בתור ילדה שגדלה במטולה, היא הייתה רואה ליד הבית שלה את מנחם הורוביץ ועיתונאים אחרים מסקרים את המלחמות בגבול לבנון. כבר אז היא ידעה שהיא רוצה להיות כמו אותם הכתבים שדיווחו מתי אפשר ללכת לבית ספר ולצאת מהבתים. כשהגיעה ל"גלית ואילנית" היא סיפרה למה כולם חושבים שהיא מראיינת קשוחה, מה היא חושבת על פוליטיקאים שמדברים על הפריפריה ואיך זה לחיות בגבול עם מדינה שהמתיחות איתה גבוהה, במיוחד בימים אלו.
"דווקא אצל תושבים באיזורים כמו מטולה זה פחות בכותרות, בסוף זה מה שרואים בעיניים. אני גרה מטרים מגדר המערכת, ויש משהו בלראות את הסוף של גבול המדינה שגורם לך להבין שלא הכל מובן מאליו. ועדיין יש תקווה שהשכנים יהפכו יום אחד לשכנים אמיתיים".
הילדות שלך הן חלק מדור שלא ידע את מה שאתם חוויתם. הן מבינות את התרחישים שיכולים לקרות?
"ילדים גדלים למה שהם גדלים והם לא יודעים שיש אופציה אחרת. כשאני הייתי ילדה אני לא הרגשתי שמשהו לא בסדר באיך שאני גדלה. להפך, הייתי גאה שאנחנו האלה ששומרים על הגבול. הבנות שלי נהנות ממה שיש למטולה להציע ואני מקווה שזה יישאר ככה. לא מזמן כשהיה שלג בהרי לבנון ואלונה, הבת הקטנה שלי, ביקשה לנסוע לשם, הייתי צריכה להסביר לה שאי אפשר כי זאת מדינה אחרת".
במשך הרבה שנים כן בחרת לגור במרכז. מה החזיר אותך צפונה?
"היום זה נראה בלתי נתפס, אני לא מבינה איך חייתי שם. תמיד הייתה לי תחושה של גולה, וידעתי שיום אחד אחזור הביתה. יש לזה הרבה סיבות – בעיקר תמהיל של סיבות אישיות, לאומיות ומשפחתיות. בשורה התחתונה אני מרגישה שזה הבית והקהילה שלי".
ובכל זאת היום יש דווקא תנועה החוצה.
"זה חלק מהתפקיד שאני מרגישה שיש לי. אני באמת מרגישה שאנחנו צריכים לחזור לאזורים האלו, אנחנו לא יכולים לאפשר לזה שמי שיכול עוזב ושכל הצעירים לא יחזרו לשם. לי בתור אשת תקשורת ובת המקום יש תפקיד, ואני מרגישה שחזרתי בשביל להחזיר את כל הטוב שקיבלתי", והוסיפה, "החיים שלי טובים מהחיים במרכז, אני חיה בבית שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי פה, הילדות שלי לומדות בכיתות עם חמישה עשר תלמידים. הזכות שלנו והיכולת שלנו ליישב את הפריפריה היא המזור להרבה בעיות שיש לנו – יוקר מחייה, צפיפות ועוד הרבה נושאים שכל יום על הפרק".
את מרגישה שיש מפלגה שבאמת רואה את הפריפריה?
"בגדול ממשלות ישראל יודעות מצויין את כל תוכניות הפיתוח באיזור – שנים יש תוכניות לבניית בתי חולים, שדה תעופה ורכבת. צריך פשוט לעשות. אבל האם יש מפלגה שמדברת פריפריה? כל המפלגות מדברות פריפריה, הבעיה שאין מפלגה שעושה פריפריה".
איך את מצליחה להכניס את הנושא כמגישה ועורכת?
"עצם העובדה שאני חיה בצפון, רגישה יותר למקום ונגישה יותר לסיפורים, אני מצליחה לשנות את הליינאפ ולחדור פנימה לשיח היומי".
ומה משך אותך לתוך תחום התקשורת?
"אני חושבת שזאת עמדה שאתה יכול באמת להשפיע על מה שקורה כאן. אנחנו רואים איך החיים מתנהלים שמבטיחים הרבה דברים ומספרים הרבה סיפורים ולא מיישמים, וזה מה שאני רוצה לעשות כל פעם שאני מגיעה לאולפן, לחבר בין מה שאנשים אומרים לבין מה שהם עושים, שהצופים יקבלו תשובות".
את נחשבת למראיינת מאוד קשוחה ודעתנית בקרב הקהל.
"מישהו אמר לי לא מזמן שאני לא ימנית ולא שמאלנית, אני עצבנית. המחוייבית שלי היא כלפי הצופים, אני באמת מתייחסת לזמן שידור כקודש. כל דקה בשידור יש שלוש מאות הצעות מיח"צנים, פוליטיקאים או בעלי אינטרס ואז מגיע בן אדם ומתחיל לדקלם סיסמאות או יותר גרוע, לשקר. אני חושבת שצריך לחתוך את זה".
"אני חושבת שיש דבר אחד ששומר עלינו כמראיינים וזה עובדות. אם אנחנו מדברות את העובדות שלנו בלי השפעה של ימיניות או שמאלניות אז אין למרואיין לאן לברוח. הוא לא יכול להבטיח לי שהוא יעשה משהו שהוא הרגע הצביע נגדו, העובדות שומרות עלי. אני גם מאמינה בתחושות הבטן שלי – אם מישהו מעצבן אותי אני מאמינה שהוא גם מעצבן את הצופה שלי שמרגיש שהוא משקר ואני יכולה להגיד לו את זה".
את רב סרן עם תואר שני בתקשורת פוליטית ומרצה לדיבור בפני קהל – לא בא לך להשתעמם לפעמים?
"אנשים כל הזמן מנחמים אותי על הנסיעות שלי למטולה, אז אני משתעממת ושומעת מוזיקה ישראלית או פודקסט".