כשנתקלה הבמאית הצרפתייה בת ה-90 ורה בלמונט, יהודייה שהוסתרה אצל משפחה נוצרית במהלך מלחמת העולם השנייה, בספרו של אמן הקומיקס הישראלי מישל קישקה: "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", היא הרגישה שהיא חייבת לעבד אותו למסך הגדול. במשך קרוב לעשור עבד הצוות הצרפתי על עיבוד הספר לסרט אנימציה בשם "הסודות של אבא" המתרחשת בשנות ה-60 בבלגיה ומספר על מישל הצעיר ואחיו, בני הדור השני, שאביהם אינו מדבר על שעבר עליו באושוויץ ומסתגר בחדרו הנעול, ועל חייו של מישל המתנהלים בצל זיכרונותיו של אביו.
"זה קשה להנציח את זיכרון השואה וזו התמודדות יומיומיות פה בארץ איך לעשות זאת בצורה נכונה", מסביר קישקה. "אתה לא מצפה שקומיקס ובהמשך סרט אנימציה יהיו הסוכנים שבעזרתם יפתחו לילדים צוהר לעולם הזה ולהבנת הזוועות של השואה. החוכמה של הבמאית שרכשה את הזכויות הייתה שלא תעשה סרט עם שחקנים כמו שעשתה כל חייה, היא האמינה ששיטת האנימציה היא הדבר הנכון כדי להנגיש את הנושא לדור הצעיר - והיא צדקה".
קישקה נולד בשנת 1954 בבלגיה להורים ניצולי שואה. אביו, אנרי, יליד בריסל, גורש בגיל 16 עם משפחתו לאושוויץ ולמחנות ריכוז נוספים. אמו, לוסי, הצליחה להימלט עם משפחתה לשווייץ. בגיל 19 עלה מישל ללא הוריו לישראל ורק בגיל 55 אזר אומץ לספר את סיפורם ואת סיפורו שלו כבן לדור השני.
מה הניע אותך להוציא את הספר בגיל יחסית מאוחר?
"הייתי צריך למצוא את האומץ לחשוף את הסיפור וזה לא כל כך פשוט. יש פה ביקורת, כעסים ודברים שאף פעם לא צפו במשפחה – את הכל שמרתי בבטן, הייתי צריך להגיע לשלב שלא יכולתי לשאת את זה בתוכי והייתי צריך לשחרר. הסיפור שלי הוא לא רק שלי, אלא של דור שלם שדומה לי. יש תופעה מעניינת בעולם שלמדינות ועמים שעוברים טראומה לוקח שנים ולפעמים עשורים עד שאפשר לפתוח את זה, לדבר על זה וליצור. זה לוקח הרבה זמן, וזה מה שקרה לי".
חודשים אחדים אחרי יציאת הספר שלו בשנת 2012 פנתה אליו ורה להפיק סרט אודותיו. "שוחחתי איתה והיא סיפרה לי למה היא רוצה לעשות סרט, את הסיפור האישי שלה. נסעתי לפריז להכיר אותה ופשוט התאהבתי באישה הזאת שהייתה בת שמונים אז, אבל כדור של אנרגיה. היא הרימה פרויקטים כל חייה ובגיל מבוגר החליטה לעשות את סרט האנימציה הראשון שלה בקריירה – זו קפיצת בנג'י".
"פוליטיזציה שממשלות שונות, בעיקר אלו של נתניהו, עושות על זכר השואה היא בלתי נסבלת"
קישקה מספר כי המעבר מקומיקס לסרט ריתק אותו: "מבחינתי זה היה תהליך מעניין לעקוב מרחוק ולראות את הספר עובר מטמורפוזה בידיים שלהם. ידעתי שהם עושים עבודה רצינית – עבודה של עשר שנים. זיהיתי את היצירה שלי כי הם עבדו מתוך כבוד למקור במטרה שאהיה מרוצה, והיה להם חשוב שאני ואשתי נקבל את כל השינויים שעשו. ראיתי שמתייחסים לעבודה בכזו רצינות ובכזו חדוות יצירה, שהרגשתי שאני בר מזל שספר שכתבתי עכשיו הופך להפקה כזו".
הסרט מראה מעט מאוד את תקופת המחנות של אבא, לא היית רוצה להכניס עוד קצת מהחוויות שלו?
"לדעתי זה נעשה במידה. השואה נוכחת מספיק ולא היה צריך להוסיף. הסרט הוא לא על השואה, הוא ראה שהיא כל הזמן נוכחת ולא משנה מה תעשה. זה מה שתמיד הרגשתי וזה מדויק מבחינת חוויית החיים שהייתה לי".
היית רוצה לעשות שינוי בסצנות מסוימות בסרט בדיעבד אחרי הצפייה?
"ממש לא. למדתי לא להיות מעורב בו. זו ההחלטה הכי טובה שקיבלתי. לתת להם את החופש האמנותי שהם זקוקים לו כדי לעשות אותו כהבנתם כאנשי קולנוע כי אני לא איש קולנוע – אני סופר".
מה חשבו הילדים והנכדים שלך על הסרט?
"זו הפעם הראשונה ששלושת הבנים היו פה יחד לצפות. הגדול הגיע עם שני ילדיו בני 11 ו-13, הגיל שהסרט מיועד עבורו, והם התרגשו עד דמעות. כנראה שהם עברו חוויה כפולה מבחינת עוצמה כי מצד אחד זה סיפור יפה ומרגש שעשוי טוב, ומצד שני אבא שלי הוא הסבא-רבא שהם הכירו ואהבו, והם גם רואים אותי לראשונה כילד על המסך".
