אנחנו יודעים איך שיר נולד - בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה ועוד דימויים מתחום העצירות. אבל התפתחותה של שפה היא חשאית ונחשית יותר - מילים חדשות מתפתלות בשקט יחסי בין גבעולי הדשא של הדיבור היום-יומי עד שהן תוקפות, נושכות ומכניסות את עצמן למערכת הדם שלנו. לא תמיד אנחנו ערים להכשה הזו, ומדי פעם נתפוס את עצמנו פולטים איזה "בוא" או "צ'סר" וקשה לנו לשים את האצבע על הרגע המדויק בו נדבקנו (לא סתם אומרים על דיבור שהוא "נגוע"), אבל על מילים מסוימות צריך, וסליחה מראש על הבדיחה הדלוחה, לדבר.
אז מה הסיפור עם "אוקוררר"?
Okurrr היא קריאה. היא שליחות, היא זעקת קרב שהיא גם צפירת הרגעה, ובבסיסה היא אומרת "אוקיי". כולה אוקיי. אבל ההגייה שלה, פּיץ' הקרקור הצווחני המדויק שלה והתנועה המסוימת שהיא מאלצת את הפה לעשות - אלה לא פחות מתרגילים אקרובטיים ללשון ולנפש. ככה זה אמור להישמע:
צופים אדוקים בריאליטי "משפחת קרדשיאן" שמעו כנראה את כוכבות הסדרה משתמשות במטבע הלשון האונומטופאי הזה. צופים פחות אדוקים היו יכולים לשמוע את אותו המטבע גם בלא מעט סדרות וסרטים קומיים, בדרך כלל כשהוא נאמר על ידי דמות "צבעונית". כלומר, על ידי דמות שובבה ומצחיקה, כנראה בעלת איזהשהו רקע אתני שמאפשר לה להגיד דברים כאלה בלי לצאת גזענית. כי כמו כל הדברים הטובים בתרבות, ה-Okurrr הגיע ממלכות דראג.
לפני ארבע שנים התרחש מפץ גדול בטלוויזיה, אבל מפץ מתון כזה, שקל לפספס. זה קרה כשהמתמודדת לגאנג'ה אסטרנג'ה הידסה אל תוך חדר העבודה בעונה השישית של "המירוץ לדראג של רופול" כשהיא חמושה בגמישות יתר של מפרקי הירך ואטיטיוד. כל כך הרבה אטיטיוד. השפה של לגאנג'ה היתה חידתית וסוחפת, לצפות בה הרגיש כמו הניסיון לפרק טריפ פסיכדלי לשלבים מסודרים כדי להעביר עליו אחר כך מצגת בשיעור: מרשים, מאתגר, מתיש.
ושיהיה ברור: מיס אסטרנג'ה היא לא בעלת זכויות היוצרים על "אוקוררר". גם לא על "מאמא", "האני" או כל אחד מהביטויים האחרים שליוו אותה לאורך השתתפותה בעונה. ככל יוצרת, גם לגאנג'ה הסתמכה על דורות קודמים של חידושים לשוניים. ה"אוקוררר" שלה נשמע כמו שהוא נשמע - מתפנק, חמאתי כמעט, נמס בפה מרוב עצלות ופינוק - פשוט משום שזה הטייק שלה על מונח קיים. בלתי אפשרי כמעט לומר בוודאות מי היה הראשון בעולם שאמר "אוקוררר", אבל ברור שהמילה הזו התפתחה ונעשתה שגורה בסצינת הדראג בארצות הברית. אחרי ובמקביל ללגאנג'ה הגיעו מלכות נוספות, ששייפו את ה"אוקוררר" שלה, ויצרו על בסיסו את הפארודיה החדה, המשרוקיתית יותר שבנות קרדשיאן אומרות עד היום. ולא רק הן.
