לא סתם המילים פורח ופרח קשורות זו בזו בקשר אטימולוגי, שהרי מה יפה וראוותני יותר, משמח אך קצת חסר טעם יותר מזר פרחים מעוצב? שום דבר. ולא סתם ביום הולדתה הומטרו על ניקול ראידמן עשרות זרי פרחים בשלל תצורות, גדלים ותרכובות בוטניות. אחד-אחד ראידמן תיעדה אותם, העניקה לכל זר את תשומת הלב הראויה, ופינקה אותו בסטורי בחשבון האינסטגרם שלה, עד שהקווים במעלה פיד הסטוריז - אלה שמציינים את כמות הסרטונים והתמונות שפרסם אדם ב-24 שעות - התרסקו והשתברו ונמעכו אחד לתוך השני עד שאי אפשר היה להבחין ביניהם יותר.
אבל סטורי אחד בלט על רקע אינספור הזרים והבלונים. היה זה סרטון קצרצר בו נראה התא המשפחתי של היזמית המפורסמת – ראידמן עצמה, ילדיה מישל וריצ'י, ובן זוגה, האוליגרך מיכאל צ'רנוי – בדרכו לארוחת בוקר. באותו סרטון נראה צ'רנוי, איש עסקים ותיק ומכובד שעומד בראשה של אימפריה עסקית רבת זרועות, ספון במושב האחורי של המכונית עם ריצ'י ומישל, כשניקול מסבירה לעוקביה שהילדים לא הלכו לבית הספר ובמקום זאת יצאו לחגוג איתה. "נכון מיצקי? נכון ריצ'י?", היא מאשרת איתם מהמושב הקדמי, "נכון אבא?", היא שואלת ומפנה את המצלמה לצ'רנוי שמשיב: "נכון". בסרטון נוסף נראה איש העסקים מצטרף בקול, שנע בין מסירות למבוכה לשירת "Happy Birthday" - "היום יום הולדת" זה ללוזרים מהפרובינציה - לבת זוגו.
הסטוריז האלה שווים הרבה יותר מסך כל חלקיהם, כיוון שהם הצהרתיים. הם מבהירים לנו מי נמצא לפני מי (פשוטו כמשמעו, כן?) בהיררכיה של ראידמן וצ'רנוי. מי האלפא ומי הבטא. שהרי קל אולי להניח שצ'רנוי הוא החזק בקשר משום שהוא בעל המאה, אבל בדינמיקה בין שניהם, ברור שהדעה של ראידמן היא זו שקובעת. ולא שיש איזו השפלה אינהרנטית בישיבה במושב האחורי, אבל מדובר בסמל טעון. באנגלית, משתמשים בביטוי The Driver's Seat - כיסא הנהג - כדי לציין מנהיגות ונטילת אחריות. ההושבה של צ'רנוי באותו מושב אחורי מקבילה אותו לילדים המשותפים שלהם. הוא מנוהל על ידי ראידמן כמוהם, נלקח ומטולטל ממקום למקום, וכמו הילדים הוא נדרש להשתתף בחגיגות יום ההולדת של האם בחדווה, בין אם בא לו על זה או לא.
שום פילטר חתול לא יעזור
כשאנחנו חושבים על המונח "אשת אוליגרך", אנחנו מדמיינים את ניקול ראידמן משום שזו הדוגמה האחת שיש לנו, אבל ראידמן היא יותר היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. היא הפקה מהלכת, היא צבעונית ותוססת, רהוטה ודעתנית, חרוצה ובזבזנית. אשת האוליגרך הממוצעת, אם היתה בכלל טורחת לפתוח אינסטגרם ולתחזק אותו בדקדקנות בה ראידמן מנהלת את המדיה החברתית שלה, היתה מקפידה להפוך את הפיד שלה למקדש של איפוק. למגן עוצמתי שכל כולו הימנעות והסתרה. אשת האוליגרך הממוצעת היתה יושבת בעצמה במושב האחורי, עטופה במעיל שעלה לאלף חורפנים בחייהם, ושותקת. היא לא היתה בפרונט משום שזה לא מנומס ולא יאה. לא הולם למעמדה כאקססורי באוסף של בן זוגה. אבל ראידמן מצפצפת על האטיקט הזה, ומתעקשת שוב ושוב לשלב את עצמה בסיפור העושר והאושר של בן זוגה.
