סליחה על השאלה

1. המעצב אייזק מזרחי והמנחה שון קילינגר: האם הירח הוא כוכב לכת או כוכב?

האם הירח הוא כוכב לכת (Planet) או כוכב (Star)? השאלה הקיומית-יקומית של מזרחי וקילינגר מציגה בפנינו פרדוקס מעניין. זוהי שאלה שאין לה תשובה אבל רק בגלל שאף אחת מהאופציות אינה קרובה אפילו לאמת. התשובה הנכונה נמצאת ממש בגוף השאלה, אבל נראה שגם אם השניים היו ממשיכים להתדיין במשך שנה הם לא היו עולים על הפתרון הנכון.

נתחיל מההגדרות הבסיסיות: כוכב הוא גרם שמים דמוי-כדור המורכב מחומר במצב צבירה פלזמה וגז, או בקיצור - שמש. כוכב לכת לעומת זאת, הוא גרם שמים די גדול, שאינו כוכב (כלומר אינו שמש), ונמצא במסלול קבוע סביב כוכב/שמש. בדיוק כמו כוכב הלכת שלנו, כדור הארץ. אז מה עם הירח? הוא כמובן אינו שמש בוערת, אבל הוא גם לא כוכב לכת - הוא די קטן והוא לא מקיף את השמש אלא את כדור הארץ. אם הירח הוא לא כוכב, לא שמש, לא כוכב לכת, לא חור שחור, לא ענק אדום ולא ננס לבן, אז מהו למען השם? התשובה כמו שאמרנו בגוף השאלה: הירח הוא, ובכן, ירח.

מי צודק: שניהם טועים

2. רג'ינה ג'ורג' ב"ילדות רעות": האם חמאה היא פחמימה?

השאלה הטיפשית לכאורה של מלכת הפלסטיקיות, מביאה בפנינו מקרה קלאסי של התנשאות על נשים, ועל גברים (בדרך כלל) שמתקנים נשים עם הסברים לא מנומקים בתחומים שהם פחות מבינים בהם ממנה. במקרה הזה מדובר באישה בדיונית והמסגבירים הם כל הנשים והגברים שראו את קומדיית הנעורים המופתית, אבל העיקרון עדיין עומד. לנו נראה שהתשובה היא ברורה: "חמאה היא לא פחמימה, טיפשונת, חמאה היא שומן". אבל המציאות כמובן יותר מורכבת.

נתחיל מהסוף: חמאה מורכבת לרוב מכ-80 גרם שומן לכל 100 גרם. כלומר, יש בה הרבה שומן, אבל היא עצמה אינה *רק* שומן. ומה עם פחמימות אתם שואלים? אז תופתעו לגלות שבחמאה יש כ-0.06 גרם פחמימה לכל מאה גרם. אז חמאה מכילה גם שומנים וגם פחמימות, והשאלה האם חמאה היא פחמימה הופכת משטות גמורה לשאלה של מידות והגדרות. אתם בוודאי חושבים שמדובר רק בהתחכמות, הרי כדי שמשהו ייחשב למשהו הוא צריך להכיל לפחות איזה 70-80 אחוזים מאותו משהו. אז מה תגידו אם אספר לכם שבחלבון של ביצה יש רק כ-10 אחוזי חלבון? מי אנחנו שנחליט כי 0.06 גרם זה מעט מדי? לכן התשובה הנכונה לשאלה "האם חמאה היא פחמימה" היא שזה מורכב, אבל כן, קצת.

מי צודק: קיידי (לינדזי לוהן), וזה קורה בלי שהתכוונה

3. ג'סיקה סימפסון: מה שאני אוכלת, זה עוף או דג?

מי שלא חי בארה"ב לא יבין מאיפה הגיעה השאלה המוזרה של ג'סיקה סימפסון (ששודרה בתכנית הריאליטי בכיכובה, "Newlyweds"). למה שמישהו יחשוב שטונה היא עוף כשיש להם טעמים שונים כל כך? התשובה הנכונה במקרה הזה היא ברורה וחד משמעית (דג, כאמור), אבל התובנה המעניינת לגבי השאלה היא שמקור האינפנטיליות איננו סימפסון עצמה, אלא התרבות האמריקאית. קודם כל, חשוב לזכור שהקטע המדובר צולם לפני יותר מעשור, לפני שהטונה האדומה הפכה מאיזוטריה יפנית לחומר גלם נפוץ בארה"ב וייתכן שסימפסון לא הכירה את טעמה של הטונה. ובכל מקרה, הטונה שאנחנו מכירים מפחית השימורים לא מגיעה מאותה טונה אדומה, אלא מזנים אחרים לחלוטין (לרוב אלבקור או אוטונוס שחור קווים). בקיצור, אפשר בקלות להבין איך מישהי יכולה לנתק את הטונה המשומרת מעולם הדגים, במיוחד אם על האריזה כתוב בבירור "עוף".

