"פנתרה" הוא אחד הדברים הכי טובים שנועה קירל הביאה לנו עד היום – השיר, והקליפ שמתלווה אליו. גם בגלל הקצב והזרימה שלו, אבל גם בגלל שהוא נראה כמו מחווה ישירה לאחד הבמאים ההוליוודיים הכי בולטים בשלושים השנים האחרונות: קוונטין טרנטינו. עם זומים מהירים, צילום בפילם אמיתי, כפות רגליים חשופות ורפרנסים לסרטי אמנויות לחימה, קשה שלא לשים לב לדמיון בן השניים; אחרי הצפייה החמישית שלי בקליפ, ויום שלם שבו זימרתי "אני פנתרה, אני ערה וכולם ישנים" לכל מי שרק הסכים לשמוע אותי, לא יכולתי שלא לתהות: אם אפילו קליפים של הזמרת הכי גדולה במדינה מתחילים להיראות כמו הסרטים שלו, יכול להיות שטרנטינו רשמית נהיה אחד משלנו?
החצוצרה שפותחת את "פנתרה" נשמעת כמו משהו שגם אניו מוריקונה יכול היה להלחין לאחד מסרטיו של טרנטינו. אבל אם הרפרנסים והאזכורים לבמאי עוד היו לא ברורים במחצית הראשונה של הקליפ, כשקירל מתחילה ללהטט בנונצ'קות בעודה לובשת חליפה צהובה-שחורה שנראית בדיוק כמו זו שהכלה האהובה לבשה ב"להרוג את ביל", כבר ברור שהדמיון הוא לא מקרי. ואז, כף רגלה של נועה נשלחת ישירות לקדמת הפריים - והרי אין דבר שטרנטינו אוהב לצלם יותר מכף רגל של אישה. זה די קריפי, למען האמת.
כששאלתי את במאי הקליפ, אינדי חאיט, הוא אמר לי שמדובר בעיקר בצירוף מקרים משמח ולא בכוונת המשורר. "את התנועה של נועה עם הרגל המציאה הכוריאוגרפית מרינה אשטונבה, וכשראיתי את התנועה הזאת בזמן הצילומים חשבתי על טרנטינו, אבל זה לא היה מתוכנן", מספר חאיט ממקום מושבו שבקייב.
בנוגע לחליפה הצהובה המדוברת, חאיט מדגיש כי הוא וטרנטינו לקחו את ההשראה מאותו המקור. "החליפה של הכלה ב'להרוג את ביל' זה הומאז' לברוס לי, וגם אני עשיתי לו הומאז'. יש לברוס לי את הסרט הישן 'משחק עם המוות', שם הוא לובש חליפה דומה. אבל כולם רואים את הקטע הזה וישר אומרים לי 'קיל ביל'. אז שיהיה 'קיל ביל'", הוא מסביר. לעומת זאת, חאיט מודה כי השימוש בתנועות זום-אין מהירות (למשל, כשקירל ביער עם בול עץ לכתפה) הוא השפעה ישירה הבמאי.
"אתם מוכנים להרוג כמה נאצים?!"
אבל בין אם ההשראה מכוונת ובין אם היא מקרית, "פנתרה" הוא עוד הוכחה לכך שטרנטינו הוטבע רשמית ב-DNA הישראלי. גם כפרסונה סלבריטאית מוכרת עם סנטר בולט וקצב דיבור קדחתני, וגם כקולנוען אהוב עם סגנון אישי ומובחן, טרנטינו הוא לא עוד זוכה אוסקר שבמקרה יודע לומר "Para" ו"Khatool"; הוא אחד מאיתנו.
טרנטינו תמיד היה דמות אהודה פה בארץ. הפוסטר של "ספרות זולה" הוא עד היום נוכחות קבועה על קירות צעירי ישראל, ויש על שמו רשת מסעדות איטלקיות מצליחה (זוהי אחת התוצאות הראשונות שעולות בגוגל כשמקלידים "טרנטינו" בעברית). אבל קו פרשת המים היה דניאלה פיק. ב-2009 טרנטינו בא לארץ כדי לקדם את "ממזרים חסרי כבוד", ומצא את אשתו לעתיד.
