• פחות משבוע חלף מאז ההודעה על הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות וזהו, כבר ברור לנו איפה כולם יהיו בקיץ הבא: נכון מאוד, עדיין בבתים כי הקורונה לא הולכת לשום מקום. אבל בתרחיש הסביר והאופטימי יותר, כולנו נעלה על מטוס של חברת אמיראטס וננחת כמו המלכים שאנחנו באבו-דאבי, בירת האמירויות, והיעד החדש הנחשק ביותר עבור התייר הישראלי.
  • את כל מה שאני יודע על העולם, למדתי מצפייה בטלוויזיה ובקולנוע, לכן הדגם המפורט ביותר של אבו-דאבי הופיע, מבחינתי, ב"סקס והעיר הגדולה 2". יש ב"סקס והעיר הגדולה 2" גם עלילה, אבל בואו לא נטעה, זהו בעצם סרט טבע שעוקב אחר היצור המופלא והבוהק ששמו אבו-דאבי, וכבר מהמפגש הראשון איתו, ברור לנו איך העיר נתפסת בעיניים מערביות: כמו ארץ עוץ, רק בלי המחויבות להרוג שום מכשפה.
  • כבר בטיסתן לאבו-דאבי - אותה הרוויחו בתירוץ קלוש מבית משרד יחסי הציבור של סמנתה ג'ונס - בנות "סקס והעיר" שוקעות בעולם של פנטזיה. ליטרלי שוקעות, כי המושבים במחלקה הראשונה והמשודרגת של מטוסי חברת אמיראטס כל כך רכים, גדולים ומפנקים שאין צורך לקום מהן. "שבעה כוכבים", מתפייטות הגיבורות על הטיסה החלומית שהן חוות, "הגענו לעתיד". העתידנות המפוארת הזו מלווה אותן גם בנחיתתן ובעוברן בשדה התעופה, ממנו הן נלקחות בארבע מכוניות מייבאך ארוכות חוטם שמסיעות אותן עד למלון המפואר ביותר שאפשר להעלות על הדעת. "כמו שטיח מעופף", מתארת סמנתה את הנסיעה במכוניות בפני מנהל המלון.
  • כל נוף שנגלה אל קארי, סמנתה, שארלוט ומירנדה סוחט מהן צניפות של עונג ומחוות גוף מצטנעות, כאילו הן לא ראויות לכל היופי הזה. ואכן, אבו-דאבי הקולנועית יפה, רחבת ידיים, סופר-טכנולוגית ונקייה להכעיס. מלון הפאר שהארבע משוכנות בו ממשיך גם הוא את הקו, וחושף אינספור מחמדים אדריכליים ופינוקים און דה האוס, כמו מעליות פרטיות וצוות משרתים שלא מתרגש מהמבטא הערבי המחפיר של מירנדה, מהעובדה ששארלוט לא נאותה לשוחח עם מי שאינו דובר אנגלית ומאלף מופעי הגזענות הסמויה (ובמקרים רבים גם הגלויה) של סמנתה וקארי.
  • אגב, לזכותה של מירנדה ייאמר שהיא מנסה. שאר גיבורות הסרט מניחות פשוט שכל מי שייתקלו בו ידבר אנגלית או ידריך אותן בסבלנות לגבי הגיית שמו (כשהן כבר טורחות לברר איך קוראים לו) - ובמובן הזה הן לא לגמרי טועות. ערבית היא אמנם השפה הרשמית באיחוד האמירויות, אבל השפה המדוברת ביותר באבו-דאבי היא אנגלית, משום שאוכלוסייתה של העיר איננה מאוד ערבית. רוב תושבי המקום הם מהגרי עבודה, ומועסקים בתעשיות הנפט, הטכנולוגיה והתיירות שבעיר, ומוערך כי כ-75% מתושבי אבו-דאבי היגרו אליה ממדינות אחרות. זה הופך את סצנת השארת הטיפ של קארי, שמשאירה סכום כסף נדיב למשרת הצמוד שלה כדי שיוכל לטוס ולפגוש פנים אל פנים את בת זוגו שמתגוררת בהודו, לאחת הסצנות האותנטיות ביותר בסרט.