כי כן, אם לא ידעתם, לאחד ממותגי הטונה הגדולים בארצות הברית קוראים בשם הכי מקומם ומטופש שניתן להעלות על הדעת - העוף של הים (Chicken of the Sea). במקום לתת לטונה האהובה את הכבוד הראוי, האמריקאים החליטו לשווק אותה בדרך שמכוונת רק לילדים קטנים שמפחדים מדגים. מיותר לציין שהטונה אינה העוף של הים, אלא הטונה של הים. אין דבר כזה "העוף של הים", ואין להתפלא שהמיתוג המבלבל הוליד דורות של צרכני טונה בורים, בהם סימפסון, שהייתה בסך הכל תבנית נוף הולדתה.

מי צודק: ניק, האקס של ג'סיקה, אבל חבל שהוא עונה ככה

4. קריסטין פרידמן "מהדוגמניות": "עוף זה ציפור ופרה זה חיה, זה ההבדל"

המשפט הקטן הזה, שגרם למיקי בוגנים לקבוע בשעתו "היא כל כך טיפשה", מכיל לצד הטעויות גם הרבה אמיתות, מורכבות יותר ופחות. נתחיל מכך שפרה היא אכן חיה, כפי שקריסטין העידה. השאלה האם עוף הוא ציפור היא מורכבת יותר. המילים "עוף" ו"ציפור" קרובות מאוד במשמעותן ובמקרים רבים הן נרדפות, כך שברמה הלוגית הטהורה, עוף זה ציפור וציפור זה עוף.

המשמעות הרווחת מסבכת את העניין: נהוג לכנות את הקבוצה הרחבה (מחלקה) של בעלי הכנף בשם "עופות", והמילה ציפור נשמרת לעופות קטנים ומעופפים, כמו ציפורי שיר (בניגוד לעופות מים ועופות טרף, לדוגמה). כלומר, לפי השימוש הנהוג כיום אפשר להגיד שציפור היא עוף, אבל עוף אינו ציפור. עם זאת, חשוב לזכור כי קריסטין לא כיוונה בדבריה לממלכת העופות, אלא לבשר התרנגולת. כאן אנחנו שוב נתקלים בפער בין המשמעות הרווחת לבין המשמעות האפשרית. נהוג לומר שתרנגולת היא עוף, אבל אפשר גם להגיד שהיא ציפור.

הבעיה מתחילה בסיום המשפט, "זה ההבדל". "זה" כמובן אינו ההבדל בין עוף לפרה, מכיוון שגם העוף הוא ללא ספק חיה. אבל אם נחפש פרשנות פחות מחמירה, אפשר להיזכר במקרה דומה של אדם שספג לעג בגלל חוסר הבנה של תורת הקבוצות: המשפט הזכור של אלון מזרחי, "אני רוצה לשחק בספרד או באירופה", התפרש כעדות לכך שהכדורגלן לא יודע שספרד נמצאת באירופה, כשברור לכל בר דעת שמזרחי התכוון שהוא מעדיף לשחק בספרד או *בשאר* אירופה. בצורה דומה, אפשר להבין שקריסטין התכוונה לכך שפרה ועוף נמצאות במחלקות שונות של בעלי חיים, ובהתאם גם יחסה לאכילתם שונה.

אם אתם צמחונים (כפי שקריסטין העידה על עצמה) ומזדעזעים מההפרדה בין הפרה השמורה והתרנגולת הראויה למאכל, אפשר לזכור כי בהודו, אחת התרבויות המובילות בתנועה הצמחונית מימים ימימה, נעשית בדיוק אותה הפרדה. במקרה הזה אין, לצערנו, תשובה חד משמעית ואתם פשוט צריכים להחליט אם אתם רוצים להיות בצד של מיקי בוגנים וטל גלבוע, או בצד של יותר ממיליארד הודים ומהטמה גנדי, זכרו לברכה.