בראש ובראשונה, משמח לראות את הקשר של ראידמן וצ'רנוי פשוט כי נראה שהם באמת מאוהבים ושכיף להם ביחד. ההושבה של צ'רנוי באותו מושב אחורי עלולה להיתפס כניסיון האנשה או, לא עלינו, הקטנה של האיש, אבל זה באמת לא האישו. ראידמן היא לא תעודת ההכשר של צ'רנוי, תפקידה הוא לא להפוך את צ'רנוי לאנושי ונגיש יותר, וגם אם זה היה לרגע אחד מתחומי האחריות שלה, זה לא היה מצליח. שום פילטר חתול, ואלוהים יודע שראידמן אוהבת לתעד את בני משפחתה כשהם מקושטים בפילטר הילדותי והמתפנק הזה, לא היה מפוגג את ערפל המסתורין מעל עסקיו של צ'רנוי או הופך את חזותו לפחות מאיימת. סורי, כסף זה מפחיד. כוח הוא דבר מאיים. מיכאל צ'רנוי הוא אדם שיכול, תאורטית, לקנות אותי מחר בבוקר ולא יהיה לי הרבה מה להגיד בעניין. הריכוך שראידמן מספקת לו, והעובדה שהריכוך הזה לא נתפס כהשפלה, נובעים אך ורק מזה שהם באמת מחבבים אחד את השניה.
החיבה הזו לא מקרית, והיא לא היתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר. משום שבהרבה מובנים, ראידמן היא הדודה המשוגעת שנשלחה אל הכפר, אל קצה העולם, אל ישראל הקטנה והאקזוטית כדי לחיות בה את החיים הכי מטורללים שיש. ראידמן לא חייבת לציית למוסכמות הקלאסיות של אוליגרכים ורעיותיהם משום שהיא לא לגמרי חלק מהסצנה הזאת. היא לא נופשת על יאכטות בקוט ד'אזור או שולחת את ילדיה לפנימיות בשוויץ. איפה. היא עושה קניות בכיכר המדינה, המקום הכי פחות זוהר שאפשר להעלות על הדעת, ומגיעה בערבים לאירועי השקה שנערכים במקומות שבבוקר מתארחים בהם כנסים של סוכני ביטוח. היא מאיתנו, משלנו, מהאדמה הפרובנציאלית והמבאסת של ישראל. היא לא חוג הסילון, אלא חוג השילון. עדי שילון. כי לא משנה כמה מפורסמת היא תהיה פה, התחרות שלה תמיד תיוותר בשוק המקומי. ראידמן היא הדג הכי עשיר וראוותני בבריכה, אבל מי בעצם מתרגש מהבריכה הזאת? ברור שאנחנו, הישראלים, אבל כאן בדיוק הרשימה נגמרת. ההתנהגות שלה לא היתה מתקבלת בהבנה ברשימות האקסקלוסיביות באמת, בנקודות המפגש הסודיות של האלפיון העליון. לא משום שאין לה ולצ'רנוי את הממון הדרוש בשביל להגיע לנקודות האלה, אלא משום שיש ערך, יש כוח, בהיותך אשת האוליגרך האחת בישראל.
ונראה שצ'רנוי עצמו נהנה מזה גם הוא. השואו של ראידמן לא מעיב על עסקיו ולא מוזיל את התדמית שלו פשוט משום שאף אחד בעולם לא מתרגש כל כך מישראל. בקטע טוב, כן? זו מדינה שמותר להקים ולהפעיל בה כל סוג של קרקס, ומפאת גודלה וריחוקה היחסי ממרכזי עסקים אחרים, אף אחד לא יתרגש מהקרקס הנ"ל. הסטוריז של ניקול ראידמן הם ביג דיל מבחינתנו, אבל כמה מהקולגות של צ'רנוי כבר צופים בהם? כמה מתרגשים או מזדעזעים מאותה חרפה נוראית שכרוכה בישיבה במושב האחורי של המכונית? לא הרבה. לא מספיק, בכל מקרה, בשביל להפוך את הזוגיות החריגה הזו לשערוריה. שניהם הרי תדמיתנים ממולחים, הם לא היו נותנים לדימוי הציבורי שלהם לצאת משליטתם. העובדה שאנחנו האחרונים שמתרגשים מהם מספקת להם את המרחב המדויק להיטרלל ולאהוב באופן ציבורי כל כך.