  • אגב אותנטיות, מעלה נוספת לזכותו של הסרט נזקפת בכל הסצנות בהן ברור לנו שנשות "סקס והעיר" הן תיירות איומות ונוראיות, שנקלעות פעם אחר פעם לסיטואציות לא נעימות שהיו יכולות להיפתר על ידי גיגול בסיסי של המקום. זה היה מגלה להן, למשל, שהכניסה למדינה שמורה כל כך פירושה לעבור חיטוט יסודי תיקי היד והמזוודות, או שהתגפפות בציבור היא משהו בין פאשלה מוסרית לעבירה על החוק. לא שזה משנה במיוחד, כי אבו-דאבי של "סקס והעיר הגדולה 2" אוכפת את כללי הצניעות של האסלאם המסורתי באופן רופף למדי. לפעמים זה ביג דיל, אבל לרוב זה ממש קול לרמוס את התרבות המקומית כל עוד יש לך צמיד "הכל כלול" על הזרוע.
  • גם כשהוא חורג מהגבולות המוניציפליים של אבו-דאבי, ל"סקס והעיר הגדולה 2" אין דבר נוסף להגיד על האמירויות מלבד "כיף ומפנק שם". הגיבורות נלקחות במכוניות הפאר שלהן אל נווה מדבר מוקף חול בתולי ושני עצי דקל סמליים, שם הן רוכבות לרגע על גמל ואז עוצרות לנוח - בכל זאת, היה יום קשה - באוהל נאה בו מגישים להן את המנות הלא-ערביות בעליל, עוגיות מקרוּן בטעם פטל וגביעי שמפניה. האוכל הערבי מוזכר בסרט רק כבדיחה, כשקארי מספרת שהציעה לאיידן לאכול קבב או כשסמנתה מדברת בשבחה של צלחת חומוס (אל תדאגו, שארלוט מעקמת מולה פרצוף כי חומוס זה זר ומוזר).
  • מה עוד יש באבו-דאבי מלבד פאר? עוד פאר, כמובן. מועדון הקריוקי שהגיבורות מבקרות בו מעוצב גם הוא בסגנון אוריינטליסטי שופע, וגם בו היחס לנשים הוא דואלי. מצד אחד הן מודרות בו לתפקיד רקדניות רקע ועלייתן של מירנדה והחבורה לנאמבר מאולתר מתקבלת בו בהרמת גבה. מצד שני, הגירל-פאוור הסמוי של אבו-דאבי מתגלה בו לפתע, כשעוד ועוד נשים - מערביות כמעט כולן, לפחות על פי החלוקה הגסה של הסרט, בה כל ערבייה חייבת לכסות את ראשה וכל לא-ערבייה היא פיה פראית עם שיער מתבדר ברוח וכתפיים חשופות - מתחילות להריע להן.
  • מה שכמובן מוביל אותנו לאחד העוולות הגדולים ביותר של "סקס והעיר הגדולה 2": מעמד הסיום האווילי, בו הגיבורות מנסות לאתר את הדרכון של קארי בשוק מקורה, ויוצרות מהומה אחרי שתכולת תיקה של סמנתה נשפכת לעיני כל, והגברים המקומיים מגלים בה שרשרת קונדומים. הופעתו הקודמת של השוק הייתה, אלא מה, בסצנת שופינג של קארי, אז גילתה העיתונאית את חולשתו של המטבע המקומי (אגב, דירהאם של האמירויות מקביל פחות או יותר בערכו לשקל חדש, אז קצת נעלבתי), ונסחפה אחר ההזדמנות לקנות נעלי עקב נוצצות במחיר זול במיוחד.
