בתחילת 2008 פורסם סיפור שער במגזין "ניוז אוף דה וורלד" (News Of The World, חדשות העולם) עם כותרת שערורייתית: "הבוס של פורמולה 1 באורגיה נאצית חולנית עם 5 זונות" (ההתייחסות לעובדות מין כאל זונות הוא כמובן במקור). מושא הכתבה היה מקס מוזלי, איש עסקים בריטי מוכר, הנשיא של פורמולה 1 ואדם בעל היסטוריה משפחתית מורכבת. בנוסף לכתבת השער, הופץ גם סרטון שלו מהאורגיה המדוברת, ובכתבה סופר שהיא כללה "משחקי תפקידים נאציים", מה שהפך את הסיפור מסתם שערוריית מין - לסקנדל עם הקשר שלילי במיוחד.
מוזלי היה מטרה קלה לסיפור מהסוג הזה, בגלל ההיסטוריה המשפחתית שהזכרנו - אביו הקים את איגוד הפשיסטים הבריטי, ואמו הייתה מיודדת עם היטלר. בסדרה הדוקומנטרית "עלייתה של שושלת מרדוק", מוזלי מופיע כשהוא שופך אור על אותה האורגיה, ואומר: "פשוט כייפנו. הנשים האלה היו נשים מכובדות". נראה שהידיעה על עצם כך שהוא השתתף באורגיה לא הפריעה לו באופן מיוחד, אבל הפרת הפרטיות על ידי צילום סרטון שלו בהחלט כן, ומעבר לכך - הדיווח שמשחקי תפקידים "חולניים" באווירה נאצית היו חלק משמעותי מהחגיגה.
בעקבות הפרסום, מוזלי הפך לאחד האנשים הבודדים שהעזו לתבוע את "ניוז אוף דה וורלד", והוא זכה במשפט לאחר שהצליח להוכיח שההקשר הנאצי היה פיקציה שקרית לחלוטין של אנשי המגזין. בתחילת השבוע, מוזלי הלך לעולמו בגיל 81 אחרי שנים בהם סבל ממחלת הסרטן, וזו הזדמנות מצוינת לערוך היכרות עם האיש המסקרן.
מוזלי נולד ב-1940 בלונדון, ממש אל תוך מלחמת העולם השנייה. בשנות העשרה והעשרים המוקדמות לחייו, הוא עבד עבור מפלגתו הימנית של אביו, אבל בהמשך אמר שהקשר ההדוק של משפחתו לפשיזם הוא מה שמנע ממנו להמשיך ולעסוק בפוליטיקה. לקראת גיל 30 הוא התחיל לגלות עניין במרוצי מכוניות, ואפילו השתתף בספורט התחרותי הנ"ל בעצמו בעצמו לזמן קצר, ונהג בעשרות מרוצים לפני פרישה מהתחום ואחרי שעבר שתי תאונות. לאחר פרישתו מנהיגה תחרותית, הוא הקים חברה לייצור מכוניות מרוץ. הקריירה החדשה הפכה אותו במרוצת השנים למולטי מיליונר, ובשנות התשעים הפך לנשיא המותג פורמולה 1 - תפקיד שכיהן בו עד 2009.
מלבד הקריירה המקצועית, מוזלי הפך לדמות בולטת במלחמה למען הגנת פרטיות הפרט נגד גופי תקשורת. ב"עלייתה של שושלת מרדוק" הוא מספר בדיוק מה הניע אותו לפעולה - לא רק הפרסום השקרי על הפרקטיקות המיניות שלו, אלא הטראומה המשפחתית שנבעה מכך. בדוקומנטרי, מוזלי מספר ששני בניו קיבלו את פרסום הסיפור באופן קשה, וזה מה שהוביל את בנו אלכסנדר לחזור ולצרוך סמים קשים לאחר שכבר עבר גמילה, וכתוצאה מכך הוא מת ב-2009. הניצחון בתביעה שלו נגד אימפריית התקשורת של רופרט מרדוק יחד עם הנסיבות המצערות של מות בנו היו שילוב שהניע את מוזלי להמשיך ולפעול למען הגנת הפרטיות. ב-2009 הוא הגיש תביעה שדרשה לשנות את חוקי הפרטיות באנגליה ולחייב גופי תקשורת להזהיר אנשים לפני שהם מפרסמים פרטים אישיים על חייהם, על מנת שתהיה להם הזדמנות להשיג צו מניעה לפרסום. התביעה שלו נדחתה בטענה ששינוי החוק ישפיע לרעה על דיווחים פוליטיים ועל מה שכונה "עיתונות רצינית".
אבל מוזלי לא עצר שם - ב-2011 פורסם שהוא הבטיח לשלם את כל ההוצאות המשפטיות עבור מי שנפגעו מפרשת ההאזנות הטלפוניות של "ניוז אוף דה וורלד" ורצו לתבוע את העיתון. באותה השנה התגלה כי עורכים בכירים בעיתון שתלו מכשירי האזנה בעשרות קווי טלפון שונים, בהם גם כאלה של סלבס ונבחרי ציבור, ובמקרה אחד הם אף מחקו הודעות קוליות שהושארו לצעירה שנחטפה ונרצחה, מה ששיבש את חקירת מקרה המוות שלה וגרם להוריה לחשוב שהיא עוד החיים. בזמן פרסום הידיעה מוזלי סירב להגיב, אבל מאוחר יותר אישר את הדברים בראיונות. בהמשך, הוא תבע את גוגל, וביקש מהם להסיר צילומי מסך מתוך סרטון הסקס שלו שפורסם על ידי "ניוז אוף דה וורלד". הוא ניצח גם במשפט הזה, וגוגל נדרשו שלא להציג את הצילומים בתוצאות החיפוש של שמו.
ההצלחה העסקית שלו והניצחונות שלו בתביעות מול כמה מגופי התקשורת המובילים בעולם מסתדרים היטב עם מה שמתארים על התנהלותו האישית מאחורי הקלעים. ב-BBC תיארו אותו לאחר מותו כ"אינטלקטואל מבריק, איש גבוה ומטיל אימה שידע לשלב בין החוכמה וכושר הסמכות שלו כדי לנצח בכל ויכוח".