הסרט מופץ בארץ על ידי חברת פילמהאוס, שמתמחה בהפצת סרטי אנימציה לילדים קטנים, אולם חרגה ממנהגה בסרט זה בשל העובדה שבעלי החברה אלן גרינבלט, גם הוא בן לניצולי שואה מאושוויץ. "העובדה שהסיפור האישי שלי קשור לסיפור שלו גרמה לו מאוד לרצות את הסרט", מספר גרינבלט מוסיף: "כבן לניצולי שואה, לא יכולתי שלא להתחבר באופן עמוק לסרט ולראות שליחות בהפצתו על מנת שיגיע לכמה שיותר קהלים. הסיפורים שלנו, הדור השני לשואה, אולי שונים באופן בו התמודדו עם השואה בבית, אך כולנו התמודדנו עם היותנו 'ילדים של ניצולים'. 'הסודות של אבא' עושה שירות חשוב כשהוא מנגיש לבני נוער וצעירים את ההתמודדות עם השואה של הדור השני".
קישקה מצדו, לא חוסך בביקורת על הדרך שבה המוסדות הרשמיים בארץ משמרים את זיכרון השואה. "יש לי המון ביקורת על משרד החינוך והטקסים של השואה. אני חושב שהרבה דברים נעשים בצורה לא נכונה, לא אינטליגנטית. אני לא רואה שניסיון העבר של השואה משפר משהו בישראלים, בתובנות, ביחס לבני אדם, ביחס לכבוד האדם ולחירותו. יש פה הרבה מאוד ניגודים בין לקחי העבר לבין מה שקורה במציאות כאן וזה קשה לי מאוד. אני מופיע בתיכונים בארץ, בצרפת ובבלגיה וההתרשמות שלי ששם משרד החינוך עושה עבודה הרבה יותר טובה. הפוליטיזציה שממשלות שונות, בעיקר אלו של נתניהו, עושות על זכר השואה היא בלתי נסבלת. הפוליטיקאים עושים נזק אדיר".
"לא בטוח שצריך את המסעות לפולין כדי להתעטף בדגל ולעשות סלפי בכניסה למחנה השמדה"
מה דעתך על המסעות לפולין?
"ההסכם בין ממשלת פולין לישראל כדי שהמסעות יחזרו הוא בעייתי. קודם כל, לא בטוח שצריך את המסעות האלה כדי להתעטף בדגל ולעשות סלפי בכניסה למחנה השמדה, חבל על הכסף. אני חושב שהתעטפות בדגל במחנות זה חוסר רגישות, חוסר הבנה וסוג של לנכס לעצמנו את השואה, מה שעלול להגביר את האנטישמיות. בני נוער שיוצאים משם יותר לאומנים זה דבר שמפחיד אותי. נורא קל להאשים את שונאי ישראל בזילות השואה, אבל גם אנחנו עושים את זה. בנאומים של יום השואה תמיד מזכירים את איראן, הערבוב של הנושא לא מכבד את השואה, זה זילות השואה בעיניי".
לדעתך הסרט מצליח להעביר את זיכרון השואה בצורה אחרת?
"הסרט לא מנסה לעשות שטיפת מוח לאף אחד. זה סיפור משפחתי דרמטי שקרה בהרבה משפחות, שעשוי ברגישות ובהומור ומספק חומר למחשבה. אני מאמין שזה סרט שנשאר עם הצופים כמה ימים. אין הרבה סרטי אנימציה בנושא הזה בתולדות הקולנוע, במיוחד לא על הדור השני".
בסרט מראים את המסע אותו עשית עם אביך לאושוויץ. זה קרה במציאות?
"כן, אבל בזמן שכתבתי את הספר עוד לא היינו שם ביחד. כתבתי את המסע בספר וציירתי אותנו שם ותוך כדי שציירתי את זה, הבנתי שאהיה מוכן לעשות את זה. ידעתי שזה חשוב לו וזה עזר לי להתגבר על משקעי עבר ועל תחושות קשות שהיו לי ביחס לאבא. הספר בעצם פתר לי המון שאלות. שלוש שנים אחרי שהספר יצא נסעתי עם הבנים שלי ואיתו לאושוויץ, זו הייתה חוויה מיוחדת מאוד. מבחינתי, זה היה יותר סימבולי מכיוון שמה שעשה את העבודה העמוקה באמת הייתה העבודה על הספר. אחרי זה הוא כבר לא חזר, היה כמעט בן 90 והמסע היה קשה לו פיזית. התמזל מזלנו שהצטרפנו אליו לנסיעה האחרונה שלו לשם, אם לא הייתי עושה את זה אז לא הייתי עושה זאת בחיים".
בסוף הסרט נאמר שמפעל החיים של אביך היה להעביר את סיפורו הלאה.
"אבא שלי הלך לבתי ספר תיכון בבלגיה למשך 25 שנה והרצה 550 פעם – הוא לא הרפה. בתי ספר הזמינו אותו, משרד החינוך בבלגיה חיפש בנרות ניצולים, אנשי מחתרת חיים ןאסירים לשעבר כדי לספר במטרה לספר מה קרה בבלגיה לפני 70-80 שנה וזה היה ממש מסע חייו ולהתראיין בתקשורת. הוא כתב על סיפורו האישי ספר ונסע 44 פעמים למחנות. 25 שנותיו האחרונות היו כולן מוקדשות לנושא הזה ולכן מבחינתי זה יותר חשוב מסרט כי הוא היה שם, דיבר שם וקיבל את התגובות מהתלמידים באופן ישיר, אהבו והעריצו אותו ובכו עליו. זה לא משהו שתלמידים יכולים לשכוח".
מיכל ליבר-רונן היא כתבת אתר Seret. לכתבות וסקירות נוספות