  • בדיוק כשהן חושבות שהמקומיים יפגעו בהן, גיבורות "סקס והעיר" נאספות על ידי חבורה של נשים מקומיות, שלוקחות אותן לחנות פרחים מיובשים - סחורה הגיונית ביותר שבכלל לא נבדתה במוחו של תסריטאי אמריקאי - ומגלות להן את הסוד של אבו-דאבי: כל הנשים שם רק נראות מדוכאות, שמרניות או מושתקות, אבל בעצם הן הכי משוחררות. זאת אומרת, הן יכולות להיפגש בסתר ולקרוא יחד ספרי יעץ אמריקאים, ומתחת לחיג'אבים הן לובשות גם שמלות קוטור כבדות וצבעוניות. הנשים האלה מצילות את הגיבורות ומאירות את עיניהן לכך שהפמיניזם - פנים רבות לו, אבל בואו לא ניסחף. בסופו של יום, המודרניות של אבו-דאבי ניכרת גם היא ברכוש יקר-ערך שאפשר לצבור ולהתגאות בו.
  • גם במובן הזה, המציאות מחקה קצת את מה שקורה בקולנוע. אבו-דאבי עבור הישראלים היא בדיוק כפי שהיא עבור נשות "סקס והעיר": פנטזיה מוחלטת. ארץ פלאות בה הכל אפשרי, כל עוד מדובר ב"הכל" מסוים מאוד. כל הזהב אפשרי בה, כל מגדלי היוקרה ושמלות הערב היפות ובריכות השחייה המנצנצות והג'יפים המבריקים - אלה אפשריים. שוויון בין המינים, הכלה בסיסית של מיעוטים או רווחה כלכלית אינם כלולים בעסקת החבילה הזו, ורק עימות חזיתי עם המציאות הזו מוציא את גיבורות הסרט מהנמנום המתוק והשבע שהן שרויות בו. וגם אז, ההתעוררות הזו קשורה לנוחות והפאר שהן מזהות עם אבו-דאבי, כי אם המקומיות לא היו מצילות אותן והן לא היו מוצאות את הדרכון של קארי בזמן, הן היו נאלצות - אני מקווה שאתם יושבים - לטוס חזרה לארצות הברית במחלקת תיירים.
  • הפנטזיה הישראלית על אבו-דאבי היא רב מימדית, אם כך. כן, העיר המהודרת מוצגת לנו תכופות כגן עדן לצרכנות, וכמקום שהמטרה העיקרית שלו היא להרעיף על התייר המערבי מכל טוב ועוד להגיד לו תודה בסוף, וזה כמובן מאוד מפתה. לא סתם עומר אדם הוא האמן הישראלי הראשון ששמו נקשר בהופעה אפשרית באמירויות - מי כמוהו יודע דבר או שניים על ראוותנות, פינוקים ולא להיות אף פעם בארץ.
  • אבל עבור הישראלי שאיננו עומר אדם, אבו-דאבי היא חבל הצלה. תמיד קשה פה, עוד יותר קשה פה בקיץ, וב-2020 גם הקיץ מצא דרך להיות עוד יותר מסובך הודות לקורונה ואי הוודאות הכלכלית והחברתית שהוצפה בעקבותיה. מול המצב הזה, אבו-דאבי היא כל מה שישראל לא יכולה להיות עכשיו. היא ההיפך המוחלט מאיתנו - מדינה של אפשרויות ושל עוד, במציאות בה אנחנו מרגישים שיש לנו פחות ופחות אפשרויות. מדינה של שלום אפשרי אחרי מי יודע כמה שנות עימות ולחימה. לעזאזל, גם העיר הכי מוזנחת בעולם הייתה נראית לנו טוב כרגע ולו משום שהיא בחוץ לארץ, אבל אבו-דאבי לוקחת את הסנטימנט הזה ומעצימה אותו, מגזימה ומפריכה אותו. בדיוק כמו שהיא יודעת לעשות, ובדיוק כמו שעשתה לסמנתה, מירנדה, שארלוט וקארי ב"סקס והעיר הגדולה 2". אם צפיתם בסרט, אתם יודעים שזו לא מחמאה.