העניין הוא שהסרט עצמו היה אבן דרך משמעותית ככל שזה נוגע ליחסי ישראל-טרנטינו: "ממזרים חסרי כבוד" היה מתנה עבורנו. סרט שהוא מימוש הפנטזיה היהודית האולטימטיבית שקיימת עוד מימי אבא קובנר ו"הנוקמים" שלו: נקמה נימולה בנאצים, צבועה בצה"ליות גברית גדולה מהחיים. הקהל הישראלי היה קהל יעד שטרנטינו תמיד סמך עליו ככל שזה נוגע ל"ממזרים חסרי כבוד": לבכורה הישראלית הוא הגיע בחדווה לא מוסתרת וזעק "אתם מוכנים להרוג כמה נאצים?!".
כעבור כמה שנים, קוונטין נשא לאישה את פיק. ובכך, אנחנו מצאנו את עצמנו בקו הזמן הבלתי נתפס הזה בו ישנו פעוט אחד עם אבא שאחראי ל"כלבי אשמורת" וסבא שאחראי ל"מרי לו". טרנטינו היה לבמאי ההוליוודי הלאומי: לפי מבקר הקולנוע יאיר רוה, "ממזרים חסרי כבוד", "ג'אנגו ללא מעצורים" ו"היו זמנים בהוליווד" היו שוברי קופות מכובדים במיוחד בארץ, שמכרו מאות אלפי כרטיסים למרות שלא התבססו על אף זיכיון מוכר ויועדו למבוגרים בלבד. מרטין סקורסזה, לצורך העניין, ביים בעשור האחרון בדיוק סרט אחד ששבר קופות בישראל ("הזאב מוול סטריט"). לאחים כהן יש שם של מספרה משפחתית בגן יבנה, והם עדיין לא מביאים שבריר מהקהל שטרנטינו מביא. סטיבן ספילברג, מגדול במאי תבל, הוא פרו-ישראלי נלהב שעבד עם גילה אלמגור ורמי הויברגר, ועדיין כבר שנים ארוכות עברו מאז שביים איזשהו סרט שהביא את הקהל שטרנטינו מביא לארץ בדרך כלל.
להכניס את המציאות בגלגלים של הז'אנר
אבל הצלחת הסרטים שלו היא רק עוד הוכחה להתמזגות של טרנטינו עם הישראליות. האיש עצמו נהיה לעוד פרצוף ברוטציית הפפראצי הישראלית; בשיר "Beg", נטע ברזילי שרה לעומר אדם "אתה טרנטינו? פה זה לא 'קיל ביל'". בנוסף אליה, הקולנוע הישראלי (שתמיד התיימר להיות יותר אירופה מהוליווד) מתחיל להראות ניצנים של השפעה טרנטינואית, עם קומדיות פשע שחורות כמו "נתראה בשמחות" ו"חומוס פול trailer". אחד מסרטי הז'אנר הישראליים הכי זכורים מהשנים האחרונות, "מי מפחד מהזאב הרע", מלא בהשפעות מבורכות מסרטי פשע ואימה מכל העולם, אבל החותמת הבינלאומית הגדולה ביותר שזכה לה הגיעה מצד לא אחר מטרנטינו, שהכריז שמדובר בסרט הטוב ביותר של 2013 (בציטוט שעיטר מאותו הרגע כל פוסטר של הסרט).
"מטרנטינו למדתי את המצווה התסריטאית הבאה: להכניס את המציאות בגלגלים של הז'אנר שלך", מספר לי אהרון קשלס, במאי "מי מפחד מהזאב הרע", ומביא כדוגמה את מותו האומלל של מרווין ב"ספרות זולה". "לתת לשני גנגסטרים לבצע חיסול, לתת טרמפ לעד שנותר אחרון ואז להרוג אותו בטעות, בגלל מהמורה בכביש. זו הייתה התורה על רגל אחת כשישבנו לכתוב את הסרטים שלנו בארץ. להכניס את ישראל בגלגלים של סרטי אימה ומתח".
תמיד אהבנו את טרנטינו. יש בזה משהו מפתיע, כי אין בישראליות המון חיבה לבלבולי מוח, וטרנטינו הפטפטן תמיד אוהב לשחק עם הז'אנרים שהוא מתעסק בהם, לבדוק איפה הם רגישים לדגדוגים, לתת לדמויות שלו לאכול הראש על תרבות פופ במקום שיתחילו לירות אחת בשנייה. טרנטינו הוא מגדול הסטורי-טלרים של הוליווד (גם אם הסרט האחרון שלו לא היה כוס התה של כולם). מאז שהביא לנו את גופתו מחוררת הכדורים של היטלר ב"ממזרים חסרי כבוד" והקים פה משפחה, הוא גם נהיה לאחד משלנו. אם יזכור להביא עוגה וחד"פים למסיבת סיום של הילד בגן, מה טוב.