מי צודק: קריסטין, למרבה הפלא. בהרבה מקרים עוף הוא ציפור, ופרה היא אכן חיה

5. אביבית בר זוהר ומירב ישראל ב"האח הגדול": האם "פאלחה" זה עלבון או מחמאה?

כשאביבית בר זוהר נכנסה (בפעם השנייה) לבית "האח הגדול", לא כולם קיבלו אותה בחיבוק חם. כבר ברגע הראשון היא שמעה את הדיירת מירב ישראל מכנה אותה "פאלחה", ולא הייתה לה שום כוונה לעבור על זה בשתיקה. מירב ואביבית הסכימו באופן כללי על משמעות המילה, אבל הוויכוח ניטש על הערך (חיובי או שלילי) שהוצמד לה. שתיהן קשרו את המילה לעולם החקלאות, כנגזרת מהמילה פלאח, עובד אדמה. אביבית ראתה במילה כינוי גנאי לאשה פשוטת עם, ממעמד נמוך, מעין מקבילה מלוכלכת בבוץ של "פרחה". מירב הסבירה שהתכוונה להחמיא, הנה הגיעה ג'דאית תותחית שתעזור לה לתקתק את עבודות הבית.

אם היינו עוצרים פה, הכרעתנו הייתה נופלת בצדה של אביבית. גם אם למילה יש ערכיות כפולה, חיובית ושלילית, היחס הכללי של מירב לדיירת החדשה הבהיר שהיא לא מתכוונת להחמיא. אבל כוונה לחוד ומציאות לחוד, כי האנשים הטובים ב"ערביט" האירו את עינינו לכך ששתיהן טעו בפירוש, והמילה פאלחה משמעותה למעשה נובעת מהמילה "הצלחה", כשאצל היהודים בארצות המגרב שימשה ככל הנראה כדי לתאר אישה מוצלחת, מוכשרת ופקחית. עד שהמילה התגלגלה מהחברה הפטריארכלית ללשונה של מירב, ניתן להניח שמשמעותה תועלה למרחב הביתי, לתיאור אישה מוכשרת ("תותחית") בעבודות הבית. כלומר, מירב צדקה לחלוטין והמילה פאלחה היא באופן חד משמעי מחמאה.

מי צודקת: מירב קרובה יותר לאמת מאביבית

ואל תחשבו שהתעלמנו מהשאלה החשובה ביותר - האם הייתה כוסברה בגינת הבית כפי שטענה אביבית, או שלא הייתה כוסברה, כפי שקבעה מירב? פנינו למירב ישראל והיא הודתה בטעותה והבהירה באופן חד משמעי: "היה המון כוסברה בגינה".

מי צודקת: כשמגיע - מגיע. אביבית

6. שרה סילברמן ב"המופע של שרה סילברמן": לאן נעלמה צואת הכלבים הלבנה משנות השבעים?

השאלה שהועלתה בקומדיה המטורללת של שרה סילברמן לא נוגעת רק לשנות ה-70 בארה"ב, אלא לילדות של כולנו, גם בשנות השמונים ואפילו בתחילת שנות התשעים. נתחיל מכך שסילברמן צודקת בהבחנתה: פעם אכן הייתה צואת כלבים לבנה בכל מקום וכיום היא אכן נעלמה כמעט לחלוטין. יש שני הסברים שלובים לתופעה. קודם כל, כיום נהוג יותר לאסוף את הקקי של הכלבים, ישנם הרבה פחות כלבים משוטטים באזורים עירוניים, ורוב הקקי יפונה לפני שיתייבש לחלוטין וילבין. לצד זאת, הסיבה העיקרית לתופעה היא גם ההסבר לכך שהקקי המיובש שאנחנו עדיין רואים ברחוב אינו לבן אלא בצבע חום כהה - השינוי בדיאטה של כלבים בעשורים האחרונים.

עד השנים האחרונות, התזונה של כלבים כללה בעיקר שאריות אוכל, בין אם מהבית או מפחי זבל, והשאריות כללו כמות גדולה של עצמות. הדיאטה הטבעית של הכלבים המבויתים הייתה עשירה בסידן, ועודפי הסידן הרבים גרמו לצואה שלהם להתייבש מהר יותר ולקבל צבע לבן (וגם להתפרק בצורה מהירה ואקולוגית יותר בטבע). גם מזון הכלבים התעשייתי השתנה בעשורים האחרונים, וכיום הוא מכיל הרבה פחות עצמות והרבה יותר תירס ודגנים שונים, מה שעוזר לייצור זול ויעיל אבל פחות לבריאות הכלבים. כלומר, התשובה לשאלה גם מלמדת אותנו על ההתרחקות המדאיגה מהדיאטה המתאימה לכלבי הבית שלנו. תנו לכלבים שלכם עצמות (עדיף לא מבושלות, ובכל מקרה התייעצו עם הווטרינר שלכם לפני כן) - זה בריא להם, מועיל לסביבה ויחזיר לעולם את הקקי הלבן שכל כך אהבנו בילדות.

