היא כבר מזמן לא ילדה, אבל גם אחרי שעברה את גיל 90, כל מי שרואה אותה על הבמה יכול להישבע שהיא זזה כמו שחקנית צעירה. היא עברה מלחמת עולם ונדדה בין מדינות, ומ-1962 היא לא הפסיקה להופיע בישראל. "הגברת הראשונה" של התיאטרון הישראלי, ליא קניג, חוגגת 93 שנים, ומראה לנו שגיל זה רק מספר.

ליא גם בגיל 93 עובדת במרץ וממלאת את לוח הזמנים שלו בחזרות והופעות: "אני עסוקה כל הזמן וזה טוב. אני מתעייפת לפעמים, אבל אל תגידו את זה לכולם, אחרת אני אהיה גמורה. אני בכלל לא עייפה". ומה שעוד יותר מדהים זה שכשהיא מחוץ לבמה היא על הליכון, ובהופעות היא הולכת רגיל: "זו האנרגיה הפנימית שלי שברוך השם לא נפגעה. הרגל שלי נפגעה שזה די מפריע ומעצבן, אבל האנרגיה והמחויבות שלי לבמה זה במקום הראשון".

כיום היא מופיעה בהצגה "מניין נשים" בתיאטרון "הבימה", הצגה שעלתה ב- 2002 העוסקת באישה חרדית שאינה מורשה לפגוש את 12 ילידיה לאחר שעזבה את הבית. קניג סיפרה על התפקיד: "אני פעם שנייה מופיעה בהצגה שמתעסקת עם בעיות אצל נשים מאמינות. ההצגה הזאתי של נעמי רגב שהיא כתבה זה סיפור אמיתי, חזק ונוגע ללב. אנחנו יודעות את הבעיות של הנשים שלנו, אם פותחים עיתון שומעים כמעט כל כמה ימים שאישה נפגעה מבעלה וזה קורע לך את הלב", והוסיפה, "מה שמציק לי זה שדיברנו על זה הרבה פעמים בתאטרון ויש לי רושם שיש חברה שהיא בכלל לא מתייחסת לביקורת שלנו. יש דברים נפלאים ביהדות אבל הדבר הזה לא משתנה ואני מתקשה להבין את זה".

כניצולת שואה, איך את מרגישה עם המלחמה באוקראינה
"המלחמה היום עם אוקראינה מתקיימת בדיוק באותו מסלול שאני מכירה מהילדות, זה זיעזע אותי וכל כך השפיע עלי, הרגשתי כאילו אמא שלי שוב מחזיקה אותי ואומרת לי לרוץ. ראיתי גם את התמונות של הילדים הקטנים וזה קרע אותי".

ההורים שלך גם היו שחקנים.
"נכון, התיאטרון היהודי היו מאוד פעיל אז באירופה ולא היה להם מקור הכנסה אחד, אז הם היו עוברים ממדינה למדינה ומופיעים. הוריי היו מוכרים באירופה. מלחמת העולם השנייה תפסה אותנו בצד הרומני, ומשמה ברחנו לרוסיה עד לאוזבקיסטן. אבי נפטר בתחילת המלחמה. וכשחזרנו לרומניה אני התחלתי את קריירת המשחק, הקהל הרומני כועס עלי כשאני אומרת שאני לא מרומניה".

איך את מרגישה עם הבחירה לא להביא ילדים?
"זאת לא הייתה בחירה. היינו צעירים כשהתחתנו, והעניין של לעלות ארצה מהמשטר הקומוניסטי תמיד היה. כשעלינו לארץ לא הייתה לנו שפה או קריירה, ממש כלום. לא היה לנו מקום שנוכל להקים בו משפחה. ועם הזמן שעבר פשוט נהנו מהנישואין וזה לא העסיק אותנו. כשבעלי המנוח היה בשעות האחרונות של חייו הוא שאל אותי אם עשינו שגיאה, ודאג לי 'מי יתן לך כוס תה?'"

מה היית אומרת לליא הילדה?
"מתוקה שלי תחזיקי מעמד, לא שכחתי את הזמן הזה שהייתי ילדה, ואני חושבת שלא צריך לשכוח".