ההופעה של קארדי בי בתוכנית האירוח של ג'ימי פאלון היא אבן דרך נוספת בתולדות ה"אוקוררר", פשוט משום שהחשיפה של פאלון רחבה ומיינסטרימית יותר מזו של הקרדשיאנס. קארדי העניקה לפאלון את השואו המושלם: היא היתה מטורללת ומנומקת באותה המידה. פרועה אך מוכלת, ומספיק בטוחה מעצמה כדי שכל הקאצ'פרייזים שלה יישמעו מצד אחד קרקסיים ומעוררי עניין, אבל גם מספיק אגביים, לפחות עבורה, כדי שנאמין שהיא תמיד משתמשת בהם. ואכן, מאז אותה התארחות טלוויזיונית בדצמבר 2017, גם קארדי מזוהה כנביאת ה"אוקררר" בתרבות.
ומה יש לכל נביא שמכבד את עצמו? נכון, עדת מאמינים. השימוש ב"אוקוררר" הלך והתרחב. ראשית אלה היו המעריצים האדוקים של "המירוץ לדראג", אחריהם מעריצים קצת פחות אדוקים, צופי "משפחת קרדשיאן ועוזריהם, מאזיני קארדי בי ולבסוף כל עשרות המיליונים שצפו בראיון של בי אצל ג'ימי פאלון, בין אם בזמן אמת בטלוויזיה או במסגרת חיי הנצח היוטיוביים של הראיון. ה"אוקוררר" הפך להאשטאג, לגיף שאפשר לשתול על סטורי באינסטגרם, לכיתוב מלווה לגיטימי של תמונה, למילה שלא לגמרי ברור מנין הגיעה, אבל נוכחותה בתרבות בלתי ניתנת לערעור. סליחה, התכוונתי ערעורררר.
לבנות משפחת קרדשיאן יש את מגע הזהב של מידאס. ההצהרה הדרמטית הזו מגובה במאות מיליוני הדולרים של שקים, קורטני, קלואי, קנדל וקיילי מגלגלות מדי שנה. אבל מה שלא תמיד זוכרים הוא שמגע מידאס הוא קללה בדיוק כשם שהוא ברכה. המלך המיתולוגי הצליח אמנם להזהיב את כל החפצים בארמונו, אך בהמשך הפך את מזונו לזהב בלתי אכיל, ואת בתו לפסל מוזהב כשחיבק אותה חיבוק קטלני. הנמשל הוא שכל מה שמקבל את חסותה של קים קרדשיאן בו זמנית הופך לנוצץ ומושך, אבל גם לריק, לחסר תוכן. וזה המקום המושלם ל"אוקוררר".
כאן היתה צריכה להיכתב איזו פסקה על גזל תרבותי. על כמה לא בסדר זה להשגיר, מלשון שגרה, מושגים מתרבות השוליים בלי לתת להם את הקרדיט הראוי. אבל "אוקוררר" הולמת כל כך את אורח החיים המודרני, שכמעט צריך להודות לקים וקיילי על הנורמליזציה שנעשתה לה. קחו אותה, סטרייטים וסחים, עופו על הטיול שלכם. "אוקוררר" היא הקישוט שלא ידעתם שאתם צריכים. התוספת שתופסת. היא מחזירה לשפה איזה עונג ילדותי שמקורו בבטן ובתת מודע.
כמו הקולולו-קולולו וקרקורי התרנגולת של נטע ברזילי בשיר Toy, גם "אוקוררר" נשמעת בהתחלה ילדותית, ורק בהאזנה העשירית מתגלה במלוא החתרניות שלה. קל לחקות את הקולות האלה, ומפתה גם להשתמש בהם כדי להבין אילו רגשות הם מתווכים. הרי יש שמחה של "וואו" ושמחה של "יש!" והן לא אותו דבר. הפטפוטים היעני-סתומים של ברזילי, כמו ה"אוקוררר" מאפשרים לנו להביע משהו שלא היה לו לגמרי שם קודם לכן, הם מדייקים את מה שאין לו מילים - את הכאוס והטיפשות והזעם וקלות הראש שרוחשים מתחת למעטה המנומס של השפה. "אוקוררר" מצליחה לקחת מילה ריקה ויבשה כמו "אוקיי" ועושה לה מייקאובר. פתאום נהיה כיף לדבר.