מי צודק: בעלי כלבים שמקפידים על תזונה מגוונת לחיות המחמד שלהם (ושרה סילברמן, שזיהתה נכון את התופעה)

7. פיבי ורוס ב"חברים": האם תורת האבולוציה נכונה או שבני האדם נוצרו על ידי חייזרים?

הוויכוח הגדול של פיבי ורוס שימש בעיקר להצגת אישיותו האובססיבית של רוס, שצועק כמוכה שיגעון "אגודלים מנוגדים", אבל אנחנו לא עוסקים פה באד-הומינם אלא בניתוח אובייקטיבי של השאלה. במקרה הזה התשובה ברורה - האבולוציה היא ההסבר ההגיוני, המוכח והמבוסס ביותר להתפתחות החיים על כדור הארץ. ככל שניתן לדבר על אמת מדעית, האבולוציה היא אמת.

לא צריך לצלול לתוך אינספור ההוכחות והסימוכין לתורת האבולוציה, מספיק להסתכל על הדרך שבה בני האדם הפכו זאבים מבויתים לכלבלבים הקטנים והמתוקים שאנחנו מכירים היום. זאת אבולוציה מתוכננת ומתועדת שלקחה רק מאות ועשרות שנים, אבל אותו כלל אצבע אבולוציוני מתאים גם פה - המתאים שורד. רבייה של חיים מערבת מוטציה, שינויים קטנים שיכולים להיבלע בסבך הגנים או לשנות משהו בתכונות של החי. אם השינויים עוזרים לו לשרוד ולהתרבות, הוא יעביר את השינויים לדור הבא וחוזר חלילה.

היופי בוויכוח של פיבי ורוס הוא שהטענה המרכזית של פיבי, "זה פשוט מדי" היא בדיוק מקור כוחה של תורת האבולוציה. פיבי מציעה תאוריה חלופית ופופולרית להפתיע, שאומרת שחייזרים עתיקים הם אלה שיצרו את החיים על כדור הארץ, וזה כשלעצמו סיפור מסובך, אז למה הוא זה שנתפס כאמין? אם מחפשים מנגנון שמסביר התפתחות של עצים, חיידקים, חרקים ובני אדם, הוא בהכרח יהיה פשוט מאוד כי מנגנון מורכב ומלא ניואנסים לא יכול היה להסביר את התפתחות *כל* סוגי החיים שאנחנו מכירים.

מי צודק: רוס, נו באמת

8. לורליי ב"בנות גילמור": לאן נעלמו כל הסדנים?

במקרה הזה לא ניכנס לכל הטיעונים שמעלה לורליי בנושא, כי בהתאם לרוח הסדרה, הם מגיעים בשטף דיבור דחוס עד להתפקע, מה גם שהוכחת הסרטים המצוירים פחות משכנעת אותנו. נתמקד אם כן בשאלה לגופה: אז לאן באמת נעלמו כל הסדנים? קודם כל, הם לא באמת נעלמו, עדיין אפשר למצוא סדנים בחוות ואורוות, אפשר גם להיכנס לאיביי ולמצוא בקלות סדן למכירה. מה שכן, ברור שכיום ישנם הרבה פחות סדנים מבעבר והסיבה פשוטה: מכוניות.

סדנים משמשים בראש וראשונה לעבודות נפחות, ובאופן ספציפי לפרזול ותיקון פרסות לסוסים. כשהסוסים היו אמצעי תחבורה נפוץ, הצורך בתיקון והתקנת פרסות היה דחוף יותר, ולכן ניתן היה למצוא נפחים עם סדנים בכל עיירה קטנה במערב הפרוע לדוגמה. כשבתי החווה המסורתיים הפכו לחוות מתועשות ומלאכות הפרזול עברו לבתי חרושת, הצורך בסדנים הצטמצם עוד יותר. כך הגענו למצב בו הייצוג התרבותי של סדן (בסרטי הלוני טונס, למשל)לא הולם את תפוצתו במציאות. לכן אם הכוונה בשאלה הייתה קונקרטית, כלומר לאן נעלמו הסדנים עצמם, התשובה ברורה גם כן - הם פורקו, הותכו והברזל הגולמי תועל לשימושים אחרים.

