון לדמות של האחות החורגת, היא מודה שהכל התחיל מחוויות הילדות שלה כילדה שלא הייתה שלמה עם המראה החיצוני שלה. "אני מכירה את הבושה של לנסות להתאים לאידאל היופי, האחות החורגת הייתה בי כל הזמן. חייתי תחת מערכת יחסים קשה מאוד עם הגוף שלי והיו לי רעיונות מעוותים לגביו. הרגשתי שהערך שלי הוא בגוף, ואם אני מכוערת - אני לא שווה כלום, אני לא יכולה להיאהב", היא מספרת בגילוי לב.

"בתור תיכוניסטית הייתי מגושמת עם הבנים, היה לי קשה עם הגוף שלי והמיניות שלי, לא ידעתי איך להתמודד עם הדברים האלה. ניסתי להבין מה זה הסקס שהגברים מדברים עליו, איך זה עובד. היו בנות בגיל שלי שהיו כל כך אגביות לגבי זה, הן היו מחליפות חברים ועושות סקס ונהנות. בגלל שהשתוקקתי לראות אימג'ים אמיתיים של סקס, במיוחד בקולנוע - כי בפורנו זה בטוח לא אמיתי - רציתי להראות דימויים מפורשים בסרט שלי".

זו הסיבה שבחרת להציג סצנת סקס מפורשת למדי בכיכובה של סינדרלה?
"זה היה די מדהים בשבילי כשהבנתי שסינדרלה הייתה פעילה מינית. רציתי לקחת את הדמות שהיא לכאורה רק נחמדה ואדיבה, ולמצוא בה את הצד האנושי שלא ראינו קודם לכן, כמו שאני עושה עם כל הדמויות. אז חשבתי על היופי הטבעי שלה, הכל בא לה בקלות ואין לה בושה בגלל זה לגבי המיניות שלה. במקביל, לאחות החורגת הכל קשה. הבנתי שאני צריכה לעשות סצנה מזעזעת דרך עיניה של אלווירה שלא יודעת מה זה סקס. עשיתי את זה כמו שיעור חינוך מיני - הנה וגינה, הנה פין ועכשיו הם עושים את זה ואז יש זרע בסוף. זה ההומור שרציתי להכניס כדי שהסצנה לא תרדוף את הקהל, ליצור מרחק אירוני. כשאתה שם בסקס הומור, אתה יכול להסתכל עליו מזווית אחרת". 

מאז בכורת הסרט הוא זוכה להשוואות לסרט בודי הורור נוסף שזעזע את הקהל וזכה לשבחים רבים, כולל למועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, פרס גלובוס הזהב לשחקנית דמי מור ופרס התסריט בפסטיבל קאן, לצד הצלחה מפתיעה בקופות. הכוונה כמובן היא ל"יופי מסוכן" (The Substance) המדובר של קוראלי פארז'ה, שגם הוא עוסק בנושאים דומים של אידאל היופי הנשי, פחד מהזדקנות ואי-קבלת הגוף. 

מה את חושבת על ההשוואה בין הסרטים?
"זה מלהיב וקסום שלסרט שלי יש את הטיימינג הזה. אני מרגישה ש'יופי מסוכן' היא האחות הגדולה המורדת והמשוגעת שלי שסללה לי את הדרך. זה ממש חימם את הקהל וגרם לו להבין שבודי הורור יכול להעביר מסרים, יש בו הומור, זו חוויה קולנועית, זה יכול להיות אלגנטי ועם סטייל. ההשוואה היא לגמרי הוגנת ואמיתית, אבל היא מסתיימת בכך שאנחנו מתייחסות לאותו נושא של גיל ויופי ומשתמשות בכלי הקולנועי של אימה גופנית. מעבר לכך אלה שני סרטים מאוד שונים באופי שלהם. יש קשר בין הסרטים, אבל צריך לראות אותם בזכות מה שהם".

"יופי מסוכן" גרם לאנשים להגיב באופן פיזי, היו אנשים שהגיבו כך לסרט שלך?
"היה בפסטיבל סאנדנס אדם שהקיא באמצע הסרט, זה היה טוב מכדי להיות אמיתי. יש אנשים שרגישים לקיא, דם ותולעים, אבל רוב האנשים מגילים שונים נשארים. זו הייתה התקווה שלי - שאצליח לעשות סרט בודי הורור למעריצי הז'אנר, אבל להכניס קהל רחב יותר שיוכל לראות וליהנות ממנו. כמובן שאנשים מסתירים את העיניים בחלק מהסצנות. אני חושבת שזה חשוב שהצופה יוכל לגונן על עצמו, אבל עדיין להציץ ולראות את זה בדרכו, ולכן הסצנות הקשות האלה ארוכות. החלום שלי היה ליצור סרט שאנשים יראו ביחד. במיוחד בנושא הזה שאתה חושב שמאבק בגוף שלך זה דבר פרטי. בתור מישהי שיצאה ממערכת יחסים מעוותת עם הגוף שלה, אנחנו צריכים להבין שזה נושא גדול יותר, שאנחנו יכולים לחוות אותו ולהתגבר עליו ביחד".