מי צודק: ריצ'רד, אביה של לורליי, שזה בדיוק הפתרון שהוא מציע לסוגייה

9. האחיות שושנוב ב"בואו לאכול איתי": אנחנו פה או לא?

"כל מה שיש פה, זה הכל חלום אחד גדול, ומצד אחד אני נמצאת בתוך החלום ועכשיו זה מטריקס", מסבירה רייצ'ל שושנוב בפרק הזכור של "בואו לאכול איתי". "אנחנו פה ולא פה", מחזקת אחותה, מריאז', "במודעות אחת אנחנו פה, במודעות הגבוהה יותר אנחנו לא פה". קצרה היריעה מלהגיע להבנה עמוקה של תיאוריית הסוליפסיזם המבולבלת של האחיות שושנוב, מה גם שכבר ניסינו לנתח את האחיות מהזווית הפילוסופית ולא הגענו למסקנה חד משמעית. אבל גם בלי להיכנס לכל הדקויות, אפשר בקלות להכריע בשאלה, האחיות צודקות באופן כללי, וטועות לחלוטין באופן ספציפי.

סוליפסיזם היא תפיסה קיומית והכרתית הטוענת כי אדם יכול להיות בטוח בקיומו של דבר אחד בלבד - ה"אני" העצמי שלו. על פי גישה זו, העולם החיצוני שאינו חלק מהתודעה העצמית, לא בהכרח קיים. קשה להתווכח עם הלוגיקה הטהורה הזאת, אבל חשוב לזכור שאפילו דקארט, מי שחתום על המשפט "אני חושב משמע אני קיים", לא היה סוליפסיסט בעצמו. הבעיה העיקרית עם סוליפסיזם זה שאין כל כך מה לעשות אחריו. אם אי אפשר לדעת כלום על העולם ובזה זה נגמר, אז לאן אפשר להתקדם מפה?

בכל מקרה, לענייננו: האחיות שושנוב אמנם נפלו בטעות על טיעון לוגי הדוק וקשה לפיצוח, אבל ברור מדבריהן שהן לא באמת מבינות את משמעותו. "אם מישהו עושה משהו רע, הוא לא קיים גם כאילו, כי הכל זה אשליה", זאת גישה מעניינת לחיים, אבל הקשר שלה לשאלה ההכרתית הגדולה של המחשבה האנושית הוא קלוש, עד לא קיים בכלל. בדיוק כמו מי שנופל על הצד הרע של רייצ'ל שושנוב.

מי צודק: האחיות שושנוב, אבל זה באמת פתוח לדיון

10. חנה רטינוב ב"מחוברות": מה עדיף, לאהוב ולהיפגע או לא לאהוב בכלל?

האם לחיות את החיים במלואם אם כל הכאב הנלווה, או לפרוש הצידה ולשמור על עצמך? לשאלה היפה הזאת אנחנו אפילו לא מתיימרים למצוא תשובה אובייקטיבית. אין תשובה נכונה, זאת בחירה, במידה רבה הבחירה הכי משמעותית שכל אדם עושה בחייו. אפשר להיזכר גם במונולוג הקלאסי של המלט שהציג שאלה דומה: "להיות או לא להיות, זאת השאלה. האם לשאת באורח רוח חיצי גורל אכזר, או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים, למרוד, וקץ לשים להם. למות. לישון, ולא יותר".

זאת בהחלט השאלה, ולנו הפעם אין תשובה, לפחות לא כזאת שתתאים לכולם. אנחנו יכולים רק להציע את דעתנו האישית. שנים רבות חלפו מאז שהיינו אנחנו בני 16. הלב הספיק להישבר ולהתאחות פעמים אינספור. הכאב פגע, צילק ושינה אותנו לנצח. כמו כולם, גם לנו החיים עשו את שלהם. אבל גם ברגעים הכי קשים, תמיד ביקשנו רק דבר אחד: לאהוב לאהוב לאהוב, עוד ועוד, עד בלי די, עד כלות הנשימה.

מי צודק: מי שאוהב

_{בתמונה הראשית: David Livingston; GettyImages IL, יח"צ באדיבות yes, Warner Bros. Television Distribution, קשת 12, רשת 13}